נסיעה של ישראלים לירדן היא, במובנים מסוימים, מימוש של פנטזיה. אחרי שנים של חיים בצילם של מיתוס פטרה, שירים אסורים על מקום שאיש ממנו חי עוד לא חזר, סיפורים מפי מיטב הנוער, שהצליח בכל זאת לראות ולחזור, זריחות מסקרנות ומבטים עורגים מחניון עין גדי לעברו של נחל ארנון, מוזר לראות איך הופך פתאום הכל לעניין פשוט של אריזת מברשת שיניים ודרכון, ביקורת גבול ותורים להחלפת כסף. הילת המים הגנובים, שיצרו מיני מיליטנטים מהעבר, ההשמצות הפרועות של ספרי דני דין על הלגיון הירדני, הכל מיטשטש מול מציאות נורמלית של גבול יבשתי פתוח, שבו יכול אדם לעבור ברכות ממציאות מוכרת אחת אל מציאות שכנה, דומה לה.
השלב הראשון בו הופכת הפנטזיה למציאות מתרחש במהלך ההשוואה בין הדימוי של ירדן למצוי בה באמת. ברגע שיסתבר לנו עד כמה היא קרובה אלינו, לא רק גיאוגרפית, בטוחה וידידותית לפחות כמו ארצנו וכנראה אף יותר ונגישה, תהפוך ירדן לא רק ליעד לטיולים מאורגנים חטופים של ארבעה ימים, אלא למקום שמזמין ביקורים נקודתיים מעמיקים יותר. ביקור ראשון בטיול מאורגן, או באופן עצמאי, יאפשר לטעום הכל, אבל תמיד ישאיר טעם של עוד.אנשים מקסימים
מי שמוכן להסיר את קליפות הפינוק לכמה ימים, יוכל למצוא גם באתרים הפחות מוכרים בירדן צדדים מרתקים ומרהיבים ביופים. אחרי עשרות שנים של שטיפות מוח הדדיות, נעים לגלות שאויבינו לשעבר הם בעצם אנשים מקסימים.
ירדן יכולה לספק עניין לתיירים מכל הסוגים: טיילי טבע הרפתקנים, מטיילים דלי תקציב, תיירי עתיקות מבוססים, סתם אנשים המסתקרנים לראות מה התחבא לנו כל השנים מתחת לאף וחובבי אוכל טוב.
טעימה ראשונה של ירדן יכולה להתחיל בסיבוב אלמנטרי, למשל מצפון לדרום. אחרי נסיעה לבית שאן (חוויה מרתקת בפני עצמה), נוסעים אל מעבר הגבול הסמוך לעיר, גשר שייח חוסיין. אלה, המטיילים באופן עצמאי ומעוניינים להשכיר רכב, יוכלו להזמין בארץ מראש רכב שיחכה להם במעבר הגבול. הכי נוח להשכיר רכב מחברת באדג'ט, שחתמה לאחרונה הסכם עם באדג'ט ירדן, ולשלם בארץ מראש. אפשרות אחרת, פחות נוחה ויותר זולה, כמובן, היא לטייל בירדן בתחבורה ציבורית כאוטובוסים ומוניות שירות. אפשרות נוספת היא, כמובן, טיול מאורגן.
הדרך היפהפייה צפונה, לכיוון שיפולי רמת הגולן, מובילה לאורך הקניון המרשים של הירמוך לעבר אל-חמה, שניזונה מאותם מעיינות מרפא כמו אחותה מעבר לגבול, אך נותרה כפר קטן ושקט. בריכות המרפא הן יותר ספרטניות ובבית ההארחה המקומי ניתן למצוא בעיקר מבקרים ירדנים, אבל יש משהו נעים בשקט ובפשטות של המקום.
מאל-חמה כדאי לטפס במעלה הכביש אל אום קייס שבה, ביום בהיר, יש תצפית יפהפייה על הכנרת והגולן. זהו האתר של העיר היוונית-רומית החשובה, גאדארה, אחת מערי הדקפוליס והמקום בו גירש ישו את השטן מגופם של שני אנשים לגופם של חזירים. גאדארה היתה מרכז תרבותי חשוב בימי הרומאים, אבל כל מה שנותר ממרכז זה הוא אמפיתיאטרון מפואר מבזלת, שער רומי ואולי שרידים נוספים שיגלו חפירות עתידיות. פאר רומי
משם נוסעים דרומה, דרך אירביד, אל העיר שהיתה החשובה ביותר בין ערי הדקפוליס ואחת מאתרי התיירות החשובים ביותר בירדן, היא ג'ארש (גרש המקראית). ג'ארש היא הדוגמה השמורה ביותר, ששרדה במזרח התיכון, של עיר רומית. היא השתמרה בעיקר תודות לעובדה שבמשך כחמש מאות שנה לא נבנו לידה יישובים. ג'ארש התגלתה על-ידי מטייל גרמני ב-1806 ומאז גדל מספר המבקרים בה בהתמדה (במיוחד מאז חתימת הסכם השלום בין ישראל וירדן). עד לשנות העשרים של המאה הזו, היתה מרבית העיר קבורה מתחת לאדמה. ב-1925 החלו עבודות חפירה בחסות המנדט הבריטי. העיר החדשה שוכנת בגדה המזרחית של הנחל, המפריד בינה לבין ג'ארש העתיקה והיא מאוכלסת בעיקר על-ידי צ'רקסים, שהביאו לשם התורכים.
