כששוהים בפפואה ניו גיני מבחינים באופן ברור שגורלן של הנשים שם בכי רע. מזלן לא שפר עליהן והוא אוזל שם מכל פינה. תוך כדי ביקור בשווקים, בכפרים או הליכה ברחובות הערים, בשכונות העוני בלב עיר הבירה פורט מורסבי, במייל השמיני שבעיר, רואים נשים נושאות את ילדיהן בבילום (Bilum – סל סרוג הנישא על הגב ורצועת ההחזקה שלו על המצח), נשים נלחמות במחלות כמו מלריה ומחלות עור שונות.
אך רק בכניסה לשיחה יותר מעמיקה עם נשים, כשאני מקלפת שכבה אחר שכבה, מתגלה לעיני מצבן העגום במלוא עוצמתו.
אחוות הנשים קיימת גם כאן ואני מגלה את נכונותן של נשים לשתף אותי בחוויותיהן. אנחנו יושבות על הקרקע בשווקים, ומשוחחות בעזרת שפת הגוף והידיים. ותמיד תצטרף איזו גברת צעירה שמדברת קצת אנגלית ומתנדבת להקל את התקשורת עם זו הזרה (אני) היושבת איתן. שיחותינו נסבות בעיקר על החיים היומיומיים בכפר: על לידות, חינוך מיני, הימנעות מהריון, ילדים, בעלים, משפחה. אתם יודעים – שיחות נשים…
אני מקשיבה היטב לנשות הכפר – מקומטות, צעירות, חלקן לבושות בלויים, חלקן מטופחות במעט שיש להן, חלקן עם פנים מקועקעות כמנהג השבט שלהן, חלקן מתביישות עומדות סביבנו ואינן מתערבות בשיחה ואחרות העושות כל מאמץ להיות חלק מהשיחה. סיטואציה קסומה, מרתקת והזויה.
רקדנית מהטרובריאנד בסינג סינג באלואטו | צילומים בכתבה: דפנה נבו (שטלצר)
השיחות קולחות. ידיים, רגליים, מימיקות של פנים, מילים באנגלית משובשת וכולן מבינות את כולן. חלקן מספרות לי שילדו את ילדיהן בבית חולים. אישה בשנות הארבעים לחייה, לבושה שמלה מערבית אדומה, מספרת שהיא מאמינה ברופאים וברפואה המערבית וגם רוצה שבעלה יהיה שותף ללידה ויהיה נוכח במהלכה. אחרת, צעירה יפה ומטופחת, מספרת שהיו לה מספר הפלות טבעיות וכך הבינה שעליה ללדת רק בבית החולים. היא כנראה החליטה בחוכמה, מכיוון ששיעור התמותה בלידות בפפואה ניו גיני הוא הגבוה ביותר בארצות הפסיפיק. יותר מ – 2,000 נשים מתות בעת הלידה בכל שנה. ניתן לראות בבירור שחלקן הן בעלות ראש פתוח, מבינות משהו מן הקידמה, בעוד שאחרות דבקות במסורת ובשיטות הישנות שעברו מאם לבתה.
המתנדבת שלי, המתרגמת הצעירה בשמלה העכשווית הצהובה, שיערה מסורק בקפידה ונראית ממש Up to date. ועדיין, בניגוד למראה המודרני, היא מעידה שילדה את ארבעת ילדיה בבית עם אימא ונשות המשפחה ואת ילדיה הבאים היא מתכוונת ללדת באותה בקתה משפחתית מוקפת במסורת ובנשים של חייה.
אחרת מתלוננת: "אני נשואה כבר 10 שנים, יש לי 3 ילדים, והוא עדיין לא שילם את החזירים עבורי"…
לאט לאט אני קונה את אמונן ומתגלה לעיני תמונה עצובה של עולמן הקשה של הנשים.
אישה פפואנית, מקושטת פנים, בשוק המקומי
הגבר הוא המחליט
בפפואה ניו גיני המשפחות בדרך כלל גדולות והילדים נתפשים כחשובים בגלל הצורך בעזרה בעיבוד האדמה שבני המשפחה יורשים. כל ילד הוא עוד ידיים עובדות התורמות למשק הבית. בנוסף, רוב השבטים של פפואה ניו גיני הם פטריליניאליים, ולכן, האישה צריכה את אישור בעלה להיכנס לתוכנית של הגבלת הילודה. למותר לציין כי רוב הגברים מתנגדים. כדברי אחת מהן: "מה שהגבר בבית אומר, האישה חייבת לבצע". במעגל הנשים בשוק סופר לי על אישה שהכריחו אותה לעזוב את לימודיה באוניברסיטה לאחר שנודע שהיא בהריון.
