חלום אישי שנרקם לפני כשלושים שנה, בעקבות סיפורים ששמעתי בזמן היותי בשליחות בסינגפור, הוביל אותי למקום המיוחד שנקרא פפואה ניו גיני (PNG). סיפורים עלומים שרב היה בהם הנסתר על הגלוי. סיפורי פפואה היו מסתוריים, מוזרים ובמידה מסוימת מפחידים. סיפורים שהופיעו בחלומותיי במשך השנים והחליפו צורות, צבעים וריחות בדמיון ובפנטזיות. קשה היה לי לעמוד בפני כוח המשיכה העז הזה, ובכל זאת, עברו שנים רבות עד למימוש. בנובמבר 2016 הגעתי ליעד.
אקדים במעט את המאוחר ואומר כי לאחר הביקור בפפואה ניו גיני אני יכולה להגיד בבטחה – המציאות עולה על כל דמיון. מה שמצאתי בארץ הלא נודעת הזו, היה מעל ומעבר לכל חלום ולכל דימיון. הביקור בארץ האניגמטית עורר בי את כל החושים. יתר על כן, מצאתי חושים חדשים בתוכי – שלא ידעתי על קיומם.
בדיעבד אני מבינה שפפואה ניו גיני עבורי היא שלושה מסעות:
האחד – מסע קצר בארץ עצמה.
השני – מחקר וחיפוש משמעות בקריאה, לימוד, דיבוב וראיונות.
והשלישי, ואולי היותר משמעותי מכולם – המסע אל תוך עצמי.
נוף מאזור מט. האגן | צילומים בכתבה: דפנה נבו (שטלצר)
אין ספק, פפואה ניו גיני היא מקום רחוק ואחר, המציב אתגרים ויוצר תובנות מעשירות חיים. אחת התובנות, הבולטת והמעשירה שבהן היא "סבך הזמן" – Tangled in Time, כשמו של הספר שכתבתי.
בסבך הזמן
מהרגע הראשון שכף רגלי דרכה בפפואה, מובנו או אי מובנו של הזמן ניכר בכל פינה. משהו בתפישת הזמן בארץ הזו שונה מהמוכר. לא יכולתי להשתחרר מהתחושה שמונחי הזמן המערביים המוכרים לנו אינם תקפים כאן. הם אחרים. יש איזה שהוא בלבול של הזמנים ושל דברי הימים.
לוחמים, ילדים ופה אדום מלעיסת ביטל נאט. פפואה ניו גיני
אנשי PNG נראים חיצונית כחיים בעולם של ימינו, אך בו זמנית שתולים עמוק אלפי שנים בעבר. הם חיים כאן ולא כאן. במאה ה-21 אבל גם בימי בראשית. אנשים צעירים בעיר מנסים בכל כוחם להיראות ולהתנהג כמערביים. המראה הוא מוזר ומבולבל. בחור צעיר במכנסי גלישה מודרניים מחזיק בידו סמארטפון ומצחו מעוטר בנוצות ציפור; בחורה שמחליפה את חצאית הג'ינס העכשווית שלה בחצאית קש מסורתית לפני כניסה לריקוד ריטואלי; אחות בבית החולים, בעלת תעודת אחות מוסמכת מערבית, מתייעצת עם השאמאן של הכפר שבודק עם הרוחות באם הטיפול שנתנה לחולה הוא נכון וכן הלאה.
התחושה היא שאנשי פפואה ניו גיני לא לגמרי בהווה וגם לא לגמרי בעבר. תחושה של ריחוף על ציר הזמן.
ארץ רק מעט נודעת, רק מעט מפוענחת, שנשארה נטועה בעבר הרחוק, מרחפת בין ימי בראשיתה לעידן החדש והמודרני. ארץ שהעולם המודרני לא מתעניין בה ואולי, לכן, נשארה במצב הצבירה המקורי, אותו מצב שגם אנחנו היינו בו – רק שלפני הרבה מאוד שנים. ועד ההבנה שכל אלו הם קולות והדים מן העבר, העבר של האנושות, של כולנו בכל מקום שנהיה.
שאמאן. התחושה היא שאנשי פפואה ניו גיני חיים בין העבר להווה
התרבות השבטית והקמאית משכו אותי אל ימי הבראשית וציירו בתוך ליבי תמונה של שורשים מסתבכים ומסתרגים זה בזה. שורשי האנושות, שורשי עמנו שלנו סבוכים במורכבות הפנימית הטבועה בכל אחד מאתנו. סבך עבות של מחשבות, רגשות, תובנות, זיכרונות והליכה למקומות פנימיים רגשיים נדירים.