באיזור של ג'ארש נמצאו גם שרידים מהתקופה הניאוליטית והכלכוליתית, אבל עד למאה הרביעית לפני הספירה היא נותרה באלמוניותה. לשיא פריחתה הגיעה העיר במאה השלישית לספירה, אז התגוררו בה כ-15,000 תושבים. כשמשוטטים בעיר הזו, בפורום האובלי המרשים, במקדש זיאוס, בתיאטרון, בקארדו (שאורכו 600 מטרים) במקדשים ובאזורי החנויות, וזוכרים כי תשעים אחוזים משטחה של העיר עדיין קבור מתחת לאדמה, אפשר להתחיל לדמיין איך נראה הפאר הרומי. עיר מערבית
בג'ארש, למרבה הפלא, אין מקום ללון, ולכן התחנה המתבקשת הבאה היא רבת עמון. על רבת עמון נוהגים לומר, כי היא אינה מעניינת אף אחד מלבד את תושביה. מבחינה ארכיטקטונית היא מזכירה מאוד את רמאללה, אך היא מרווחת מאוד, נקייה להפליא ופרושה על שטח עצום. לבושם של האנשים, שליטתם באנגלית, הקניונים והמסעדות המפוזרים בעיר, הכבישים, המכוניות, יוצרים רושם של עיר מערבית. העמידה על הניואנסים הפחות מערביים, דורשת כבר שיחה אישית, יותר מעמיקה, מרתקת בדרך כלל.
האוריינטציה ברבת עמון קשה ומבלבלת. אבל, כמו בכל ירדן, הכבישים רחבים, נוחים וללא פקקים. רבת עמון בנויה על שבע גבעות. איזור הרובע המסחרי, שם נמצאים גם המלונות הזולים, נמצא בתחתית הגבעות הללו. הגבעה הראשית היא ג'אבל עמאן, שם נמצאים מרבית השגרירויות ובתי המלון היקרים. משם מתחילים לספור את הכיכרות (החל מה- FIRST CIRCLE ועד הכיכר השביעית), שיטה מבלבלת למדי כי במרבית המקרים לא מדובר כלל בכיכרות, אלא בסתם צמתים מרומזרים. אחרי ביקור באתרי התיירות המקובלים (המועטים) של העיר, כמו התיאטרון הרומי שבמרכזה, או המצודה, ואחרי המפגש, המעניין יותר, עם הצד המודרני של רבת עמון ותושביה, כדאי מאוד לבקר בוואדי ציר היפהפה, ממערב לעיר, זאת כדי לפגוש בפרק יהודי לא מוכר של האיזור.
במורד הוואדי, מרחק כ-10 קילומטרים מרבת עמון, נמצא "ארמון העבד" ("קאצר אל-עבד") והמערות המוכרות בשמן, "עראק אל אמיר" ("מערת הנסיך"). במערות, שנמצאות מימין לדרך ומסודרות בשתי שורות, מתגוררות היום עיזים. בפתחן של שתיים מהן חרוט השם "טוביה" בארמית. הארמון נמצא כ-500 מטרים במורד העמק וניתן לראותו מהמערות. יש עדיין חילוקי דעות לגבי מועד הקמתו ולשם מה הוקם, אך הסברה המקובלת היא כי הוא נבנה במאה השנייה לפני הספירה על-ידי הורקנוס, בן למשפחת טוביה היהודית, שהיתה בשיא עוצמתה במהלך המאה השנייה והראשונה לפני הספירה.
