יפו: הדג הענק מן החלומות

אלא שהגל לא התנפץ ישר עלינו, כי האנגלים בנו את קיר הים שלהם על הסלעים, וממש מתחתיו יש כמה מפרצונים בעומק של שלושה-ארבעה מטרים, ששומרים על שלווה מסויימת. שם יש תמיד דגים שמחפשים שלווה במחסה הסלע המבטיח. אני אוהב לשנרקל שם. שונית יפואית עשירה ונחמדה.

בדיוק שם, כשהלכנו על צידו המזרחי של השובר-גלים, בא הגל ועל ראשו רכב דג לוקוס ענקי שנחת לנו מתחת לרגליים. ולך תדע אם הדג בא מהמים של הים או מהמים של השמים. דג כזה לא רואים כל יום. אולי משום שלא בכל יום יש פה כזאת סערה. לא צעדה מיפו לתל אביב מתנפל עלי לוויתן קטן.

– מה זה?; שאלה דורית.
– 800 שקל.
– מה?
"לוקוס לבן", אמרתי והבטתי בעיניו הכחולות של הדג, ובזימים האדומים מחמצן. "לפחות 100 שקל קילו בעונה ולפעמים 130-140 שקל בקיץ, כשאין כאלה לוקוסים". הרמתי אותו מהזימים. "לפחות שמונה קילו. תתקשרי לרדי."

– אנחנו לא הולכים לתל אביב?
– תל אביב תצטרך לחכות. יש לנו ארוחה.
– דגים?
"לוקוס לבן", אמרתי וכמעט חיבקתי את הדג שהדיף ריח ים וגלים וסערות ומזח בטון אנגלי מתפורר על חופה של העיר העתיקה והמוזנחת שלי. "מאיפה הדג הזה?" שאלו אותי שני דייגים שירדו אל המזח מהמדרון. עג'מי מוארת באור המקוטב והמוזר של שמי סערת החורף. "קפץ למזח", השבתי.

– כזה גדול? מה הוא עשה פה?
– אין לי מושג בקשר אליו, אני יודע אבל מה אני הולך לעשות ממנו.

הלוקוס שנפל מהשמיים, וצ'יפס הסקרן מרחרח | צילום: צור שיזף

השף הגדול ליאון אומר: ביפו אין מסעדות דגים
"התקשרת לרדי?"; רדי התקשר לפני שיצאנו לתל אביב כדי להתייעץ איפה הכי כדאי לאכול צהריים מאוחרים בשבת חורפית ביפו. מסעדת דגים. ציטטתי את הטבח הגדול ליאון שאמר שאין ביפו מסעדות דגים אלא דגיות, ושזה באמת לא משנה באיזה דגייה אתה מקבל את הדג הבינוני שלך שנראה אותו דבר, טעים אותו דבר ועולה אותו דבר.

"להביא משהו?" שאל רדי שהיה בכניסה לאחת מהדגיות. "אתה זוכר את הסיפור של  החייל הרעב שחוזר מהמלחמה, הזקנה, הסיר והאבן שממנה עושים מרק?" כן, נאנח רדי, ויכולתי שלמוע שהוא זוכר מי פה החייל שיודע להכין מרק מאבן ומי יצטרך לדאוג לשאר הדברים. "שני בקבוקי יין, לבן ואדום, חומוס ומסבחה מאבו מרוואן, פיתות – ותגיעו". בכל הזמן הזה החזקתי בזימי הענק של הבהמה שזינקה מהגלים.

דורית (מורה לביולוגיה) התפעלה מהזימים. "אתה יודע שבמים הם מופרדים ומתנפנפים וקולטים את כל החמצן שהם צריכים, רק כשאתה מעלה את הדג לאוויר הפתוח הם נסגרים ונראים כאילו הם דבר אחד, אבל עדיין – תיראה איזה שטח פנים ענק יש להם!". הזימים הקוצניים חרצו תעלות של דם באצבעות. חתיכת משקל.

