היולדת הצעירה כורעת על המיטה. פניה מתוחות ממאמץ, שפתיה פשוקות קמעה, היא נוהמת בשקט ולוחצת. ילדים מצחקקים מעבר לדלת, עשן האש ממתקן הבישול חודר דרך החלון הפתוח, תרנגולות מקרקרות מתרוצצות בחדר, והנשים מקשקשות במלגשית מעורבת במילים צרפתיות, צוחקות, מחייכות ועסוקות. אחת מקפלת סדין, שנייה בודקת את בגדי התינוק המוכנים על המיטה, אחרת נכנסת עם כוס פלסטיק גדולה ובה מים מעלי אדים להשקות את היולדת. והיולדת? יולדת…
הגעתי למדגסקר כחודש לפני הלידה של ריבה. הגעתי בטיסה ארוכה מאוד דרך אתיופיה ודרום אפריקה לאנטאנאנאריבו, עיר הבירה, שבה נשארתי כמה ימים, ואז נסעתי למזרח המדינה. הדבר הראשון שלכד את עיני במדגסקר היה הילדים. המוני ילדים בכל מקום. הקטנים נישאים בידיים או על הגב, קשורים בכל דרך אפשרית אל גוף אחר, הקצת יותר גדולים הולכים מפה לשם, מחזיקים צלחת עם אורז וקצת ירקות שלקחו מאמא, דוחפים ידיים לאורז ומכניסים חופן לפה. הגדולים מאכילים את הקטנים, ציפור עפה מסיחה את דעתם, עז תועה מקימה אותם ממקומם לרוץ ולנסות לתפוס זנב, הצלחת נשכחת או שלא, וכך עוברות להן בשעשועים שעות היום.
לקריאה נוספת:
- מדריך מסע אחר למדגסקר
- מידע שימושי למדגסקר
- מערב מדגסקר – סיור מקיף
- מזרח מדגסקר – סיור מקיף
- דרום מדגסקר – סיור מקיף
ילדים באי איל-או-נאטה במזרח מדגסקר. איש אינו משגיח על הילדים, הבדל עצום מההתנהלות אצלנו, שכל העת מנסה למנוע אסון ולהציל את הילד | צילום: Sergey Podlesnov / Shutterstock.com
איש אינו משגיח על הילדים. הבדל עצום מההתנהלות אצלנו, שכל העת מנסה למנוע אסון ולהציל את הילד מנקניקיות, אגוזים, צעצועים, כיסאות, שולחנות, מדפים… נמלאתי פליאה למראה ילד שרץ לו בגבעות הירוקות ללא מורא וללא חשש, רודף אחרי גזיר צלופן שעף ברוח, מנצנץ ומתגלגל, נעלם ומתגלה.
אחרי ימים אחדים בעיר הבירה נסעתי למזרח מדגסקר. מדגסקר הוא אי במזרח יבשת אפריקה, וממזרחו יש עוד שני איים קטנים. בסירת קאנו ארוכה שטתי לאחד משני האיים הקטנים, אי קטן וסחוף הוריקנים בשם איל-או-נאטה.
אישה ותינוק במדגסקר. על פי רוב הלידות נעשות בבית, בלוויית מיילדת | צילום: mikluha_maklai / Shutterstock.com
המיילדת – רינאנזאזה – חייכנית, נמרצת ושמחה, מעסה את ריבה, היולדת. היא מתמקדת בעיקר במפרקי הירכיים שלה, וכעבור זמן-מה מקימה אותה ועוזרת לה לצאת החוצה, אל הג'ונגל האופף את הבית שבו שוכנת המרפאה. אני יוצאת איתן אל השמש ואל הצל ששורר מאחורי הבית העשוי לבנים צבועות. בחצר האחורית ג'אנט מפשיטה את ריבה. משמני גופה השחור של האישה הצעירה בוהקים בשמש החודרת דרך השבכה המצילה ומרקדת על שדיה העצומים וישבנה הדשן. היא כורעת ונשענת על גזע עץ. המיילדת יוצקת מים מקנקן פלסטיק ירוק ורוחצת אותה. המים ניגרים על גופה, והמיילדת מלטפת אותה, ובדברי כיבושין, בשפה רכה ומתגלגלת, מעודדת אותה שעוד מעט, רק עוד קצת, התינוק יגיח ויגיע.
רינאנזאזה במלגשית היא מיילדת, אבל המשמעות של חלקי המילה היא "האמא של התינוק". זאזה הוא תינוק, ופירוש המילה רינאן הוא אמא. עבודתה של המיילדת, המסייעת בהבאת התינוק לעולם, חשובה עד כדי כך שהיא נחשבת לאמא שלו.
