רגע לפני הפסח והרמדאן נסענו לירדן, מריאנה חברתי ואני. השארתי את הקרוואן בחצר של ערן בשחרות. נכנסנו עם הג'יפ במעבר שייח' חוסיין ליד בית שאן, החלפנו לוחיות רישוי ישראליות באלו של הירדנים, כמה חותמות ותשלומים ואנחנו אצל השכנים. כמה פשוט. לאחר שבוע נגיע לדרום ונחזור לשחרות דרך מעבר ערבה בעקבה. למריאנה זה יהיה ביקור ראשון בפטרה. אני נסעתי לחפש עפיפונים.
צפונה
זכריה הוא קולונל בדימוס בצבא הירדני. הוא בן שישים, בנו של קולונל ששירת בגדה המערבית בשנות החמישים. הבית שלו רחב ידיים, בנוי לתפארה על הרי הגלעד בעיירה רומשיד וצופה אל אגם ציורי שנוצר מאחורי סכר מלאכותי. בחדר האוכל הביתי שלו הוא מארח תיירים המגיעים אל ביתו דרך אפליקציות בינלאומיות. מיטב ריהוט הרטרו, ארוחות נפלאות, עוזרת בית שחרחרה נזעקת לכל קריאה.
במגירת השידה הוא מחזיק מפתח ברזל ענק. "זה של הבית של קרובת משפחה של אשתי מפלוג'ה" הוא אומר, "וככה זה אצל כל הפלסטינים, שומרים מפתח, תמונות, אוחזים בזיכרון ולא מרפים".
זכריה מארח למופת, עורך לנו סיבוב בגינה, מסביר על הנוף, משוחח עם מריאנה ואיתי, מסביר פנים, ממליץ על טיולים בסביבה. כשמגיע האוכל מניח אותנו לנפשנו, ולוקח את עצמו לנפשו. לכל אחד מאיתנו יש איזה זיכרון משפחתי אבוד, לפחות אחד.
מצפון על ההר נמצאת אום קייס, עיירה ירדנית ותיקה משולבת עם אתר העתיקות של גדר הקדומה. מעט צפונה, מעבר לגבול, שוכנים על שפת הירמוך המרחצאות החמים של גדר, או בקיצור 'חמת גדר'. אנו יושבים בתיאטרון הרומי הבנוי למשעי באבני בזלת שחורות ששורדות כבר אלפיים שנות היסטוריה. הקארדו, רחוב ההליכה הראשי, מרוצף היטב ולצידו מתהדרים מזרקת הנימפיאון, ועמודי תמיכה במקדשים עם כותרות קורינתיות שמחקות את יופיו של צמח האקנתוס הקוצני, קוציץ בעברית. בית קפה נעים ומסעדה יוקרתית שזורים בין העתיקות יחד עם מסגד וגלריות.
בשדות ליד העיר צומחים תירס ובתי עשירים ראוותנים. החיים הטובים… סטייל ג'ורדן. אנחנו חולפים על פני השדות והבתים והרי הגלעד משתפלים צפונה. הנוף מולנו נפתח לתמונה מוכרת, ים כנרת ודרום רמת הגולן, הושט ידך וגע בם. הנה פיתולי הכביש העולה למבוא חמה, ושם הבתים של טבריה מבעד לראות הלקויה, צבעי ירוק של חודש אפריל שזורים בצהוב החרדלים והחרציות.
אנחנו מתיישבים על שמיכה מתחת לעץ זית לפיקניק פירות אל מול הנוף. תה עם מרווה מתבשל על הגזיה. כמונו יושבים עשרות זוגות, משפחות, חבורות. ילדים מסתובבים בין הנופשים חובבי המנגלים, ומוכרים שרשרת של קרקפות חרציות בדינר.
בעיירה בשם שונה נובעים מעיינות חמים כמו בחמת גדר ועין ג'ונס שמעבר לגבול. שכרנו בריכה פרטית לשעתיים. יש כאן ארבע בריכות שכאלו. פרטיות מובטחת, מים חמים ונעימים, פינוק של מלכים. החיים הטובים… סטייל ג'ורדן.