יוספוס פלביוס, בספרו "קדמוניות היהודים", מספר על אדם בשם הורקנוס, שבנה במקום הזה ארמון חזק מאבן לבנה מוקף בגן ואגם. פלביוס מתאר פסלי חיות על קירות הארמון ומערות מעליו, ששימשו כאולמות נשפים ומגורים. חלק ניכר מהבניין התמוטט בגלל שקירות האבן העצומים לא נבנו עם תמיכה מספקת, אבל פסלי האריות על הקירות עדיין מרשימים ביותר. הארץ המובטחת
מאדאבא היא העיר המואבית מידבא, הנמצאת כ-30 קילומטרים דרומית לרבת עמון. העיר התפרסמה בארץ אולי בעיקר בגלל שקופית הפתיחה של "רואים עולם". בשקופית ניתן לראות את ירושלים כפי שתוארה בפסיפס של מפת המזרח-התיכון במאה ה-6, הנמצא על רצפתה של כנסיית סנט-ג'ורג' בעיר. רק חלק קטן מהפסיפס הזה, שממדיו המקוריים היו 25 מטרים על 15 מטרים, שרד כיום על רצפת הכנסייה. יופיין של פיסות המפה הקטנות, שנותרו שזורות בביטון, צובט בלב משום שהן מזכירות בעיקר מה שנמחק ונעלם. הקטע הקטן והמוכר של המפה הוא רק חלק קטן מתוך הסיפורים על מאדאבא והפסיפסים שלה (אשר יופיע באחד הגליונות הקרובים של מסע אחר).
כעשרה קילומטרים מערבית למאדאבא, נמצא אולי אחד המקומות המרגשים יותר למבקר הישראלי: הר נבו. כשעומדים ומסתכלים מכאן על הנוף המרהיב של "הארץ המובטחת" אפשר להרגיש חלקיק של הזדהות עם מעמדו הטראגי של משה, שיכול היה רק להביט, אך לא להיכנס. ביום בהיר ניתן לראות מכאן את ים והמלח ואת ירושלים. קלאודיו צ'ימינו, ארכיטקט איטלקי, שמתמחה בשיחזור פסיפסים ועובד כאן כבר כמה שנים, המליץ לסיים את היום בבקבוק יין (אפשר להשיג בירדן, למרות האיסלאם. חלק מהיינות כמו כרימיזאן, או לטרון, מיובאים מישראל) ושקיעה בזהב נוכח כיפת הסלע שממול. היה יום אביך, לכן לא ניסינו, אבל לפי המבט הזוהר בעיניו של צ'ימינו, זו נשמעת חוויה מבטיחה.
מלבד הנוף המרהיב והפסל לכבודו של משה, יש פה גם בזיליקה מהמאה הרביעית לספירה עם פסיפסים מרהיבים. האתר הנוצרי כולו נקרא "יד משה" ולצידו מצויה אבן, שלפי האגדות שמספרים בני המקום ולפי המסורת הלא יהודית היא קברו של המנהיג.
בנסיעה מרהיבה מזרחה, מעל נופים קסומים של המדבר וים והמלח, מגיעים אל המעיינות החמים של חמת מאעין. מפל יפהפיה של מי גופרית חמים בלב המדבר, המעניק מסאז' טבעי בתוך טבע קסום.
עם סיום הביקור עולים על דרך המלך, החוצה את ירדן ואתריה לאורכה ולצידיה שרידים היסטוריים בני 10,000 שנים. בדרכה דרומה עוברת הדרך בד'יבאן, היא דיבון המקראית, בירת מואב, שם נמצאה אבן המגוללת את סיפור מלחמות מואב עם מלכי ישראל.
מזרחית לד'יבאן, נמצאת אום ראסאס. שם, בכנסיית סנט סטפן, מצוי אחד הפסיפסים המרהיבים ביותר של ירדן. הפסיפס, מהמאה השישית, מתאר שמונה ערים מעברו המערבי של נהר הירדן כירושלים, קיסריה, אשקלון ועזה ושמונה ערים מעברו המזרחי כמו פילדלפיה (רבת עמון). במעגל החיצוני של הפסיפס מתוארות 18 ערים מצריות.
מבקרים מעטים פוקדים את המקום. כשהגענו היה המקום נעול. רק אחרי שנסענו לכפר סמוך, בררנו היכן מתגורר השומר, ושכנענו אותו באמצעות קצת בקשיש לצאת איתנו לאתר, נפתחה לפנינו הדלת.