בפפואה יש מחיר לכלה (bride price). משפחת הבעל מעבירה את החזירים והקינה (Kina, צדפה, היא הכסף המקומי) למשפחת האישה להבטחת הנישואין, ובכך היא בעצם קונה את צייתנות האישה. האישה היא רכוש הבעל ומשפחתו. היא מאבדת את הדעה והמעמד של עצמה. לא כל שכן בעת קבלת החלטות של תכנון המשפחה.
Kina , צדפה, היא הכסף המקומי
"הבעל הוא המחליט כמה ילדים הוא רוצה שיהיו להם. לאישה אין זכות להביע את רצונותיה שכן הבעל ומשפחתו שילמו עליה את 'מחיר הכלה' ולכן היא מחויבת להביא מספר ילדים לפי רצון הבעל", מסבירה גב' טוקנה.
הלחץ ללדת מגיע מסביבת המשפחה המורחבת של האישה וגם מהקהילה ומהשבט שלה עצמה. "היא לא יכולה לברוח לשום מקום. אם תברח למשפחתה ישלחו אותה חזרה כי יאמרו לה: 'קיבלנו כסף גדול וחזירים עבורך, אין לנו להחזיר כדי לפדות אותך, את חייבת לחזור ולהיכנע לבעלך ומשפחתו'", מספרת גב' טוקנה. מצב זה שהוא ללא מוצא לנשים מוביל לשיעור התאבדויות גבוה.
מלבד היותה חברה מסורתית הדבקה בשמאניזם היא חברה שמעידה על עצמה (90%) כנוצרית. אך, גם הדת הנוצרית, לא מקלה על האישה במקרים אלו. הרבה מהכנסיות מטיפות כנגד הפלות וכנגד תכניות של תכנון ילודה ושימוש באמצעי מניעה. ישנם מטיפים המגדילים עשות ומציינים בדרשותיהם שאמצעי מניעה תוך-גופי הוא עבודת השטן.
חשופות לסכנות אלימות
למרות התקדמות כלשהי המושגת בהעצמת נשים ובהפחתה מסוימת באלימות המגדרית, עדיין, כמו שארגון זכויות האדם העולמי (Human Rights Watch) כותב בדוח 2016: "PNG הוא אחד מהמקומות המסוכנים ביותר בעולם לנשים. רוב הנשים חוות אונס או תקיפות במהלך חייהן. הנשים חיות תחת הפלייה מובנית ושיטתית".
אפילו בין כותלי בתיהן, במקום בו הן אמורות להרגיש בטוחות ומוגנות, הנשים חשופות לסכנות אלימות עד כדי מוות מצד בני משפחתן. לפי הדו"ח מ-2016, שני שליש מהנשים מותקפות פיזית על ידי בעליהן בביתן. התקפות הבעלים הן אלימות, ברבריות ויום-יומיות. מהפחד להיזרק לבד ליער או לנהר ומחוסר הברירה הן בוחרות, במרבית המקרים, להישאר עד שהכאב הפיזי והנפשי עובר כל גבול שהן יכולות לשאת.
הבילום על קידמת הראש נושא את כל קושי היום
ב-4 במרץ 2019 הגרדיאן דיווח על אישה שבעלה כרת את ידה עם סכין מתכת גדולה. היא נראית, בתמונה שנלוותה לכתבה, עם תחבושת גדולה על היד, במרכז לעזרה לנשים ב-Wewek East Sepik.
השילוב של כישוף, מגיה, אמונות טפלות ומסורות ארכאיות ולעיתים ברבריות, שיעור אנאלפביתיות גבוה ובידוד בין השבטים – כל אלו יוצרים מצב של חוסר גבולות לאלימות וליצירת סיטואציות מסוכנות ביותר לנשים.