פסטיבל אלוטאו
מסענו בפפואה ניו גיני החל בפסטיבל (sing-sing בשפה המקומית pidgin) באלוטאו (Alotau) שהיא העיר הדרומית בירת מפרץ מילנה. לפסטיבל זה מגיעים השבטים השוכנים בדרום, ליד החופים ובאיים. ברגע הגעתנו לחוף הים פרצו אל משטח הדשא רקדני שבטים מכל עבר. ססגוניים כשלל צבעי הקשת, קולות תיפוף מיוחדים של תופי הקונדו, צלילי הקשות צדפים, רשרוש קנבס החצאיות, נוצות וראשים מעוטרים, נשים, גברים, ילדים, הרבה מהם לועסים את הביטל-נאט ופיהם ושיניהם אדומים. מיצג מרהיב של גופות כמעט עירומים, שזופים, משוחים בשמן, אשר טיפות זיעה נוצצות עליהם תחת השמש היוקדת של צהרי האקלים הטרופי. אקסטרווגנזה של יופי.
לבוש מסורתי בפסטיבל באלוטאו. השיניים האדומות הן תוצאה של לעיסת אגוז ביטל
מין בלבול מתוזמר שכזה – קרוסלה מסתובבת במהירות בלתי נפסקת, היוצרת תחושה של יותר מיכולת ההכלה והתפישה של חמשת החושים. כאילו נדרשים עוד כמה חושים כדי לתפוש את גודל ההתרחשות. מעין תחושה של מעבר לקיום. שכרון חושים.
מהי פפואה ניו גיניאה
מדינה דמוקרטית מ-1975 בת כ-600 איים, מאוכלסת על-ידי כשבעה מיליון תושבים השייכים לכ-800 שבטים ודוברת כ-250 שפות ועוד מאות דיאלקטים. השבטים ברובם הגדול מבודדים ואין אליהם דרכי גישה מסודרות. עיר הבירה, פורט מורסבי, אינה מחוברת בדרך נוחה למקום אחר ומספר הערים קטן ביותר. עיקר האוכלוסייה מפוזרת בשבטים הנמצאים באיים, באזור ההרים ובצפון באזור הספיק. כך היה מאז ומתמיד וכך זה נשאר גם כיום. העדר התקשורת בין השבטים במשך שנים רבות ומיעוט החשיפה לעולם החיצוני יצרו שונות חזקה בהתפתחות של השבטים.
ילד מאזור מט. האגן
קליידוסקופ צבעוני, המשתנה ממקום למקום ומתבטא באורח חיים, תרבות ואמונות באזורים השונים; בריקודים, בתלבושות, בצבעים, בריטואלים, התמזגות עם טבע שונה בכל אזור, מלחמות קיום של השבטים, סט ערכים, מעמד הנשים, הלכות חיים.
מסיכת ביינינג בריקוד האש
צפה את הלא צפוי
פראית, פרועה, בראשיתית, אניגמטית, בעלת רבדים רבים, ארץ של ניגודים וסתירות, קיצונית ובלתי צפויה – אלו הם רק חלק מהתיאורים מציתי הדמיון של המציאות הפפואנית.
סיפורים של רוחות וכשפים, קללות ומגיה שחורה, שאמאניזם, ציד גולגלות וקניבליזם אל מול הנצרות. הכנסייה, הנראית כשתל בגוף הפאגאניות ארוכת השנים. הזיקה והכמיהה ליהדות כמעטה חיצוני לאמונות קדמוניות הנשמרות בקפדנות בחיי היום יום.
