להצביע בידיים: במחוזות השמרנות

המין החזק
אסיפת עם ראשונה בסגנון זה נערכה לפני 601 שנים ומאז לא חלו בה שינויים מרעישים,לבד אולי מן העובדה, שמאז שנת 1972 משתתפות בה גם הנשים. בקנטון הסמוך אפנצל, נראה שהנשים טרם הגיעו לבגרות הנדרשת להשתתפות באסיפות. הבוחרים הם אך ורק גברים, מגיל שמונה- עשרה ומעלה, חגורי חרב לציון בגרותם. אפליה מינית זו, כה מעוגנת במנטליות תושבי הקנטון, עד שתושביו איימו בפרישה מהקונפדרציה, אם זו תחייב אותם להעניק לנשים את זכות הבחירה, אחת מזכויות היסוד שלהן על-פי החוקה השוויצרית.
את השמרנות הדוגמטית של קנטון אפנצל, ניתן לשייך לדומיננטיות הקתולית האדוקה שבו,בעוד שבקנטון גלרוס הרוב הוא פרוטסטנטי. עם זאת בל נחשוב, שקנטון גלרוס מצטיין ברדיקליזם ליברלי. לאסיפת העם האחרונה הייתה חשיבות היסטורית, שכן הוחלט בה, לאחר 18 שנים של דיונים מכינים, על שינוי חוקת הקנטון שהגיעה לגיל המכובד של 101 שנים. והנה,בין ההחלטות שהתקבלו,היה האיסור הרגרסיבי על הפרייה מלאכותית של אישה בזרע שאינו של בעלה, גם אם הבעל עקר וגם אם המחיר הוא מניעת הורות משני ההורים גם יחד. למען ההגינות יש לציין, שההחלטה לא התקבלה בתמימות-דעים ולוותה בדיונים לוהטים.
בעבר הרחוק, בטרם הצטרף קנטון גלרוס לקונפדרציה, הייתה להחלטות אסיפת- העם משמעות חיונית לגבי עצם קיומו של הקנטון. ההחלטות היו מתוות את היחסים עם מדינות אחרות, נוגעות לפעילות הצבאית, ואף שימשו כזרוע שיפוטית עליונה. כיום ההחלטות בעלות אופי תחוקתי פנימי ונוגעות בחיי הקנטון בלבד. גם כך, טיבן מקנה למצביע חשיבות,שכן הוא-הוא המשפיע על המתרחש בעירו ובמחוזו. התושב מצביע לא רק על חוקים ותקנות, אלא גם על נציגיו בממשלה, בפרלמנט המקומי, ברשויות מנהלתיות דומות נוספות, והוא אף קובע את התקציב המוקצה לכל פעילות מתוכננת, מבלי לערב תככנות פוליטית.

לא על החרב
כישרון הלחימה של שכירי–החרב השוויצריים היה בימי–הביניים, לשם דבר באירופה כולה; עד היום הם משמשים כשומרי ראשו של האפיפיור. מעניין לפיכך לציין את העובדה, שבני קנטון אפנצל זכו לפטור מלא משרות צבאי במשך דורות, בשל קוטן קומתם. מקורם של בני הקנטון בשבטים סלביים-הונגריים, שהגיעו לאזור במאה העשירית. מוצקים אך דלי קומה לעומת השבטים הגרמניים השכנים. ניתן לשער שניידותם המצומצמת, הרחק משאון הקרבות ומהשפעות חיצוניות, סייעה לשימור מסורתם השמרנית במשך שנים.
כפי שמתחייב מבחינה מעשית, אסיפת העם, המקובלת עדיין בשוויץ בקנטונים שהוזכרו, מתקיימת במחוזות שאוכלוסייתם דלילה ואינה עולה בשום מקרה על 50,000 איש. מחוז גלרוס כולו מכיל 38,000 תושבים, כמספר תושבי עיירה שוויצרית בינונית. מספר זה מעיד על הצלחתם של שלטונות ההגירה המקומיים, למנוע מאלפי מהגרים איטלקיים, מלממש את ה"חלום השוויצרי" .נושא ההגירה, שמטבעו הוא מנהלי טהור ונחרץ לכאן או לכאן בעטיהם של פקידים, עולה לעיתים לדיון באסיפת העם, בעיקר כשגוון העור הממוצע של האפנצלרים עלול לכהות בעטיו.
מעשה בבן היבשת השחורה, ששהה כמחצית מחייו בבקתת הרים שוויצרית, ואף נשא כדין שוויצרית טהורה, בת העיר ציריך, עד שלכאורה, אף חוק לא יכול היה למנוע ממנו את זכות ההתאזרחות. טלטלוהו לכאן ולכאן, בין מוסדות ציבוריים שונים, עד שהוכיח האיש כי חוסנו הנפשי עמיד בפני כל. כמוצא אחרון כינסו את כל הבוחרים לאסיפת העם, להכריע בסוגיה. בפני הקהל נדרש הכושי להצהיר, שאינו מעוניין חלילה להתאזרח אך ורק משום שרוב שנותיו עברו עליו בייצור גבינה שוויצרית, אלא משום שהוא חש בעומק ליבו, שהוא שוויצרי בכל מאודו, ותמיד יהיה, ולארצו לא ישוב עוד לעולם…