ובכל זאת, יש סיבה לאופטימיות מסוימת. בשנים האחרונות בוצעו מספר רפורמות שתכליתן להגביר את הענישה על אלימות ביתית. קורבנות מספרות שהמשטרה לוקחת אותן יותר ברצינות כשהן באות להתלונן. ישנם סימנים שמפלגות פוליטיות מבינות שמצב הנשים בפפואה חייב להיות מטופל ברמת המדינה וחייב להוות חלק ממצע המפלגות. נראה שיש ניסיון כלשהו ברמת המדינה והפרלמנט להילחם בתדמית הבינלאומית הקשה שיש למצב הנשים בפפואה – המדינה שבה הכי קשה בעולם להיות אישה, ואשר הקריאה הבינלאומית ל -#MeToo לא קיימת ולא נשמעת לחלוטין.
בסיום יום עבודה ארוך
למה נשים?
עיקר ההאשמות נובעות מכך שהן נחשדות ו/או מואשמות במגיה שחורה ובכישוף. תולים בהן את האשמה למחלה או מוות של ילד או בן משפחה, תוך כך שמייחסים לאישה כוחות דמוניים של הרס. תפישת האישה כ"שטן" אינה יוצאת דופן גם במערב, שכן ציד המכשפות והעלאתן על המוקד היה ידוע גם במערב ובתפישה הדתית (לרבות ביהדות) של הלילית.
קיימת גם אלימות נגד נשים, הנובעת ממלחמות בין השבטים או כמסעות נקמה על אירועים היסטוריים שדורשים "נקמת דם". האישה, מחוסרת הזכויות, היא "טרף קל" ומטרה קלה לנקמה ולפריקת כאב ותסכול.
בנוסף, הגבר הפפואני יכול לשאת יותר מאישה אחת, בעוד שלאישה יש רק בעל אחד. זה מאפשר לגברים לשלוט בנשותיהם ללא מעצורים וגבולות. האישה תלויה בגבר לחלוטין. ואכן – קשה להיות אישה בפפואה ניו גיני.
מחקרים אנתרופולוגיים מצאו כי הכאת נשים הוא דבר מקובל על ידי מרבית האוכלוסייה. האישה נתפשת על ידי החברה כרכוש האישי של הבעל. מרגע החתונה בן משפחת הבעל קונה את האישה והיא נאלצת לעזוב את השבט שלה והופכת לקניינם של המשפחה והשבט של בעלה החדש.
עובדת בגן המשפחה
בשבט ה-Huli, לדוגמה, שאלתי את אחד הגברים איך נהוג לבחור את האישה לעתיד. ותשובתו הייתה: אנחנו לא רוצים את היפות ונאות המראה. הן גורמות יותר מידי בעיות ובעיקר הן לא עובדות מספיק קשה. הנשים האידיאליות, לדבריו, אין להן ציפורניים מטופחות והן קרחות מנשיאת סל הבילום הסרוג על קידמת המצח ברוב שעות היום.
במט. האגן נתקלתי בחוויה אישית ששיקפה עבורי יותר מאלף מילים, את מקומה של האישה בחברה הפפואנית. כשאחד המדריכים התבקש להציג את אשתו, הוא הוביל אותנו לשדה הבטטות הגדול ליד ביתו, וביקש מאשתו לשלוף מהאדמה את הבטטה הגדולה ביותר בשדה – זו הדוגמה שלו למוצלחות של אשתו וכמובן גם לבחירתו המוצלחת והישגו האישי – מגדלת את תפוחי האדמה הכי גדולים בסביבה!
אדמה, חזירים ונשים
סדר החשיבות בפפואה הוא של: אדמה, חזירים ונשים. זהו סדר העדיפויות, עד כמה שהוא נשמע קשה.
האדמה היא החשובה ביותר, וברוב השבטים מועברת מאב לבנו (מלבד בשבטים המעטים המטריליניאליים, שבהם האדמה מועברת בירושה מהאם לבת).
חזירים הם הצורה המסורתית של "כסף" לקניית כלה, קניית אדמה או כתשלום פיצוי על פשעים ומניעת מסעות נקמה. החזירים מתורגמים לקינה, הכסף המקומי, והם למעשה אמצעי תשלום. מחיר בסיסי של כלה הוא 30 חזירים ועוד אחד אקסטרה. הגדול והבריא ביותר, השמור לאם הכלה החדשה. כך מראה החתן את הערכתו לאם הכלה שגידלה והשקיעה בבת המוצלחת שהוא בחר להיות אשתו. מתנה זו, של החזיר המובחר לאם הכלה, היא חובה, כי אחרת קיים החשש שאם הכלה עלולה לקלל את הזוג הצעיר שלא יהיו להם בנים זכרים.