בבוקר אני נכנס לתחנת דלק. ליטר סולר עולה 0.6 דינר, פחות מדולר, בערך 3 שקלים. חצי מחיר. מישהו יכול להסביר לי למה יש לי הרושם שהמדינה שלי עושקת את אזרחיה. מילאנו ונסענו מזרחה, מתרחקים מישראל, עוקפים את העיר אירביד, הגבולות המתקרבים אלינו הם עם סוריה עיראק וערב הסעודית.
זכריה מארח למופת, עורך לנו סיבוב בגינה, מסביר על הנוף, משוחח עם מריאנה ואיתי, מסביר פנים, ממליץ על טיולים בסביבה
זכריה הוא קולונל בדימוס בצבא הירדני. הוא בן שישים, בנו של קולונל ששירת בגדה המערבית בשנות החמישים. הבית שלו רחב ידיים, בנוי לתפארה על הרי הגלעד בעיירה רומשיד וצופה אל אגם ציורי שנוצר מאחורי סכר מלאכותי
הבית שלו רחב ידיים, בנוי לתפארה על הרי הגלעד בעיירה רומשיד וצופה אל אגם ציורי שנוצר מאחורי סכר מלאכותי
אנו יושבים בתיאטרון הרומי הבנוי למשעי באבני בזלת שחורות ששורדות כבר אלפיים שנות היסטוריה
הקארדו, רחוב ההליכה הראשי, מרוצף היטב ולצידו מתהדרים מזרקת הנימפיאון, ועמודי תמיכה במקדשים עם כותרות קורינתיות
כותרות קורינתיות שמחקות את יופיו של צמח האקנתוס הקוצני, קוציץ בעברית
בעיירה בשם שונה נובעים מעיינות חמים כמו בחמת גדר ועין ג'ונאס שמעבר לגבול. שכרנו בריכה פרטית לשעתיים. יש כאן ארבע בריכות שכאלו. פרטיות מובטחת, מים חמים ונעימים, פינוק של מלכים. החיים הטובים… סטייל ג'ורדן
אנחנו מתיישבים על שמיכה מתחת לעץ זית לפיקניק פירות אל מול הנוף. תה עם מרווה מתבשל על הגזיה. כמונו יושבים עשרות זוגות, משפחות, חבורות. ילדים מסתובבים בין הנופשים חובבי המנגלים, ומוכרים שרשרת של קרקפות חרציות בדינר
מזרחה
עצרנו ב'אום אל ג'מאל', אם הגמלים. עיר רפאים נבטית שעומדת על תילה אלפיים שנה ומתמוטטת לפרקים. חשבתי שה
נבטים חיו רק בדרום, בין פטרה לנגב ודרום
ירדן. בין החורבות אני פוגש את נאז', אשה נוצריה לבושה במכנסיים, ועובדת במוזיאון. היא מסבירה לי שלאחר שהרומאים השתלטו על פטרה, הנבטים המשיכו לנוע צפונה עד מוסרה שהפכה לבירתם השניה, ואפילו דמשק היתה בנחלתם. אום אל ג'מאל היתה עיירה חשובה על דרך השיירות, כשמה כן היא. נאז' מוליכה אותנו אל חדר האירוח הקריר במוזיאון ומוזגת לנו כוס משקה יוגורט חמצמץ שנקרא שאנינה. כך היו משיבים את נפשם של אנשי השיירות שחצו את המדבר.
"היום הרבה דרוזים נמצאים באל אזרק" מספרת לנו נאז' "הם ברחו בזמן מלחמת האזרחים מג'בל דרוז שנמצא בסוריה בסך הכל שלושים ק"מ מכאן". מזרחה משתרע מדבר עצום, אינסופי, עד האופק ומעבר לו. בדרך לנווה מדבר אזרק אנו רואים מחנות של אהלים לבנים המסודרים בשורות ישרות כמו מחנה צבאי, מוקפים בגדרות, ושוטרים חמושים ברכבי שטח מפטרלים סביבם ולא נותנים לגשת. לרגע לא ברור אם יושבים כאן שבויים במעצר או פליטי מלחמה מסוריה. רציתי לעצור ולצלם אבל פחדתי והמשכתי הלאה בלי לאמר מלה, כמו כל אחד, כמו כל העולם.