חגיגה של דמוקרטיה
אסיפת העם היא יום חג בכל אחד מהמחוזות בהם היא נערכת, ויום של מכירות-שיא לסוחרים המנצלים אותו לעריכת יריד ססגוני. שבוע קודם לכן נבחרים נציגי הציבור לפרלמנט המקומי, וביום א' הראשון של חודש מאי יצעדו בחשיבות מופגנת, מבית העירייה אל הכיכר המרכזית בעיר,בה נערכת האסיפה. לבושים בחליפות "פראק" בנות שלושה חלקים, צילינדרים מתנוצצים לראשם, הם מלווים בדרכם בבעלי תפקידים מרכזיים במנהלת העיר, הבולטים בתלבושותיהם המסורתיות. בראש המצעד, המוציא לפועל של החלטות בית המשפט ולבושו שחור-לבן: צדק בלי פשרות. בידו מטה שבקצהו מתנוססת ידו הכסופה של החוק.בגלימות אדומות,חרב או מטה בידיהם, צועדים פקידים אחרים,בתוכם גם כאלה שתפקידם איבד את תוכנו ומשמעותו עם השנים, כדוגמת "האחראי על בית הנשק". הקהל הרב-גוני שבכיכר, מקדם אותם בתשואות. זה הזמן לראות ולהיראות ומעטים הנפקדים. מזה שבועות הקהל מצויד בחוברת התקנות המוצעות להצבעה, והמשמשת בסיס לתעמולה נרחבת בעיתונים ובאסיפות הזוטא, והוא מתייצב להצבעה כשההחלטה כבר גמלה בליבו.
באחד הבתים הצופים אל הכיכר, זוג המתנשק בלהט מפתיע למדי. מתחת, כאופייני לבתי האזור, מצוי האסם, המהווה את חלקו המשלים של אזור המגורים. חזית הבית פונה לכיוון דרום-מזרח בניסיון דחוק לאתר שמש חורפית, ניסיון שאם יעלה יפה, יהפוך את צבעו של בית-העץ לחום במשך השנים. וכאילו כדי להשלים את התמונה, ימצא תכופות זקן מקומי המציץ מבעד לחלון, גם כשאין אסיפת עם.
מנהל האסיפה המשמש כמעין ראש ממשלה מחוזי, משביע את הקהל העומד על רגליו,לקבל בגבורה גם החלטות שלהן יתנגד, ולציית להן. החוקים מוצגים בפני הקהל, וההצבעה עליהם מתנהלת ללא וויכוחים. בהמשך מתלהטות הרוחות: נאומים פאתטיים, גמעות מעיני נואמות ושריקות בוז של
מצביעים חסרי "נימוס שוויצרי" בעת נאום של שמרן חבוש צילינדר, כל אלה מלווים את ההחלטה המגבילה את ההפרייה המלאכותית.
הילדים מצופפים הריכוז דידקטי למרגלות הבמה, גוזרים אוניות-נייר ומשחקים בדומינו,כשההחלטות נחרצות מעל לראשם. לא רק צעירי דור ההמשך של שנות ה- 2000, אלא גם הטריים שבין בעלי זכות ההצבעה, מגלים קרירות מסוייגת לנוכח הפעילות הדמוקרטית הרוחשת סביבם. הם נוטים להתייחס לשיטה הפוליטית הנקוטה בביתם, כאל קוריוז פולקלוריסטי, והם האחראים העיקריים לצמיחתם של אחוזי ההימנעות מהצבעה באסיפת העם. אפטיות פוליטית זו,הגוברת באופן משמעותי בהמשך לכל החלטה חושכת קידמה, מעמידה בסימן שאלה את עצם קיומו העתידי של מוסד "אסיפת העם".