ומה מקבל הגבר עבור 30 החזירים? אשתו החדשה היא כוח העבודה הקשה והזולה, בנוסף היא יצרנית הדור הבא, והיא זו שתשמור על האדמה ועל רכושו.
מה מקבל אבא המחתן את בתו? מחיר הכלה של 30 חזירים המחולקים בין בני המשפחה וחברי הכפר והשבט. עקב ה"עיסקה" וההתחברות למשפחה של שבט אחר, הוא זוכה במעמד חברתי יותר גבוה, במוטת שליטה ובסטטוס מוכרים יותר ומכובדים.
אין ספק – הגברים עושים עסק טוב!
במה זוכה האישה? חיים של עבודה קשה בגן הירק של משפחת בעלה, גידול ופיטום חזירי המשפחה, שנים של הריונות ולידות, ולעיתים קרובות התעללות גופנית. האישה היא העבד ומקבלת בהתאם יחס של עבדות. היא חייבת לציית לבעלה ומשפחתו וכשהיא מתעייפת ו/או מזדקנת – מחליפים.
חוסר ההוגנות והאכזריות כמנת חלקן של הנשים הדירו שינה מעיני.
דילמת האישה המודרנית
בערים, בייחוד בעיר הבירה, נפתח הצוהר ונשים החלו ללמוד ולהתקדם, אבל עד גבול מסוים. הדילמה של האישה המודרנית ב PNG מומחשת באמצעות דבריה של מאדאם קיאפ.
מאדאם קיאפ היא הנציב העליון של PNG לאנגליה, קפריסין, דרום אפריקה ושגרירה במצרים, ישראל וזימבבואה. ללא ספק אישיות בכירה ומוערכת.
אבל, כאשר היא מבקרת בכפר בו נולדה ובו גרה משפחתה, בכיכר הכפר, היא אישה חסרת קול וחסרת מעמד. אסור לה להשמיע את קולה בכיכר הכפר שלה. מאדאם קיאפ מתארת את הכפילות שבחיי האישה המודרנית בפפואה: "יש לי תפקיד מכובד, יש לי מעמד בעל השפעה ואני ממונה על הרבה אנשים, נשים וגברים. אני בעלת סמכות ואחריות בתפקיד שאני נושאת. אבל כאשר מגיעים החגים והחופשות ואני מגיעה אל כפר מולדתי אני חייבת לקחת כמה צעדים אחורה ולהתעמת עם חוסר המקום והמעמד שלי בחברה, במשפחה, בשבט שלי. אחי הצעיר נושא את קולו בכיכר העיר אבל לי אסור. אני חייבת לתדרך אותו היטב ולכוון אותו כדי שיאמר את הדברים הנכונים בפני אנשי השבט. אני חייבת להישאר בצד שותקת בפני הקהל של בני כפרי. אנחנו נשות PNG לכודות בין שני העולמות".
בין לבין: אישה מקומית מחליפה לבוש – בדרך לעיר היא לובשת בגדים מערביים, כשהיא חוזרת לכפר היא מחליפה לבגדים מסורתיים (מתוך מיצג במוזיאון בבריסבין)
כפי שעדיין קיים במערב וכאחת שחוותה זאת על בשרה במשך שנות העבודה שלי בישראל ובעולם, כל עוד מקבלי ההחלטות הם גברים, כל זמן שמנהיגי העולם הם גברים, החברה שלנו נשארת עולם גברי ומעמד הנשים נשאר נמוך. הגברים רוצים לשמר את מעמדם ואת יכולת השליטה שלהם וכך שומרים את הנשים במעמד נחות יותר, במעמד של מקבלות מרות, של צייתנות לכוח הגברי. גברי PNG אינם שונים מגברי המערב. הם משיגים את השליטה על הנשים בכוח הזרוע, בדיכוי באלימות, באגרסיביות ובאכזריות. הם פחות מתוחכמים מגברי המערב, המבטאים את שליטתם בדרכים אחרות ומוסוות, אבל הם בעלי חושים מחודדים של איך לשמור על עליונותם.
