את הטיול השנתי שלנו בקרוואן, בהרכב של זוג ללא ילדים, הקדשנו לאוסטריה, במחוז זלצבורג ומחוז קרינתיה. לפני שנתחיל, כמה המלצות כלליות: • את הטיול מומלץ להתחיל, כפי שאנחנו עשינו, בטיסה למינכן, לשם יש מגוון גדול של טיסות ישירות, ולשכור את הקרוואן באחת משלוש התחנות שליד מינכן. • מומלץ להצטייד מראש בכרטיס ההנחות האזורי זלצבורגלנדכארד – מידע על הכרטיס בקישור הזה. למי שלא נוסע בשיא העונה מומלץ להצטייד באחד מכרטיסי ההנחה לחניונים של ACSI או של Camping Chegue. היום הראשון של הטיול: מינכן – וורפן
משם אנחנו ממשיכים בנסיעה קצרה לטירת הוהנוורפן (Hohenwerfen) על הכביש צדדי לאורך נהר הזלצאך (Zalzach), שחותך את ההר ויוצר קניון יפהפה וסוער, כאשר מרחוק כבר רואים את הטירה היפה של הוהנוורפן. אנחנו מגיעים לטירה, חונים במגרש חניה וקונים כרטיסי כניסה שכולל נסיעה הלוך-חזור במעלית ומופע עופות דורסים. לסיור אנחנו נכנסים חינם עם כרטיס זלצבורגלנד. עלינו במעלית בשיפוע חד לטירה, שם מיהרנו למופע העופות שכבר החל. עשרות מבוגרים וילדים ישבו על הדשא וצפו בעופות: נשר, עיט, ינשוף ואחרים, עפו מעל הקהל, תופסים באוויר אפרוחים קטנים חיים שהמאלפים זרקו להם לאוויר. המאלפים, הלבושים במדים של לוחמים מוסקטרים, חילקו הוראות במיקרופון לעופות (בגרמנית, כמובן). כולם מיהרו לצלם, אבל כשצילמתי את הנשרים במעופם וקיבלתי בעיקר תמונות של שמיים ריקים… אבל כאשר הם חזרו ועמדו על המאלף הצלחתי לתפוס איזה נשר.
המשכנו לסיור המודרך – ההסברים באנגלית במכשיר אודיו שהיו ברובם מעייפים וארוכים מדי, אבל הסיור עצמו מעניין: עוברים דרך חדרי הטירה ומטפסים בסופו של דבר למגדל הפעמון, כשבדרך עוברים את מנגנון השעון העתיק. ממרומי המגדל נשקף נוף מדהים. בדרך חזרה למעלית עצרנו לקנות כוס בירה קטנה לאוסף כוסות הבירה שלנו. נסענו לחניון פיירטאלר (Campsite Vierthaler) היושב ממש על הנהר (פרטים על החניון בקישור הזה). לאחר התארגנות בחניון פגשנו במשרד את בעלת החניון, הדוברת אנגלית מצוין, שסיפרה שזיהתה מיד כי אנחנו מישראל לפי מספר הרכב שלנו שמתחיל ב-EBE, העיירה שבה תחנת ההשכרה של הרכב והרבה ישראלים מגעים לאזור זה ממינכן.
התארגנו לארוחת ערב של סטייק בקר, חזה עוף, מרק ירקות, פירה עם תרד ולסיום שתייה חמה ועוגיות. קראנו עד שעה מאוחרת והלכנו לישון, כשמסביבנו ישנים רוכבי אופניים, משפחות באוהלים ונגררים. היום השני של הטיול: וורפן – באד גסטאן
התחלנו את הטיפוס עם הקרוואן בדרך מתפתלת שעלתה בתלילות אל הרכס. כשהטירה של וורפן מתחתנו, טיפסנו לאט בסיבובים עד לחניה, שם שתי ילדות אוסטריות יפיפיות כיוונו אותנו לחנות את הקרוואן. מהחניה מתחילים לטפס ברגל בכביש בשיפוע תלול עד כמעט ייאוש, ואז רואים את שער הכניסה ("הנה הרכבל שעולה למערה", אני חושב בתמימות). אנחנו נכנסים למבנה מפואר, שבו נמצאת הקופה. כשמתברר לי ששכחתי את שובר ההנחה בקרוואן (אין סיכוי שאחזור את הדרך הזאת שוב בשביל הנחה של ארבעה אירו), היא אומרת בחיוך שהיא מאמינה לי, ואנחנו משלמים 34 אירו לשני מבוגרים. מרוצים, אנחנו יוצאים מהמבנה רק לגלות שלט האומר כי יש טיפוס של 20 דקות לרכבל ועוד 20 דקות מהרכבל למערה. בלית ברירה אנחנו מתחילים לטפס – אם חישוב הזמן כאן נעשה כמו במקרה של המפלים, אני מניח שהאוסטרים שלחו צוות טיפוס אלפיני מיומן, שעשה את הדרך בריצה קלה…. לנו הטיפוס לוקח, עם הפסקות להסדרת הנשימה, יותר מחצי שעה של עלייה חדה (כולל מנהרה אחת). בסופה של העלייה אנחנו עוצרים לגלידה בית קפה ומשם לרכבל שמטפס בשיפוע חד לאורך המצוק (לא המצוק האחרון, לצערי). בסך הכול שלוש דקות של נסיעה במהירות אדירה ואנחנו למעלה.