כשחזרנו הביתה הביע החתול המקומי, המכונה צ'יפס, התעניינות מנומסת בדג. כחתול יפואי הוא רגיל לאכול דיונונים, סרטנים וראשי ברבוניות, וכשהמזנון בבית לא מספיק, הוא יוצא לאכול צלחת אצל ראוף ואתינה או ב"זקן והים". לפעמים, בימי החג של איזו עדה ביפו, הוא עושה סיבוב חגיגי בין השכנים וחוזר עם ריח של טלה או סטייק מחינאווי. שווה להיות חתול פלורליסט בעג'מי.

ניקיתי את הדג. לא שלוש משאלות ולא נעליים. בבטן שלו לא מצאתי שום אבן חכמים, וכשרדי והבנות הגיעו – עמוסים – הייתי עסוק בחיתוך הלוויתן לסטייקים, בשיטות עדינות של מכות-רצח בפטיש שניצלים על סכין הקצבים כדי להצליח לבתר את הדג.

קימחתי. הרתחתי שמן זית בווק גדול יחד עם חמאה ושום ובצל, טיגנתי את נתחי הלוקוס הלבן – שעה שהראש שלו ממשיך להביט בי בכובד ראש – מהשיש. גזזתי זנגוויל וזריתי בשפע. פלפל שחור ומלח גס, קצצתי פלפל אדום חריף שמתייבש בבית כבר חודשים ואחרי שניראה היה לי שהכל כמעט מוכן ביקשתי מרדי את היין הלבן.

דורית מחזיקה את לוקוס הקסם בזימים | צילום: צור שיזף

"זה לא יין טוב מידי לבישול?", שאל. לא עניתי. היסטוריונים צריכים לדבר אחרי קץ ההיסטוריה. בזמן שהיא מתהווה חסרה להם הפרספקטיבה. מזגתי שתי כוסות. אחת בשבילי, אחת בשביל הדג.

אחר כך, כשהעננים התמלאו במים ופרקו אותם עם סערת רוח דרומית, המשיכו גלי הענק ממשיכים להמטיר דגי ענק על החוף, התיישבנו ליד השולחן, מזגנו את מה שנישאר מהיין, פתחנו עוד בקבוק יין אדום ליתר ביטחון וכמו שאומרת דריה – אכלנו את מה שהביאו לנו השכנים.

כי הים הוא השכן שלנו וכל יצירי ביטנו הם באי ביתנו.

הצעת הגשה
לרדת לטיילת של תל אביב בכל נקודה וללכת דרומה עד נמל יפו. בנמל, עוקפים את המעגן לצד הדרומי שלו, פונים שמאלה בפינת האנגר מספר 2 (ככה הוא נקרא) ומיד משמאל יש את מחסן הדייגים – חנות הדגים של הנמל. טרי ושווה. סגור ביום ראשון, ובדרך כלל סגור אחרי 16:00. לרוב, המחירים נמוכים ב-10% מבכל מקום אחר ביפו (חנויות מצויינות ברחוב יפת, בין רחוב יהודה מרגוזה ועד למנדס פראנס. אלה שבין כיכר השעון ויהודה מרגוזה לא באותה רמה).

אפשר להמשיך ממחסן הדגים דרומה לכחלק הדרומי של הנמל – מה שהבריטים יבשו בזמנו – ומשם לאורך מדרון יפו, שנמצא עכשיו בעבודות עד לחוף גבעת עליה. משם לחצות מזרחה לכיוון הצומת ברחוב מנדס פראנס ורחוב יפת – הלב הקולינרי שיש בו גלידה אנדרי, קפה פול, השווארמה של חאג' כחיל והכנפה של מוטראן. לא מקום רע לסיים הליכה.

אם רוצים להשלים קניות אז יש את האטליז הנפלא של אבו חילווה ברחוב מנדס פראנס את האטליז של חינואווי בקדם, את חנות הדגים שבפינת מנדס פראנס ויפת ואת המשקאות של חינאווי מעט דרומה על יפת.

ברח' יפת אפשר לתפוס אוטובוסים (קווים 10 ו-46) או מוניות לתל-אביב וביום טוב אפשר לראות רצח בפעולה (בדרך כלל מאופנוע או וספה).