על אף שהנשים במערב מפתחות קריירות ומגיעות, יותר ויותר, להישגים, לעמדות בכירות ולכוח, ולאחרונה אף מריצות את קמפיין Me too – עדיין יש מעל ראשן תקרת זכוכית. סיטואציה זו מאפיינת עדיין כיום את העולם כולו. אבל, כאן ב-PNG, לכאבי הגדול, זה הרבה יותר חזק, אגרסיבי ומסוכן.
לנשות PNG יש תקרת זכוכית עבה מעל ראשיהן וקרקע לא יציבה מתחת לרגליהן. מצב קשה מנשוא.
יפיפייה מקומית
אמה – מלכת השוקולד
והרי סיפור אחר, מחויך במקצת, אף הוא מחיי פפואה ניו גיני, שהתרחש במציאות הפפואנית בתקופה שהקניבליזם עדיין אפיין מחוזות רבים. פראית, פרועה, בראשיתית, אניגמטית, בעלת רבדים רבים, ארץ של ניגודים וסתירות, קיצונית ובלתי צפויה – אלו הם רק חלק מהתיאורים מציתי הדמיון של המציאות הפפואנית. סיפורה של קווין אמה הוא הדוגמה האולטימטיבית לשפע התיאורים הללו.
אמה קו (Emma Coe) נולדה בספטמבר 1850 בסמואה, אביה היה הנציג האמריקאי המסחרי לסמואה האמריקאית ואמה ילידת המקום, ממשפחה אריסטוקרטית, והם חיו באי ניו בריטיין בפפואה ניו גיני. כבת למשפחה סמואנית מטריליניאלית, היא ירשה את אדמות משפחת אמה וגדלה להיות אישה עצמאית, אסרטיבית, בעלת דעות ומעמד משלה.
אמה היתה מעורבת בפוליטיקה של האי ביחד עם אביה. היא שימשה כמתווכת בין כוחות קולוניאליים שניסו לנצל את בורות אנשי השבטים ולהשתלט על המשאבים המקומיים. אמה נולדה, חונכה והתבגרה לתוך שתי התרבויות, הפולינזית והמערבית. היא דיברה את כל השפות הנדרשות, הכירה את התרבויות על גווניהן השונים ובכך הפכה להיות המתווכת האידיאלית בין שני העולמות.
ב-1881 היא קנתה אדמות באי ניו בריטיין והיתה הראשונה לנטוע מטעי קקאו באזור קוקופו.
שמה של אמה הלך למרחוק כאשת עסקים ממולחת וקשוחה, כפמיניסטית ולוחמת זכויות האישה, בעלת דעות עצמאיות ומעורבות פוליטית גבוהה. חייה רצופים אהבות, נישואין וגירושין , בגידות, דרמות ורכילות.
היא נודעה ככישרונית, אשת חברה מקובלת ומבוקשת. המסיבות והנשפים בביתה, בגוואנטאמבו (Guantambu), משכו את העילית של אנשי האי ושמה הלך למרחוק. סלון ביתה אירח ופינק את כל העילית, תרם לכך גם ריהוט ביתה שנתרם לה על ידי רוברט לואיס סטיבנסון, מחבר הספר "ד"ר ג'קיל ומר הייד". בתקופה זו המוניטין של אמה התרחב והיא הפכה להיקרא בפי כל הנסיכה אמה – הנסיכה של ניו גיני.
הנסיכה אמה היתה סוחרת ממולחת, בעלת מטעים, בעלת אניות מסחר ואשת עסקים מצליחה – היא השפיעה רבות על חיי כל מי שפגש בה: מאהבים (שהיו לה לרוב), בעלים (ידוע על שלושה), נשים וגברים, חברים, אויבים ומטיילים. היא שלטה בכולם ביד רמה. היא מתוארת כבעלת דעות עצמאיות וחכמה. אישה חושקת ונחשקת, תאוותנית, פתיינית, הרפתקנית, מעזה ואמיצה – אלו הם התארים הקשורים לכתר שעל ראשה. היא נשמעה אומרת שיום ללא חטא הוא יום לא קיים. קופירייטר מוכשר יכול בוודאות לשאול את כל הדימויים הללו לתיאור ההנאות משוקולד. ואכן – היא היתה בעלת מטעי קקאו, יצרנית השוקולד הראשונה של פפואה.