ילד מאזור הספיק ליד קאנו מעץ
סיפור קצר יכול להדגים את המציאות הדתית. באחת מנסיעותינו באזור ההרים ראינו לצד הדרך עשן מיתמר והתגודדות של אנשים. לשאלתנו, הוסבר לנו שזו הכנסייה המקומית ובמקום נערך עכשיו טקס הטבלה. כניסה פנימה הובילה אותנו למבנה לבן, פשוט וחסר כל סימנים או סימבולים של כנסייה, שלדברי המקומיים משמש אותם לתפילות שבועיות. בהמשך, בחצר הכנסייה, היו מונחים עשרות חזירים שחוטים, דם זרם מכל עבר על הדשא הירוק. עיני החזירים המבועתות נועצות בנו מבטים חסרי הבעה וסביבם המון אדם משולהב: צעירים, זקנים מזוקנים חסרי שיניים, נשים וילדים, כולם בבגדים צבעוניים, בפיות אדומי ביטל-נאט, צוהלים, מנופפים בידיהם חלקי חזיר נוטפי דם בשלבי הכנה, מראה העלול להפריע מאוד לצמחונים שבינינו. בניגוד בלתי נתפש, בקצה החצר הופיעה מולנו תהלוכה של גברים ונשים לבושי לבן צחור למשעי, בידיהם ספרי תפילה, ראשיהם זקופים וכל חזותם אומרת כבוד והדר. אלו הם המוטבלים.
עולם של ניגודים: בחצר ה"כנסייה" – ראש של חזיר שחוט ומאמינים בבגדים צחורים
דמיינו לעצמכם דם אדום זורם, זבובים עפים ומזמזמים עטים על הטרף, ריחות ברביקיו מיתמרים בעשן לשמיים, שפע קולות וצבעים של הקהל החוגג כמבטאים את העולם המסורתי, השאמאני. ומולם טור מסודר, בהליכה איטית ומעוררת כבוד, נקי, צח, טהור של לבושי הלבן, המבטא את העולם החדש. המציאות פה עולה על כל דמיון, הכל עם הכל – מראה סוריאליסטי לכל הדעות.
קניבליזם, הד-האנטינג ומה שביניהם
סיפור שאירע באזור הספיק שבצפון פפואה ניו גיני מדגים את מנהגי הקניבליזם ואכילת האדם שאפיינו את האזור.
בשנים 1950 עד 1965 מתו ילדים ונשים רבים בשבט הפורה (Fore) ממחלה בלתי מוסברת. סימניה הראשונים של המחלה היו חוסר איזון וקואורדינציה פיזית, שהתבטאו בפרכוסים ונפילות, המשיכו לאט לשיגעון ועד מוות. המחלה ידועה בשם קורו (Kuru) ונמצאה שייכת למשפחת הקרויץ-ג'ייקוב ו"הפרה המשוגעת".
לוחם בלבוש מסורתי וחץ וקשת
אנשי הכפר היו בטוחים שזוהי קללת השבט השכן, שעושה בהם כשפים ומגיה וניסו להילחם בו, אך החולי והמיתות המשיכו. ב-1967 רופא אמריקאי, ד"ר גאדג'ואסק, נקרא לבדוק את הסיבה. הוא חי בתוך השבט קרוב לשנה, חקר את שפתם, תרבותם ומנהגיהם וביצע בדיקות שלאחר המוות לנפטרים. הוא מצא כי המחלה המסתורית נוצרה כתוצאה מטקס מקובל הנערך בשבט לאחר מות הגברים במשפחה. הריטואל היה שהנשים והילדים אכלו את מוחו של הנפטר היקר להם. הוא גילה כי למחלה יש תקופת דגירה ארוכה ולכן ההפרעות והמוות קורים זמן רב אחרי ביצוע הטקסים. גילוי זה הביא לד"ר גאדג'ואסק פרס נובל בשנת 1976. לאחר דור, שבו הקניבליזם בשבט נאסר, הקורו נעלמה כליל.
אישה משבט ההולי
ישראל והקשר היהודי
להסתובב בפפואה ולהכיר אנשים הרגיש כאילו אנחנו בישראל. השמות הסובבים הם שמות של דמויות תנכיות ממש כמו בישראל. מידי פעם אתה צריך לצבוט את עצמך ו"לרוץ במוח" מיבשת ליבשת, מזמן של עבר רחוק למאה הנוכחית. שמות כמו יהווה, אלוהים וכיוצא בזה מופיעים בכל מקום, כמו גם שלטים ברחובות עם פסוקים מהתנ"ך ומהברית החדשה, ביחד, ללא הבדל.
ההערצה ליהדות גורפת את כולם. לעמדתם – ישו היה יהודי ורק אחר כך נוצרי. היחס אלינו, היהודים, הוא רגשי ומרגש. נתון מעניין הוא שבראש כנסיות רבות מתנופף דגל ישראל. וכן, דגל ישראל הוא השני הנמכר בפפואה, אחרי הדגל שלהם עצמם.