הכותבת בחברת אישה מקומית
רינאנזאזה ג'אנט היא אישה צחקנית, קטנת קומה, כבת ארבעים וחמש. שתי קוקיות מגולגלות בצדי ראשה, פיה רחב וגם אפה פחוס לרוחב פניה. היא נצר לשושלת של מיילדות מסורתיות. מאז ומעולם הצטרפה לאמה בטיפול ביולדות. יום לפני הלידה של ריבה ביקרתי אותה בביתה. בגינה בהקו בשמש ניצני חסה, פרחים ושיחי ירקות, ומרחוק נשקף הים על הלווייתנים והדולפינים שבו. בכניסה לבית ניצבים כלובי אוגרים, חזירי ים וארנבות. אלה משמשים כאן למאכל. חתולים ותרנגולות מסתובבים בחצר ובבית. ג'אנט שולטת ביד רמה בביתה. בתה עמדה במטבח כשנכנסנו וטיגנה סופגניות קטנות, וריח חם של טיגון וסוכר אפף את הכול.
הג'ונגל רוחש. קופי למור מקשקשים ביניהם, הווניל צומח ומטפס על גזעי העצים. בעונה זו תרמילי הווניל ירוקים והריח משכר ומתוק. מיליוני ציפורים מצייצות, שרכים וצמחים משתרגים אלה באלה. האוויר לח.
בדרך כלל הלידה מתקיימת בביתה של הרינאנזאזה, אבל הלידה הזאת מתקיימת במרפאה.
"למה הלידה מתרחשת כאן?" אני שואלת בצרפתית עילגת משולבת בתנועות ידיים ובאנגלית, "למה לא בביתך?"
היא עונה בקצרה שבמרפאה יותר בטוח, שכן הלידה הזאת עלולה להיות מסובכת מן הרגיל. לידות מסובכות מופנות למרכז רפואי גדול מהלך כמה שעות שיט מכאן, היא אומרת. אבל הפעם החליטו שאין לכך מספיק זמן. על פי סקר של הסי-אַיי-אֵי, תמותת התינוקות במדגסקר גבוהה מאוד. ארבעים ושניים תינוקות מכל אלף מתים במהלך שנת החיים הראשונה. הפחד לאבד ילד בלידה מוחשי ואמיתי. ולמרות זאת ג'אנט, כמו כל אחת מהמיילדות שאיתן שוחחתי בהמשך, הודיעה לי ש"אצלה אין בעיות בלידות".
במדגסקר הכל מתנהל לאט, התרבות דוגלת באורך רוח ובאורך דיבור | צילום: ציפי מונט
הצוות הרפואי במרפאה כולל את ג'אנט ואת בנה הצעיר אובי, שהוא רופא הכפר, ואת נשות הכפר שבאו ללידה. אחרי המקלחת בחצר היולדת מתעטפת בבד צבעוני ירוק, ואנו חוזרות אל תוך המרפאה. ג'אנט עוטה כפפת מיילדות על יד אחת, עוטה סינר לבן, וכשהיא מטפלת ביולדת היא מכסה את פיה במסכה רפואית. אני מבינה שחשוב להם שאראה שהם עומדים בסטנדרטים מערביים.
דוקטור אובי מסביר שבמישוש הוא חש שהתינוק גדול לכן יש צורך במתן פיטוצין לזירוז הלידה ולהשגחה. בדיוק כמו בחדר הלידה אצלנו. מטפלים במשהו שאולי יסתבך עוד לפני שזה קורה. השניים מעלים בפני הצגה מרשימה. מדידת אורך הבטן בסרט מידה של תופרות, האזנה לפעימות הלב במכשיר דמוי חצוצרה קטנה. אחרי שהדוקטור הצעיר מאזין בארשת חשיבות לפעימות הלב, הוא מזדקף ובחיוך ניצחון מודיע שהכול בסדר.
אני מבינה שעצם נוכחותי משנה את ה"שדה". כשאנתרופולוג או מישהו זר מגיעים ל"שדה", ה"שדה" מגיב ומשתנה. אני הגורם הזר, ואני משנה את השדה. לעולם לא אדע מה היה קורה לולא הייתי כאן. ייתכן שהלידה הזאת היתה מתרחשת בביתה של המיילדת, כמו רוב הלידות. אולי אין באמת סיכון, אלא רק רצון להפגין ידע ומקצוענות "מערביים". היחס כאן לרפואה המערבית ולאדם הלבן הוא כאל מי שיודעים – ובשל האמונה הזאת מתרחש בחברות המסורתיות תהליך מהיר למדי – המסורות העתיקות נזנחות לטובת סטנדרטים מערביים.
הלידה נמשכת ומתרחשת בקצב ובצלילים המלגשיים הנינוחים. היולדת מרוכזת בעצמה ומטיילת בנחת בחדר. סובבת סביב המיטה, נשענת על אדן חלון חלוד ונושמת. היא אינה משמיעה צליל. אף לא הגה.
במדגסקר הכול מתנהל לאט. גם הדיבור. התרבות דוגלת באורך, אורך רוח, אורך דיבור. כולם מדברים עם הפוגה בין המילים ובתוכן. אאאאא ארוך ממלא את ההפוגה בין מילה למילה. המילים עצמן ארוכות, מתנגנות, הדיבור מתמסר לקצב האטי של המקום. הדיבור הוא כמו נשיפה ארוכה רכה ומתמשכת של הברות וצלילי אאאאאאאאאא ארוכי מנעד. כשאני אומרת בקול את שמה של עיר הבירה, אנטאנאנארררריבוווו, משתרע לפניי עולם שלם של זמן.