קווין אמה שוקולד נמכר בחנויות המקומיות עד היום
חייה ומותה של אמה, מלכת השוקולד היו עשירים, ססגוניים, פראיים, מלאי מסתורין וסתירות, שחלקן עדיין לא פתורות.
אני רואה בה את אחת מהנשים פורצות הדרך – פמיניסטית של הפסיפיק בתקופה שהסופרג'יסטיות שרפו חזיות בלונדון. היא, בעיני, נושאת את דגל הפמיניסטיות של פפואה ניו גיני. כבעלת מטעי השוקולד הראשונים בפפואה – אמה מייצגת את הטעמים השונים והמגוונים של שוקולד איכותי: כמעורר תשוקה מינית, כמשחרר אנדרופינים, מתיקות, תחושה של סכנה – כל זה משקף את אמה, טבעה וחייה.
ביחד עם אהבתי האישית, שלעולם אינה מסופקת, לשוקולד, אני חשה הערצה עמוקה לאישה מיוחדת זו, פורצת הדרך – לאמה מלכת השוקולד.
סוף דבר
פפואה ניו גיני היא חברה במעבר, בתהליך. סממנים של הווה ועתיד מטפטפים אל תוך תרבות תוססת זו ומשפיעים עליה. מעט ולאט – אך לא ניתן להתעלם מהם. הסיפורים עוד רבים ומעניינים – מלחמות השבטים, טקסי התבגרות שונים בשבטים השונים, מיתוסים שונים כמו מיתוס הקרוקודיל, סוגים ומשמעויות של ריקודים ומופעים, האש ומשמעותה, מנהגי הקבורה, שאמאניזם ורפואה מודרנית, ועוד הרבה על הנשים של פפואה. על כל אלו ועוד הרבה אחרים ניתן לקרוא בספר שכתבתי: Tangled in Time – מסע בארץ המיוחדת הזו, מקום שבו הזמן עצר מלכת וההתרחשות היא מחוץ לזמן.
פפואה ניו גיני בקצרהפפואה ניו גיני (PNG) היא מדינה דמוקרטית מ-1975 הנמצאת צפונית לאוסטרליה, קרוב לקו המשווה, כשלצידה ממערב פפואה האינדונזית הנקראת גם AIRIN JAYA. PNG היא ארץ בת כ-600 איים, מאוכלסת על-ידי כשבעה מיליון תושבים השייכים לכ-800 שבטים ודוברת כ-250 שפות ועוד מאות דיאלקטים. השבטים ברובם הגדול מבודדים כאשר עיקר האוכלוסייה מפוזרת בשבטים הנמצאים באיים, באזור ההרים ובצפון באזור הספיק. העדר התקשורת בין השבטים במשך שנים רבות ומיעוט החשיפה לעולם החיצוני יצרו שונות דרמטית בהתפתחות של השבטים.
פפואה ניו גיני הינה אפוא קלידוסקופ צבעוני, המשתנה ממקום למקום ומתבטא בשוני משמעותי באורח החיים, התרבות והאמונות באזורים השונים, כמו גם בריקודים, בתלבושות, בצבעים, בריטואלים, מלחמות קיום של השבטים, סט ערכים, מעמד הנשים, הלכות חיי ועוד. אין ספק, פפואה ניו גיני היא מקום רחוק ואחר, המציב אתגרים ויוצר תובנות מעשירות חיים. אחת התובנות, הבולטת והמעשירה שבהן היא "סבך הזמן" – Tangled in Time – כשמו של הספר שכתבתי. |
 Tangled in Time – עטיפת הספר של דפנה נבו על המסע בפפואה ניו גיני |
____
דפנה נבו (שטלצר) – סוציולוגית, אנתרופולוגית וצלמת נלהבת, עם יצר למדנות וסקרנות בלתי נדלים, שנשבתה בחידה המגוונת והמשתנה של פפואה ניו גיני של היום. את ספרה Tangled in Time כתבה בעקבות ביקור בפפואה. ניתן לרכוש את הספר בבוק-שוק, ברודצקי 15, רמת אביב / המגדלור, מקווה ישראל 18, תל אביב. מייל: nevodafna@gmail.com, פייסבוק