שמלת דגל ישראל בדוכן בשוק. דגל ישראל הוא השני בחשיבותו אחרי הדגל של פפואה ניו גיני
בין ישראל לפפואה ניו גיני קיימים קשרי מסחר. באחת הערים ראינו שלט גדול של טבע-נאות, במקום אחר התוודענו ל- L.R. Group, המנהלת חוות חקלאיות ומלמדת את המקומיים חקלאות, השקיה, אלקטרוניקה ועוד. גם חברת MyHeritage השאירה חותמה בפפואה – בחקר שורשיהם של שבט האימאס (Imas) בספיק וכן הלאה. אבל אולי הסיפור היפה והמעניין מכולם הוא של השבט האבוד – גוגודולה.
שבט אבוד שלנו במרחבי הפסיפיק הדרומי? בהחלט רעיון אקזוטי והזוי.
סיפורי בני שבט הגוגודולה לגבי שורשיהם היהודיים עוברים מפה לאוזן, מאב לבנו, ובהם מתואר מוצאם היהודי של בני השבט יחד עם החזון העתידי שלהם. הם מאמינים שאלוהים קורא להם לחזור הביתה. הביתה, כלומר, לארץ ישראל.
סיפורים אלו הם כמובן אוצר לאנתרופולוגים. הידוע והאקטיבי שבהם הוא פרופ' טיודור פארפיט מאוניברסיטת פלורידה, המלמד גם לימודי יהדות באוניברסיטה של לונדון. הוא ידוע בכינויו בעולם כ"אינדיאנה ג'ונס הבריטי" וחוקר נלהב את השבט האבוד מזה 30 שנה. הוא ביקר בפעם האחרונה בפפואה ניו גיני ב-2003 מלווה במשלחת עטופה דגלי כחול-לבן ישראליים ורוקדת ריקודי עם שלנו. למעשה, מחקרו של פארפיט, מכל זווית שנתבונן בו, הוא מחקר שאין לו סוף. מחקר המשתמש בדרכים מדעיות לבחינת מיתוסים, אגדות, נבואות ומשאלות לב.
דגל ישראל ומתחתיו תמונות של סנדלי טבע נאות. מימין: הדגל של פפואה ניו גיני
סאגת השבט האבוד מאירה את הצורך העז של השבטים להשתייכות ולזהות ומה יותר טוב מהשתייכות לעם היהודי, שלאמונתם הוא מקור הכל? זהו שיקוף של התקוות ומשאלות הלב להתאחד עם הרוח היהודית של ישראל, שמייצגת עבורם את העולם הישן והחדש גם יחד.
סוף דבר
פפואה ניו גיני היא חברה במעבר, בתהליך. סממנים של הווה ועתיד מזרזפים אל תוך תרבות תוססת זו ומשפיעים עליה. מעט ולאט – אך לא ניתן להתעלם מהם.
בין לבין: אישה מקומית מחליפה לבוש – בדרך לעיר היא לובשת בגדים מערביים, כשהיא חוזרת לכפר היא מחליפה לבגדים מסורתיים (מתוך מיצג במוזיאון בבריסבין)
הסיפורים עוד רבים ומעניינים – על אמה מלכת השוקולד, מלחמות השבטים, טקסי התבגרות שונים בשבטים השונים, מיתוסים שונים כמו מיתוס הקרוקודיל, סוגים ומשמעויות של ריקודים ומופעים, האש ומשמעותה, מנהגי הקבורה, שאמאניזם ורפואה מודרנית, והרבה על הנשים של פפואה – נושא רחב המחייב התייחסות נפרדת. על כל אלו ועוד הרבה אחרים ניתן לקרוא בספר שכתבתי: Tangled in Time, מסע בארץ המיוחדת הזו, מקום שבו הזמן עצר מלכת וההתרחשות היא מחוץ לזמן.
Tangled in Time, עטיפת הספר של דפנה נבו על המסע בפפואה ניו גיני
מפת פפואה ניו גיני:
_____
דפנה נבו (שטלצר) – סוציולוגית, אנתרופולוגית וצלמת נלהבת, עם יצר למדנות וסקרנות בלתי נדלים, שנשבתה בחידה המגוונת והמשתנה של פפואה ניו גיני של היום. את ספרה, Tangled in Time, כתבה בעקבות הביקור בפפואה; את הספר ניתן להשיג בבוק-שוק, ברודצקי 15, רמת אביב והמגדלור, לבונטין 1, תל אביב. מייל ליצירת קשר: nevodafna