חזרנו אל דרך המלך ונסענו דרומה. חצינו את חלקו העליון של נחל ארנון (ואדי מוג'יב). הכביש יורד אל תוך הקניון שעומקו כ-1,000 מטרים, ואם הגשר עומד על תילו ועבר בשלום את השיטפון, אפשר לחצות לגדה שמנגד. דרך אחרת לבקר בנחל ארנון היא לעלות בחבלים משפכו בים המלח. במקרה כזה יש להצטייד ברבת עמון באישור מיוחד לנסיעה בכביש ים המלח. ניתן להתרשם מיופיו של הנחל בחלקו התחתון גם בלי להשתמש בחבלים. אבל אז נמשך המסע מרחק קצר יחסית משום שהצוקים הגבוהים מכריחים את חסרי החבלים לחזור על עקבותיהם. הו הסלע האדום
מוואדי מוג'יב ממשיכה דרך המלך דרומה, דרך כאראך (כרך) ושובאכ, שני מבצרים צלבניים, לפטרה, האטרקציה המפורסמת של ירדן. כדאי להימנע מהטעות שעושים מרבית הטיולים המאורגנים ולהקדיש לה יותר מיום אחד. פטרה, גם אם לא שווה למות למענה, היא מקום מרהיב ביופיו, גדול וגדוש ששווה לבלות בו כמה ימים (או לחזור אליו במקרה של ביקור חטוף במסגרת של טיול מאורגן).
בכניסה לוואדי מוסה, ניתן לראות מבנה קטן בעל שלוש כיפות – זהו עין מוסא, הסלע עליו היכה משה וממנו יצאו המים. משם ממשיכה הדרך במורד הוואדי עוד כשני קילומטרים עד לכפר של ואדי מוסא ומשם עוד כשלושה קילומטרים עד הכניסה לאתר. יש כמה מקומות לינה הסמוכים לכניסה לאתר, במגוון מחירים וכמה מקומות זולים בכפר עצמו.
בפטרה כדאי להישאר כמה ימים ולו רק כדי לראות שוב ושוב את התגלות החאזנה (האוצר), המבנה המפורסם, ביותר של פטרה, שנתן לה את שמה "הסלע האדום", מבין חריצי הקניון (הסיק), המוביל אליה. רוב התיירים באים לפטרה לכמה שעות, מצלמים והולכים. כדי לספוג את יופיו של האתר מומלץ להתרכז כל יום באיזור אחר. הגישה אל מרבית האתרים אינה קשה והדרכים נוחות. יש אתרים שהגישה אליהם יותר מסובכת, כמו למשל קבר אהרון (שהושחת לאחרונה על-ידי מבקרים ישראלים ונסגר בפניהם בזמן כתיבת שורות אלה), הדורש טיפוס תלול, או אום אל ביארה. המתקשים בהליכה יוכלו להיעזר בסוסים ובכרכרות.
הנסיעה דרומה, אל ואדי רם, ללא רכב שכור היא אולי מעט מסובכת, אבל בהחלט שווה את המאמץ. אין תחבורה סדירה עד הוואדי עצמו וטרמפים הם האופציה היחידה. אם נראה לנו שאנו למודים בנוף מדברי, ואדי רם הוא הפתעה מרנינה. זהו נוף מדברי שאין כמוהו בארץ. לורנס איש ערב אימץ את הנופים הללו בזמן המרד הערבי, לאחר שגילה כי הם מספקים מקומות מחבוא נוחים.
אין בוואדי רם מסלולים מאורגנים לתיירים, אבל מי שמעוניין ומסוגל ללכת, יגלה מבחר מסלולים יפהפיים בהם ניתן לצעוד במשך יום, יומיים או יותר. יש כאן כר נרחב לפעילות של מטפסים, המגיעים לכאן מכל העולם. במרכז המבקרים יש בדרך כלל מפות טיפוס, אבל למי שמתכנן לטפס כדאי להצטייד מראש בספרו של המטפס הבריטי טוני הווארד: TREKS AND CLIMBS IN THE MOUNTAINS OF WADI RUM AND PETRA, רצוי להצטייד מראש במזון ובמים (יש גם כמה מעיינות באיזור, אך הם קשים לאיתור) ולהביא אביזרים שיאפשרו לינה במקום. אפשרות נוספת היא ללון במאהל הבדואי (בדרך כלל תמורת תשלום), או במרכז המבקרים (בתנאים בסיסיים למדי).
כשחוזרים לכביש הראשי אפשר להמשיך דרומה לעקבה. גם אם עקבה נראית כמו אחותה הקטנה והבלתי מפותחת של אילת, או בעיקר בשל כך, כדאי לבקר בה. זוהי עיר קטנה, ידידותית וחביבה, שעדיין אינה נגועה בבהלת הפיתוח התיירותי של אילת ובכך קסמה. המלונות זולים יותר מאילת והאוכל לא רק זול יותר, אלא גם טעים יותר.
מעקבה יש כמה אפשרויות לחזור לארץ. אפשר להצפין מעט ולחזור דרך מעבר הגבול של עין עברונה, או לקחת את המעבורת דרומה, לנואיבה, לפוש קצת בסיני ורק אז לעבור את הגבול המצרי.
|