מלכי בית אומייה שלטו למעלה ממאה שנים באימפריה המוסלמית, כולל ארץ ישראל ועבר הירדן. השליטים המתחלפים בנו מצודות מפוארות במקום בו הארץ הירוקה נשקה למדבר החמדות המאיים. באזרק פגשנו את מאלכ, מדריך מקומי שסיפר לנו שהמצודות היו בכלל ארמונות והן שימשו את בית המלוכה כאשר חשקה נפשם לצאת לצוד חיות בר במרחבי המדבר.
ארמון חלאבאד ניצב על גבעה, מוקף חומה לא גבוהה וצופה אל הסביבה. מחוץ לחומות שוחזר היכל נאה. האדריכל שילב בנייה באבני גיר בהירות עם אבני בזלת שחורות שנלקחו מעיר הרפאים אום אל ג'מאל לאחר שנעזבה. 'במקום בו יש חורבות, יש לך חצי בית' טוען פתגם ערבי ותיק.
לא הרחק משם, נמצא ארמון אמארי לצד ואדי קטן. שיטפונות המדבר הצמיחו שיחי רותם המלווים את האפיק. בפתח הכניסה יש שרידי באר אנטיליה שהעלתה דליים של מים מבטן האדמה. באולם המבוא השתמרו באוויר המדבר היבש ציורי קיר בני 1300 שנים, אשר שרדו את פגעי הזמן והאנשים.
הציורים חושפים את חיי המלכים, ומתארים אירועי צייד מרהיבים שהיו נהוגים במאה השמינית במדבר המזרחי של ירדן. הציור הראשון שתפס את עיניי מתאר את הציד בעפיפון, מתקן ציד קדום עם חומות אבן ארוכות. צייד על סוס וכלב רודפים עדר פראים אל תוך מלכודת העפיפון ואל גיא ההריגה. הציור השני מתאר שני ציידים פושטים את עורו של ראם.
מעבר לאולם המבוא נכנסים האורחים אל אולם מהביל עם רצפה כפולה ומחוממת. ציורי נשים עירומות רוחצות מעטרים את קירות בית המרחץ. כך היו הגברים לבית אומייה משתרעים לרגיעה ומנוחה אחרי עמל וריגוש הצייד. מאלכ צדק… החיים הטובים של בית המלוכה סטייל ג'ורדן.
אגם אל אזרק – הכחול, היה נווה מדבר במזרח ירדן. בעונות הסתיו והאביב פקדו אותו רבבות עופות נודדים בדרכם מארצות הקור אל האזור הטרופי ובחזרה. בשנות השמונים במאה שעברה החלו הירדנים לשאוב את מי המדבר לטובת הערים הגדולות זרקא ועמאן. תוך שנים ספורות האגם הצטמק לעשירית מגודלו. אנחנו לא היחידים שטועים ואין בזה נחמה.
אגם אל אזרק – הכחול, היה נווה מדבר במזרח ירדן. בעונות הסתיו והאביב פקדו אותו רבבות עופות נודדים בדרכם מארצות הקור אל האזור הטרופי ובחזרה. בשנות השמונים במאה שעברה החלו הירדנים לשאוב את מי המדבר לטובת הערים הגדולות זרקא ועמאן. תוך שנים ספורות האגם הצטמק לעשירית מגודלו
מעבר לאולם המבוא נכנסים האורחים אל אולם מהביל עם רצפה כפולה ומחוממת. ציורי נשים עירומות רוחצות מעטרים את קירות בית המרחץ. כך היו הגברים לבית אומייה משתרעים לרגיעה ומנוחה אחרי עמל וריגוש הצייד
בשעות הבוקר יצאנו לטייל במה שנותר. הלכנו בשבילים וגשרוני עץ מעל אגמון קטן והבטנו במשקפת בציפורי שיר ועופות מים. חתול ביצות הביט בנו ונעלם אל הסבך. כמה קילומטרים משם מוציאים הירדנים סיורי ספארי רכובים לצפות בעדרי ראמים, פראים וצבאים שהם מנסים להחזיר אל הטבע.
