מלחמות הקמח בגלאקסידי שביוון

מדי ערב במהלך הקרנבל, פרק הזמן שקודם לארבעים היום שלפני הפסחא, נדלקות מדורות במקומות שונים גם בעיירה גלאקסידי (Galaxidi), ונגנים מסורתיים מובילים ריקודים וחגיגות אל תוך הלילה. במשך שלושה שבועת רצופים יחגגו בעיירה, כמו בכל יוון, בשלל אירועים, תהלוכות וסעודות.
גלאקסידי שוכנת לחופו הצפוני של מפרץ קורינתוס (Korinthiakos Kolpos), לא רחוק מדלפי (Delfi). לפי עדויות שנלקחו בזמנו למוזיאון הבריטי, גלאקסידי קיימת כבר מהמאה החמישית לפני הספירה. לפי ההיסטוריון היווני העתיק פָּפְסָניאס, עמד בה מקדש של אלת האהבה אפרודיטה. בימי האימפריה הביזנטית זכתה העיירה לביקורים תכופים וכואבים של בולגרים, קטלאנים, תורכים ואבירים מרודוס. הפלישות הרחיקו את תושביה אל פנים הארץ, לאזורים ההרריים. הם שבו לחוף הים כדי להקים את היישוב מחדש בצורה ממוסדת בתחילת המאה ה־19. השנים 1830־1840 היו עשור התחייה של העיירה. בגלל מיקומה על חוף מפרץ שקט ומעגן טבעי ובהיותה קרובה לאזורי חקלאות (זיתים, חיטה, צאן וכו'), בנו התושבים צי גדול של  אוניות מפרשים ועמדו בין ראשי תחום ההובלה הימית היוונית. ב־1860 מנה צי הסוחר של גלאקסידי יותר
מ־300 ספינות מפרש. בכל שנה הושקו 15־20 אוניות חדשות. בעלי האוניות, שהיו גם רבי החובל שלהן, בנו את בתיהם מול פתח הנמל, כדי שנשותיהם וילדיהם יוכלו להבחין באונייה הנכנסת לנמל ולהתכונן לבואם.
המצב הכלכלי הרקיע שחקים באותם ימים, ומהנדסים ואומנים צרפתים הוזמנו לבנות ולקשט את בתי הימאים, שמקצתם עומדים על תלם עד היום. כמו כן נפתח בית ספר ללימוד רזי הספנות ויוסדה קופה הדדית לביטוח האוניות. אך הפריחה הגיעה לסופה בסוף המאה ה־19. אוניות הקיטור ופתיחת תעלת קורינת הפחיתו משמעותית את הצורך באוניות המפרש, כי בנוסף לאיטיותן אפשר להפליג בהן רק תשעה חודשים בשנה. בחודשי החורף הן נשארות קשורות לרציף בנמל האם ושבות להפליג בתום הקרנבל, בתחילת האביב.

בריאות ופוריות
לפני קבלת עול הנצרות היוונים, כמו רוב עמי האזור הפגניים, פיתחו דרכים רבות לסגוד לאליליהם. בעת חילופי העונות, למשל, הם פנו לכוחות עליונים והתפללו ליבולים טובים יותר ולבריאות ולפוריות להם ולבהמותיהם. כמה מהמנהגים הקדומים מצאו הקבלה בטקסים של הדת החדשה שקיבלו על עצמם, ובהם הקרנבל. הקרנבל, כאמור, נמשך תקופה של שלושה שבועות, הקודמת לארבעים הימים שלפני הפסחא שבהם הנוצרים מתנזרים מאכילת בשר, דגים, ביצים, שמן, חלב ומוצריו. מעין צום וקתרזיס לקראת ההכנות לקבלת חוויית התחייה של ישו הנוצרי. לצד המנהגים הנוצריים באים לידי ביטוי גם מנהגים קדומים יותר כמו אלה הקשורים לאל היין דיוניסוס, והכל מתנהל בטוב לב ובברכות הדדיות לפוריות ולבריאות טובה.
יום חמישי השני של תקופת הקרנבל נקרא ציקנופמפטי (Tsiknopempti) – יום חמישי מלא ריח בשר חרוך. יש אומרים שמקור השם בעקרות הבית ששרפו את האוכל כאשר שוחחו ביניהן במשך שעות על איך יבלו את הערב. כמו בכל יוון, כך גם גלאקסידי מתמלאת בריח בשר שנצלה על גחלים, כי חובה ביום זה לאכול בשר ולבלות עד אור הבוקר.
השבוע האחרון של הקרנבל נקרא טיריני (Tirini) – שבוע של אכילת מוצרי חלב, שבמהלכו מתכוננים לחגיגות של סוף השבוע, שכוללות בדרך כלל תהלוכות צבעוניות. כלי רכב עם בובות שמגחכות פוליטיקאים, סלבריטאים ודמויות לא רק יווניות מוכרות נוספות הם חלק בלתי נפרד מהמצעד.
ביום ראשון האחרון של הקרנבל החגיגות מגיעות לשיאן. לאחר הבילוי הלילי נאספות המשפחות המורחבות בבית של אחד מאבות המשפחה ומסבות לארוחה משפחתית חגיגית שכוללת בין היתר מאכלי פסטה וחלב. בסיום הארוחה מעבירים ביצה קשה קשורה בחוט בין פיות כל הנוכחים ונושאים את הברכה:  "שתזכו בבריאות לאכול את הביצה האדומה של ליל התחייה".
למחרת היום, הנקרא יום שני הנקי  (Kathara Deftera) בשל מקורו במנהג עתיק של ניקוי הבית ביום מכל שאריות הבשר ושאר המוצרים האסורים לאכילה בתקופת ארבעים הימים שלפני הפסחא, יוצאים כולם אל הטבע להעיף עפיפונים ולבלות בריקודים, בשירה ובאכילת המאכלים המקובלים באותו יום: פירות ים, חמוצים, חלבה, זיתים, לחם לבן שטוח וכל דבר אחר שאינו מכיל  בשר וחלב. באותו יום שני מתחדש בגלאקסידי מנהג שמקורו בעבר הרחוק, בימי פריחת הימאות. חבורות־חבורות של תושבים יורדות אל הרחובות שליד המזח ולפתע, כאילו משום מקום, שקיות מלאות קמח עפות באוויר ונוחתות על קבוצה "יריבה" ועל העוברים ושבים. בתוך זמן קצר הופך האזור לזירת קרב מאובקת שכלי המשחית בה הם קמח, פיח ארובות, מלבין כביסה וכל חומר אחר שאינו מזיק לבריאות ומשאיר עקבות צבעוניים. האזור מתמלא במהרה בצהלות שמחה.
מלחמת הקמח היתה נפוצה בימי הזוהר של הימאות בגלאקסידי. חגיגות סוף הקרנבל היו גם חגיגות הפרידה מהימאים, שעמדו לצאת שוב אל הים. האם יכול להיות שהמקור למנהג המחודש הוא שק קמח שנשמט בשעת ההעמסה לפני כמאתיים שנה ותכולתו כיסתה כמה מהספנים? לקראת ערב שאון החגיגות דועך. כולם חוזרים איש־איש לביתו, נכנסים לתקופה של תפילה ועבודה ומצפים לאביב, ללבלוב העלים ולפריחת עושר האדמה.