"לקראת ערב פסח יצאו בני משפחות: רונצקי, רקנטי, אודסר, מילר וחושן (אם שכחתי מישהו – סליחה), לרכס ארומה לשפץ מעיין יפהפה. המעיין ייקרא מעתה מעיין נריה, ע"ש נריה שבו הי"ד (במפות הוא עדיין מופיע כעין אום גרב). המעיין משקיף על איתמר ואלומות. החבר'ה סחבו במעלה ההר שקי חול, חצץ ומלט, חידשו וניקו את הבריכה, הקימו מצבה לזכר נריה וכן פינת 'זולה' נחמדה. כל הכבוד לחבר'ה היקרים והאמיצים". כך כותב רן סגל מאיתמר באתר האינטרנט "שערי שכם". על פניו, אקט פוליטי־התנחלותי גרידא, אבל בעצם היה אפשר למצוא עשר דרכים אחרות להנציח את הנרצח, ולא פחות אופנים להפגנת אדנות או בעלות על הארץ. ובכל זאת, החבר'ה בחרו לשפץ מעיין. והם לא לבד. בשנים האחרונות צוברת תאוצה תופעה של שיפוץ מעיינות ושיקומם על ידי אנשים פרטיים, קבוצות קטנות או קהילות. יש המשחזרים בריכות עתיקות, מדפנים אותן ומפנים אליהן את מי המעיין, יש החופרים או בונים בריכות חדשות בסביבת מעיינות קיימים, ויש אפילו מי שפותחים מעיינות סתומים ועוזרים למים לצאת. התופעה קיימת בגליל ובכרמל, בגולן, בשומרון וביהודה, אבל מרכז סצנת המעיינות הוא ללא ספק בהרי ירושלים. מי שמטייל שם היום מגלה שרבים מהמעיינות שהכיר שינו את פניהם: עין לבן ועין אל־בלד, עין שריד ועין אשקף, עין כסלון, עינות בוקר ועין מסלע. אנשים אימצו אותם.
עין אל קף |
 |
הבריכה בעין טייסים. למרות הכוונות הטובות, לעיתים נוצרים חיכוכים בין משפצי המעיינות לרשויות האחראיות על שמירת הטבע |
כל ציבור והמגניבות שלו
חלק ניכר בסצנת המעיינות הם בני הציבור הדתי־לאומי. לא מעט ממשפצי המעיינות משתייכים לקבוצה המכנה את עצמה "האברבנאלים" – משוגעים לדבר שמשקיעים הרבה מרץ בעניין מתוך אהבת הארץ. הסמל שלהם הוא דגי הזהב שהם משאירים במעיינות שניקו ושיפצו. זו, אגב, תופעה חביבה הרבה פחות מכפי שהיא נראית. הדוגמה המטרידה ביותר היא דגי הזהב שהשאיר מי שניקה את עין נבורייה שביער ביריה בגליל. דגי הזהב הגדולים אולי מייפים את הבריכה, אבל ראשני הסלמנדרות כבר לא שם.
"לכל ציבור יש את המגניבות שלו; אצלנו זה טיולים בארץ", אומר אורי צוברי, שעומד מאחורי בניית בריכת המעיין ביישוב עטרת. צוברי מספר שבמשך רוב שנות נעוריו בילה עם חבריו במעיינות: "לומדים לבחינת בגרות – הולכים למעיין, יש למישהו יומולדת – חוגגים במעיין". בציבור הדתי־לאומי, ידיעת הארץ בכלל והכרת מעיינותיה בפרט הן עניין נחשב. "יש חבר'ה שמכירים את המעיינות הסודיים, את המעיינות שאף אחד לא מכיר ואף אחד לא יספר לך עליהם", הוא אומר בנימה של יראת כבוד.
אחד הדברים שהביאו למעיינות את הנוער הדתי־הלאומי בהמוניו היה הספר "מעיינות בהר" של עזריאל יחזקאל ובו מיפוי המעיינות, תיאור המקום והוראות הגעה. בהתאם להילה שנרקמה סביב המעיינות, הספר עבר מיד ליד, המידע נמסר תמיד בטון ממתיק סוד, ולכל העניין נוסף נופך מחתרתי, גם אם לא באמת מדובר בנקודות שאיש אינו יודע עליהן. לא פעם מדברים על כך שמעיין "נהרס" בגלל כמות המבקרים. גם אם המבקרים לא הורסים את המעיין ממש, חלק מהקסם הוא בהיותו סודי כביכול. אין פלא שמי שמגיע לעין שריג, בקרבת ח'רבת סעדים, נתקל בשלט דהוי שמבקש: "נהנית? נפלא! אין צורך לכתוב על כך ספר!"
 |
| עינות עמינדב. "לכל ציבור יש את המגניבות שלו", אומר אחד ממשפצי המעיינות |
עין אל עריק, עלי
פרסומם של המקומות הללו, שהופכים לנחלת הכלל, מעורר אנשים להקים מקומות נוספים, דוגמת זה שביישוב עטרת. "תמיד היה חסר לי שאין לי מים ליד הבית", מסביר צוברי מה הביא בחור בסוף תיכון לבנות בריכה למעיין. היה לו גם מקור השראה: "זה הרבה בזכות עלי. הגעתי לשם והתלהבתי חבל על הזמן".