רציתי לראות את עפיפוני הענק של ירדן. יש גם בנגב ובסיני, אבל אלו של ירדן הם עצומים בגודלם ונועדו ללכוד עדרים של צבאים ופראים בנדידה השנתית שלהם אחר העשב. אסף הולצר חברי הארכיאולוג מקיבוץ סמר סיפר לי על עפיפונים עם זנבות-חומות של שני קילומטר ויותר, והלהיב את דמיוני. מבעוד מועד קבעתי עם יוסוף שיודע אנגלית שדיבר עם ג'יבריל מהעיירה ג'אפר שמדבר רק ערבית, שייקח אותי לראות את עפיפוני המדבר. חד גדיא.
ג'יבריל, בדואי צעיר ונחמד משבט חואייטאת, חיכה לנו ביום שישי בשעה אחת בצהרים בתחנת הדלק העזובה של ג'אפר. אני דיברתי והוא דיבר ולא הצלחנו להבין אחד את השני. התקשרנו ליוסוף אבל הוא היה במסגד בתפילת יום השישי לפני הרמדאן. המתנו בסבלנות עד שהתפילה הסתיימה, ואז התברר שאף אחד מהם לא יודע מה זה 'Desert Kite'. הסברתי וציירתי, אך ללא הועיל. ביקשתי לנסוע לג'בל חשבייה והתברר שההר רחוק מדי והוא לא יבוא אל מוחמד. הפנמתי שלא אזכה לראות עפיפון כעת, ופשוט נסענו עם ג'יבריל למדבר. אשוב לכאן בפעם אחרת לפתור את התעלומה.
זה 'סחרה' אמר ג'יבריל בערבית וכוונתו למדבר קיצוני, קשה. בכל זאת חיים כאן הבדואים, נוטים אוהלים מסורתיים, והעדרים יוצאים למרעה. המלך עבדאללה דאג לחפור בורות בוואדיות שאוגרים מים להשקות את הגמלים והצאן. נכנסנו לקע אינסופי, מלחה שטוחה ענקית המשתרעת לכל עבר. הרוח הרימה מסך אבק, הג'יפ דהר על המישור הנוקשה, שמונים, מאה קמ"ש והמלחה לא נגמרה.
עצרנו ליד אוהל בדואי מסורתי של שבט העזאזמה. במדבר המזרחי של ירדן זה עדיין קיים ואפילו שימושי. תיירנים ישראלים שרוצים לארח באוהל בדואי נוסעים לירדן לקנות את היריעות המסורתיות. עומר יצא לקראתנו לחץ את ידינו והזמין אותנו להיכנס לכוס תה. מריאנה ביקשה רשות והלכה לשבת עם הנשים. באוהל האח הבוגר עלי הציע לי להשתרע על מזרון וכרית בדרך ההסבה הבדואית. כוס תה מתוק ושיחה קלה. לוח סולארי וצלחת לוויין מביאים את העולם אל האוהל בקצה המדבר.
אחר הצהרים גמענו את שארית המדבר מערבה וחזרנו אל תחום הארץ הנושבת החקלאית. לקראת שקיעה עצרנו לארוחת פיקניק מול חומות העיר העתיקה שובכ, מבצר מזהיר על דרך המלך, בו הפלאחים יכולים לספק את צרכי שיירות המסחר שעלו צפונה לשווקי דמשק, או גלשו מערבה אל דרכי הבשמים וחופי הים התיכון. השמש ירדה אל שיפולי המערב והאירה באור זהוב את חומות העיר. בערב הגענו לפטרה, אל העיירה ואדי מוסה.