מכאן מתחיל עוד טיפוס, לאט לאט אנחנו הולכים בשיפוע החד. זוג ישראלים שאנחנו פוגשים נמצאים בשלב הירידה והם "מעודדים" אותנו: לא נורא, יש עוד קצת הליכה, ואחר כך, במערה – 1,600 מדרגות. לסיום הם מוסיפים: "דרך אגב, הבאתם מעילים חמים? במערה קור אימים". אנחנו ממשיכים בטיפוס עד למערה, ושם, בכניסה, מסדירים את הנשימה ומצטרפים לשאר המטיילים שיושבים ואוכלים סנדוויצ'ים שהביאו איתם. לבושים במעילים אנחנו נכנסים למערה, לא לפני שווידאנו שאפשר לצאת באמצע הסיור. קיבלנו פנס שדולק על סוג של חומר בעירה שלא יוצר חום – המערה עצמה חשוכה לגמרי, אין בה כל מקור אור ואסור לצלם. רוח קרה מקבלת את פנינו בכניסה למערה ומכבה כמעט את כל הפנסים של המטיילים. בפנים מדריך מדליק אותם מחדש ומתחיל בהסברים בגרמנית, ואז מסתבר שצירפו אותנו לסיור שכולו בגרמנית… אנחנו מתחילים לטפס במערה והמדריך מדליק זיקוק שמאיר את עמודי הקרח בצורה מדהימה בצבע כחול זוהר. אחרי קטע הליכה, לפני תחילת המדרגות, אנחנו פונים אחורה ויוצאים דרך המערה המוארת מהפנסים והזיקוקים של המדריכים. שוב מעבר דרך הרוח הקרה ויציאה לשמש. מסונוורים מהאור והקור אנחנו יושבים להפשיר, ואז מתחיל המסע של כל הדרך למטה, כשאצבעות הרגליים נדחקות לקצה הנעל. בדרך אנחנו פוגשים כמה משפחות של ישראלים, שמטפסות מעלה ומיד גם אנחנו "מעודדים" אותם בסיפורים על הדרך המצפה להם והקור במערה. אנחנו מגיעים לתחנת הביניים לבית קפה ומסעדה (ארוחה מלאה לא יקרה, 15 אירו לאדם, אבל מי יכול לאכול אחרי ההליכה הזאת, חוץ מהאוסטרים?). בסופה של הירידה המהירה ברכבל אנחנו יורדים ברגל באותו השביל שבו טיפסנו, עד למבנה הכניסה המרכזי, משם ממשיכים לרדת עד לקרוואן. בשלב הזה הגוף מותש לגמרי, אז אנחנו נוסעים למרכז קניות כדי להתאושש.
מכאן אנחנו ממשיכים בנסיעה לחניון מדרום לעיירה הספא המפורסמת באד גסטאן. בחניון אנחנו נרשמים במשרד, מקבלים את כרטיס הנחות של העיירה ונוסעים עם הקרוואן לעיירה, שרוב החנויות בה כבר סגורות. אנחנו חונים במרכז העיירה וצופים על המפל המדהים שבעיירה. באחד הדוכנים ברחוב אנחנו קונים ברצל (ולא פרצל, כמו שרבים נוטים לחשוב) במילוי שוקולד ותפוחי עץ – מאכל אופייני ומיוחד לאזור זה. משם, בנסיעה קצרה, אנחנו חוזרים לחניון. בחניון, ששמו קור קמפינג (Kur-Camping Erlengrund), יש מבנה מרכזי מצוין עם שירותים, מקלחות, אזור לרחיצת כלים וכדומה (פרטים על החניון בקישור הזה). אנחנו נכנסים לעמדה שלנו, מתארגנים ומתחברים לחשמל. התחברות לאינטרנט אלחוטי היא בחינם (סוף סוף קצת ציוויליזציה), הזדמנות לבלות קצת בפייסבוק וקצת בטלפון הסלולרי. אנחנו מכינים ארוחת ערב: קציצות בשר מטוגנות, אורז לבן, תירס עם פטריות חמות ומרק ירקות אדום, שמוגש עם גבינת גאודה, צנימים ועלי בזיליקום קצוצים. אחרי האוכל, רחיצת כלים וכשנהיה קר מדי להיות בחוץ (באוגוסט!), אנחנו הולכים לישון. לקריאה נוספת:
|