כוונתו לעין אל־עריק, שהיה ל"מעיין הגבורה" שבשולי היישוב עלי. עין אל־עריק, מספרת אליענה פסנטין, תושבת המקום, היה שם מאז ומעולם. "מעיין קטן ומאכזב. מעיין שכבה עם בריכה קטנה". היא הגיעה למקום במסגרת טיול בית הספר של בנה, ועלה הרעיון לשפץ את המעיין לזכר שני חברים מהיישוב שנרצחו בפיגוע ירי. "אנדרטה חיה יותר. מקום שאפשר להמשיך לחיות בו ולהמשיך לשמוח". שלא כמו במעיינות רבים, לא מדובר כאן בחבורת נערים שמשפצת מעיין כמעט־בהיחבא, בכוחות עצמה ועל דעת עצמה. הפעם זו קהילה. "כל יום שישי הגיעו למקום בני נוער וגם אנשים ממועדון גיל הזהב. החבר'ה מהמכינה חפרו הכל. הילדים של התלמוד תורה היו יורדים מבית הספר ועובדים", אומרת פסנטין. העבודות נמשכו כשנה, היא מספרת: "זה היה פשוט נפלא, כל התהליך הזה. ברמה הקהילתית זה היה משהו יוצא דופן".
גם הבריכה יוצאת דופן: מלבד העיצוב (שתי בריכות משולבות זו בזו), היא גדולה ועמוקה – ממש בריכת שחייה לעומת אחיותיה הקטנות שבהרים. הדבר שאִפשר את זה היה זרם המים שפרץ במהלך העבודה. "היתה מעין שקערורית שכלאה את המים, וברגע שעשינו תעלה, פתאום המים זרמו בקצב מדהים החוצה". הנביעה צריכה להספיק לא רק כדי למלא את בריכת האיגום, אלא כדי למלא אותה במחזוריות כזו שתשאיר את המים נקיים. החברים מדדו את ספיקת המים, חישבו את נפח הבריכה בהתאם, ובנו דגם מקדים.
גם בעטרת החליטו בסופו של דבר לבנות בגדול. "הכוונה היתה לשפץ את המעיין הקיים. יש במקום בוסתן, ומלא צינורות יצאו משם", מספר צוברי. "יש איזה בחור שאולי שמעת עליו, אילן, נשמה חבל על הזמן, הבאתי אותו לשטח, הוא אמר מה אפשר לעשות ואיך". אין כמעט מעיין בהר שפותח ללא מעורבותו של אילן ברונסון, הרוח החיה שמאחורי האברבנאלים, שקשה להאמין שדחף את פיתוחם של כל כך הרבה מעיינות ללא סיוע. ברונסון לא לוקח שום קרדיט לעצמו. "אתה לא צריך להזכיר אותי", הוא אומר. "תכתוב 'כל הכבוד לקבוצת אברבנאל שזכתה לנקות הרבה מעיינות בארץ ישראל'".
צוברי וחבריו ניקו את המעיין הקטן, אך מכיוון שהנביעה לא הספיקה לבריכה, החליטו לקחת את המים מהנִקבה שהיתה שם. "יש שם נביעה של ממש במשך כל השנה. החלטנו לבנות בריכות גדולות של שישה מטרים על שישה". תהליך הבנייה לא היה פשוט. "פעם אחת נשפך לנו בטון בשטח, והיה לי שותף לפרויקט שפרש באמצע", נזכר צוברי. לא אחת נראה שלא יהיה סוף טוב לעניין, ומכאן גם השם הזמני שקיבל המקום: עין ייאוש.
מתן שמות חדשים למעיינות הוא עניין בפני עצמו. מי שבנה את המעיין גם נותן לו שם. אחת האופנות היא משחק המילים הנדוש בין "אין" ל"עין". יש כבר עין אלוהים, ועין עוד מלבדו, ואותו עין ייאוש. אחרים נותנים למעיין שם שעיקרו הנצחה, למשל עין תמר, מעיין ששיפצו חוגי הסיירות של קק"ל לפני כעשור וקראוהו על שם חברתם שנהרגה. הגדיל לעשות האיש שבנה שתי בריכות בנביעה סמוכה לעין מסלע, וקרא למקום על שמו – עין עמית. לפעמים חלק מהעניין הוא לתת שמות עבריים תחת השמות הערביים.