נכנסנו לקע אינסופי, מלחה שטוחה ענקית המשתרעת לכל עבר. הרוח הרימה מסך אבק, הג'יפ דהר על המישור הנוקשה, שמונים, מאה קמ"ש והמלחה לא נגמרה
זה 'סחרה' אמר ג'יבריל בערבית וכוונתו למדבר קיצוני, קשה. בכל זאת חיים כאן הבדואים, נוטים אוהלים מסורתיים, והעדרים יוצאים למרעה. המלך עבדאללה דאג לחפור בורות בוואדיות שאוגרים מים להשקות את הגמלים והצאן
המלך עבדאללה דאג לחפור בורות בוואדיות שאוגרים מים להשקות את הגמלים והצאן
המלך עבדאללה דאג לחפור בורות בוואדיות שאוגרים מים להשקות את הגמלים והצאן
עצרנו ליד אוהל בדואי מסורתי של שבט העזזמה. במדבר המזרחי של ירדן זה עדיין קיים ואפילו שימושי. עומר יצא לקראתנו לחץ את ידינו והזמין אותנו להיכנס לכוס תה
דרומה
הנבטים חצבו באבן החול האדומה נקרופוליס, עיר של מתים. פטרה בשבילי היא לבירינת מרתק של נקיקים ושבילים נסתרים שההליכה בהם מובילה להפתעות. יצאנו מן הדרך הראשית והגענו למערה חצובה באבן חול בה התגוררה משפחה בדואית. "פעם זה היה קבר, היום אנחנו גרים כאן, מבסוטים" אמר לנו הגבר בחיוך רחב. האישה הכינה לנו תה. אחר כך הוא סיפר לנו על מעיין והראה לנו את הדרך אליו. הלכנו בנקיק צר עם קירות אבן חול גבוהים, בין בוסתנים עם שפע עצי פרי. הגענו אל בריכות מים שופעות שירדנו להשתכשך בהן. לזה אני קורא נווה מדבר… החיים הטובים סטייל ג'ורדן.
דמותו של הפרא האציל עברה לאחרונה שינוי בפטרה כאשר הבדואים הצעירים אימצו את הופעתו של ג'וני דפ בתפקיד שודד הים הקאריבי כמודל אופנתי מוביל. הגלביה, הכאפייה והעקאל הם פאסה. הכוחול אשר שימש את הנשים והתינוקות, הפך למצרך גברי נפוץ יחד עם בנדנה שחורה או אדומה ושלל צמות מבריקות.
ג'בל הארון, מקום קבורתו של אהרון הכהן, מתרומם מעל פטרה. ביושבי במושב פארן שבערבה צפיתי בו מידי יום. בשעות אחר הצהרים של יום יפה יכולתי להבחין בנקודה לבנה על ראש ההר של מבנה הקבר הקדוש. יצאנו לטפס עליו.
טנדר 4×4 הקפיץ אותנו מבית המלון בדרך לא דרך אל מרגלות הג'בל. דרך עפר קשה, כמעט בלתי עבירה, אבל הבדואי ידע לאן לנסוע. הטנדר הגיע לקצה דרכו ואנו המשכנו ברגל בדרך אל פסגת ההר עם תרמיל מים ואוכל. סימני הדרך שלנו היו הרוג'ומים – גלי האבנים, השביל הדרוך שעברו בו הולכי רגל, וההיגיון הבריא שלנו. אם שני סימנים מתוך השלושה עובדים, סימן שאנחנו בדרך הנכונה.
במדרון הגבוה ממש מתחת לפסגה הגענו למרפסת טבעית הצופה אל הנוף ועצרנו למנוחה. מבט מסביב גילה לנו שפע חרותות של זוגות כפות רגליים. נתן ידידי שמע מהבדואים שציורי הרגליים הוא המנהג המקומי לקראת חתונה. זוגות העולים לקבר הקדוש לקבל ברכה עוצרים בדרכם ומציירים את הסימן עדות לאהבתם. מותו של אהרון הוא תחילתם של חיים חדשים.
הלכנו בנקיק צר עם קירות אבן חול גבוהים, בין בוסתנים עם שפע עצי פרי. הגענו אל בריכות מים שופעות שירדנו להשתכשך בהן. לזה אני קורא נווה מדבר…
דמותו של הפרא האציל עברה לאחרונה שינוי בפטרה כאשר הבדואים הצעירים אימצו את הופעתו של ג'וני דפ בתפקיד שודד הים הקאריבי כמודל אופנתי מוביל
ג'בל הארון, מקום קבורתו של אהרון הכהן, מתרומם מעל פטרה. ביושבי במושב פארן שבערבה צפיתי בו מידי יום. יצאנו לטפס עליו