נערה מלגשית עם מגש אורז. אורז הוא מרכיב מרכזי בתזונה המקומית | צילום: Pierre Jean Durieu / Shutterstock.com
השוורים שנקראים כאן זאבו מתהלכים לאט באוויר שעוד לא זוהם. אנשים מחייכים זה לזה חיוך חם, אין אינטרנט ואין טלפונים ואין מהירות. גם המכוניות נוסעות לאט. זה לא קרה לי מיד, אבל אחרי תקופה קצרה במדגסקר התאהבתי בקצב, בריח, בלבנים האדומות העשויות ביד מאדמת האי שמהן בנויים הבתים, מאוהבת בזוגות המהלכים בקצב אחיד ליום העבודה, בילדים המתרוצצים, בגבר לא צעיר עם כרס קטנה המנגן באליהה, נבל מקומי פשוט, מוזיקה שקטה. אני נחה לי בתוך "לא צריך שום דבר", בתוך "הכול יש וקיים". לא משווה. לא שופטת. קיימת. הווה. כל כביש המשורטט במפה ככביש מהיר, מתגלה ככביש צר, שרק לפעמים מתרחב לשני נתיבים. הדרך המשובשת מתפתלת בנוף מופלא, מלאה מהמורות, בורות, חריצים, הכול כדי שיתאפשר לכו-ווו-ללם להאט. אולי לכן יש זמן לחייך. וכולם מחייכים. אני תוהה איך זה ייתכן בתנאים מאוד לא קלים. בטייפונים הרוח נושבת בחוזקה, כשקר – קר מאוד, כשחם – חם ממש. הקוצים דוקרים והגב כואב כשכל היום עובדים כפופים בשדות האורז. אולי בדרום מדגסקר הקשה, הצחיח, החם, במדבר הגראניטי שאין בו כלום, אפילו לא זוג כפכפים אחד, אולי שם פחות מחייכים. אבל כאן מחייכים. צוחקים בפה מלא, בקולי קולות, גם כשאין שינים.
חיוך שמאיר את הפנים. מחייכים כל הזמן, צוחקים בפה מלא, בקולי קולות | צילום: danm12 / Shutterstock.com
גם אמה של היולדת מחייכת כשהיא מגישה לבתה קערה מלאה אורז ועלי קאסווה, שהכינה מבעוד מועד ונשאה למרפאה בסל הקש עם כל מיטלטליהן.
האורז במדגסקר הוא מאכל עיקרי וחשוב ביותר. שלוש פעמים ביום עורמים בקערה ערמה גדולה של אורז, ועליה יוצקים מרק סמיך המכיל עלים ירוקים למיניהם, שעועית, קצת גזר וחתיכת בשר או דג. בבוקר האורז יותר דליל ולפעמים מתוק. הדבר היחיד שלא משתנה היא הכמות הענקית של האורז.
ג'אנט אומרת לי, "האורז יעזור לה", ומסבירה לי שלאורז יש תכונות מרפאות, מאגיות, ושהוא מביא ברכה, פרנסה ועוזר בלידה. האם מאכילה את ילדתה בכמה כפות אורז. היולדת ממשיכה לנוע לאט, ברכות, שוב נשענת קדימה, רינאנזאזה באה מאחוריה ומעסה את גבה.
אני שואלת את ג'אנט מה היא עושה כדי להקל את כאבי הלידה.
"לידה זה כואב," היא עונה, ואז מדגימה עלי את העיסוי בירכיים כפי שעשתה לריבה. "את זה אני עושה כשהיולדת עייפה," היא אומרת. ואני נהנית מהמסאז' כי גם אני עייפה.
על הספר "סודות הלידה"ציפי מונט, מחברת הספר "סודות הלידה – ידע קדום בעולם מודרני" היא אנתרופולוגית ודולה ותיקה ורבת ניסיון, מורה ליוגה, מטפלת הוליסטית ותלמידה נצחית. היא ערכה מסע חובק יבשות בחיפוש אחרי ידע עתיק על הריון, לידה וחיים. היא ביקשה לאחוז בקצה גלימתן של המיילדות הזקנות, השבטיות, המסורתיות, לפני שאלה נעלמות מן העולם, כדי להעשיר את הפרקטיקות המקובלות בעולם המערבי בידע העתיק. היא ישבה לצד מיילדות זקנות ומנוסות במדגסקר, בהודו, בשבטי האינדיאנים בדרום דקוטה, באלסקה ובהרי מחוז טאפילה בירדן ובמקומות נוספים בעולם, שמעה את סיפוריהן של המיילדות, הביטה בהן כשתמכו בצעירות השבט שכרעו ללדת וכתבה ביומני המסע שלה מה שראתה חשבה והרגישה.
|
_____
ציפי מונט – בוגרת המדרשה לאמנות ברמת השרון, בעלת תואר ראשון בחינוך ומנהל חינוכי מאוניברסיטת בר אילן ותואר שני באנתרופולוגיה מאוניברסיטת תל אביב. דולה, מורה ליוגה, מטפלת הוליסטית ותלמידה נצחית. האתר שלה