זה גם לא עסק זול. עלות השיפוצים מגיעה לאלפי שקלים. יותר מעשרים אלף שקל עלה פיתוח המעיין בעטרת, שרוב מימונו בא מהיישוב עצמו. גם ביישוב עלי מדובר בעשרות אלפי שקלים. "כל יציקות הבטון האלה עולות הרבה כסף", אומרת פסנטין. למעורבות הקהילה ולמימון יש השפעה גם על מראה המקום בסופו של דבר. פסנטין מודה כי לטעמה "זה יצא קצת יותר מדי תיירותי".
 |
עינות עוזי. ניסיון לקרב את הנוער לארץ על ידי אימוץ של אתר מסוים |
מעיין אין עוד מלבדו
סגנון תיירותי מדי רחוק מלהיות הבעיה הגדולה של תופעת שיפוץ המעיינות. לא תמיד הכל טוב ויפה, ויש מקרים של השחתת מעיינות. המקרה הידוע ביותר הוא של עין עוד מלבדו. המעיין נמצא במדרון היורד דרומה מרכס אורה עמינדב. חבורת צעירים דתיים וחילוניים מירושלים ומיישובי האזור בנתה בריכת בטון גדולה. זמן לא רב לאחר שמילאו את הבריכה החדשה במים, המקום הושחת. אומרים שמי שעשה את זה הוא חוזר בתשובה אלים למדי שהתיישב בעין אל־בלד הסמוך ושלא מצאה חן בעיניו ה"פריצות" במקום. לאחרונה, אחרי שנה של שברון בריכה ולב, נבנתה הבריכה בשנית.
 |
עין אל-קף. התגלה בעת תחקיר על הכפר ח'רבת אל-לוז שהיה כאן עד 1948 |
ויש גם בעיות
בעניין הכוונות הטובות – ומזה יש לכולם – לעתים עושים שוחרי הטוב גם נזק. בגלל חוסר ידע אפשר לעתים לפגוע בעתיקות ובשרידי החקלאות הקדומה. ליד אלון מורה למשל היתה נקבת מים עתיקה באורך שלושים מטרים עם מים זורמים. התחילו לשפץ את המקום, אבל העבודות נעצרו מסיבות ארכיאולוגיות. "אנחנו ממש לא רוצים לעצור את שיפוץ המעיינות, רק להנחות את המשפצים", אומרת הארכיאולוגית של מחוז יהודה ברשות העתיקות, אלה נגורסקי. "הם באים עם לב פתוח לעשות עבודה טובה, רק שלא תמיד יוצא מה שהתכוונו לו".
לא פעם נפגעים גם ערכי טבע, וכשהדברים אמורים במעיינות בשטחי רשות הטבע והגנים (שמורות וגנים לאומיים) – זו גם עבירה. "נכון שאלה אנשים טובים שאכפת להם, אנשים שרוצים לעשות מקום יפה להם ולאחרים, אבל זו עבירה על החוק", אומרת דינה וינשטיין, פקחית תשתיות של רשות הטבע והגנים בהרי יהודה. "בעין טייסים למשל אנשים סתמו את פתח הניקוז כדי לאגם את המים. סתמו – פתחנו, סתמו – פתחנו, סתמו – פתחנו, סתמו. זה גם מושך אנשים ויוצר עומס על השמורה". העומס על השמורה בעייתי לא בגלל אי־הנעימות הנגרמת למבקרים, אלא בגלל הנזק לחי ולצומח: מרבד הסחלבים המדהים שהיה שם איננו עוד. כשיש מעיין, יותר אנשים שוהים במקום בלילה ומבעירים אש; ומאחר ששני הדברים אסורים, הדבר גורר אחריו שילוט יתר, וגם הוא לא מוסיף יופי למקום. "אסור לשהות בשמורה בלילה, אבל לך תיתן קנס למישהו שמציע נישואים לחברה שלו לאור נרות ליד מעיין". במעיינות מסוימים הרשות דווקא מבצעת עבודות פיתוח, ומנהלת אותן בשיתוף עם הקהילה. וינשטיין מבינה שהחלק המעניין הוא העשייה המחתרתית, אבל "צריך לעשות את זה באופן מסודר", היא מסכמת.
הבעייתיות לא נגמרת כאן. בבנייה של זולה או של סככת צל יש משום הצהרת חזקה. "זו בעיה מהפן של המקרקעין. רוב המעיינות הם באדמות מדינה שמזמינות פולשים ומשתלטים. אנחנו לא מאפשרים את העניין הזה", אומר נפתלי כהן, מנהל היחידה לפיקוח בשטחים הפתוחים (הסיירת הירוקה). לדעתו צריך למסד את התופעה: "הנושא הזה חייב להיות מרוכז בידי אחד הגופים שאמונים עליו". כהן אומר שבצפון הארץ היקף ההשתלטות על המעיינות נמוך בהרבה, ככל הנראה משום ששם סתם מתיישבים לאורך הנחלים. מלבד זאת, הוא מחייך, כמות האנשים המשונים באזור ירושלים גדולה יותר. "בהרי ירושלים זה מקבל לא פעם נופך דתי, משהו ברמה משיחית, שמתחבר עם עניין ההתמזגות עם הטבע".