| חתירה בקיאק היא בעיני חוויה רוחנית. מפגש עם עצמי ועם הטבע. כבר בשלבים הראשונים של תכנון הטיול הגדול שלי ידעתי שהוא יהיה קצת שונה, כי על דבר אחד אני לא מוותר – על הקיאק. בחרתי בניו זילנד בגלל השילוב המעניין בין נופים מדהימים, תרבות בריטית עם אופי משלה, החמימות המקומית והכי חשוב: זה היה יעד רחוק, מסתורי, שונה וכמובן כזה שאפשר לשלב בו טיולי קיאקים. הרעיון והאמביציה עלו בי לאחר שקראתי את ספרו של כריס דאף, חותר שהקיף במשך ארבעה חודשים את האי הדרומי בקיאק. בכסף שחסכתי בעבודה כברמן קניתי קיאק עשוי פיברגלס, שאורכו כחמישה מטרים וחצי, והוא מתפרק לשלושה חלקים. בדקתי היטב שיש בו מקום אחסון לשק שינה, אוהל, בגדים ואוכל לשמונה ימים. בתא המטען של הוואן שרכשתי אפסנתי את הקיאק המפורק ובמושב האחורי זרקתי את כל הציוד. מיהרתי להגיע לאי הדרומי, שבגלל קרבתו היחסית לקוטב זוכה לפגוש את החורף מוקדם, אז מזג האוויר הופך לסוער ומקשה מאוד על יכולת החתירה. הציפייה וההתרגשות מלאו את גופי, ובראשי כבר התחלתי לדמיין את הפעם הראשונה בה יחתוך להב המשוט את המים באוקיינוס הזר. העובדה שהקיאק שלי היה נטול הגה ומפרש ומחולק לשלושה חלקים הביאה ללא מעט הרמות גבה מצד הסביבה. צבעו השחור וצורתו המוזרה, הזכירה במקצת את הספינות הגאליות בהן שרפו את המתים בדרכם לעולם הנצח, מה שלא תרם במיוחד להתמזגותנו בנוף הקיאקים המקומיים. |
| רק אני והקיאק שלי הטיול הראשון שלי ושל הקיאק התחיל בפארק הלאומי "אבל טזמן", בדרום-מערב האי הדרומי. זהו אזור שפופולרי מאוד בקרב מטיילים, שכן הוא עטור חופים זהובים וצמחייה עבותה הסוככת מעליו. בפארק "אבל טזמן" ישנן שתי מושבות של כלבי ים, האחת באי טונגה והשנייה בספרשיין פוינט, "נקודת ההפרדה", שם חיה מושבה של כלבי ים צעירים יותר. ככל שחתרתי צפונה התמעט זרם המטיילים עד שלבסוף, שהגעתי לצפון הפארק, נותרתי המטייל היחיד. החניתי את הקיאק, הקמתי את האוהל והלכתי להשתכשך במים הצלולים והקרירים. ברז מים ופינה ליד עץ אקראי לעשיית צרכים, הצליחו בקושי להצדיק את המושג "אתר קמפינג". את אלן ולזלי, זוג מקומיים חובבי חתירה, פגשתי עם הקיאקים שלהם ביום הרביעי לטיול, לאחר שחזרתי לאזורים היותר מתוירים. הם היו האנשים הראשונים שפגשתי ושטיילו בפארק כמוני, בקיאקים. שניהם היו חביבים וגילו עניין רב בקיאק המוזר שלי. כיוון שלא תכננתי נכון את מלאי האוכל לכל ימי הטיול ואת רמת הרעב לנוכח מאמץ החתירה, מצאתי עצמי רעב ובעל מזל לפגוש זוג שמעריך ומבין בחתירה וחשוב מכך – מצויד היטב באוכל. התיישבתי להכין את ארוחת הצהריים שלי. בעודי מחכה שהמים ירתחו החלו אלן ולזלי מוציאים מיני מטעמים ומכשירי בישול, כגון טוסטר לטיולים. לא צריך היה להציע לי פעמיים להצטרף לסעודה. |
| כנגד כל הסיכויים לאחר הטיול בפארק "אבל טזמן" המשכתי לחתור בכמה אגמים לאורך החוף המערבי ועצרתי ב"לגונת אוקריטו", הממוקמת כעשרים דקות מקרחון "פרנק ג'וזף" העצום והיפהפה. בכל בוקר חתרתי לאורך הלגונה שבשעות השחר התמלאה בציפורים ממינים שונים – שקנאים, חסידות ועוד. הפיורדלנד, אזור המיצרים בדרום-מערב האי, היה ללא ספק הפנינה של הטיול. המילפורד סאונד הוא המיצר היחיד בו יש גישה לרכב. לשאר המיצרים אפשר להגיע רק עם מטוס קל או ספינה מהים. לאחר שחתרתי בכמה אגמים רציתי לשנות אווירה ולהרגיש מגע של מים מלוחים. "מילפורד סאונד" סומן כאתגר הבא. הדרך למיצר נחשבת מהיפות בעולם. על פני כ-120 קילומטר פרושים נופי יערות, הרים עטופי שלג ומפלים שוצפים. כאשר ירד גשם נדמה היה שכל ההר מתעורר לחיים, כמו גוף חי שוורידיו הם המפל. בדרך המפותלת עלתה בי התרגשות גדולה. המיצר, כך שמעתי, אמור להיות יפהפה. אך לאחר התייעצות עם מקומיים נולד בי חשש, שכן כל מי שדיברתי איתו ניסה להניא אותי מלחתור לבד במיצר, שאורכו כ-21 קילומטר. האזור סלעי, משני צדיו מתנשאים הרים ובמקרה שמזג האוויר משתבש, אין מקום שאפשר לעצור בו על צד הדרך. בתחילה התאכזבתי מאוד ובניגוד לרצוני יצאתי לכמה טיולים ראשונים במיצר בספינת מנוע, על מנת לקבל מושג על גודלו ולמצוא מקומות מחסה. על הספינה לא יכולתי שלא להיות מוטרד מהרעש המזמזם של המנוע – לא כך צריך להיות הטיול על המים חשבתי לעצמי. במילפורד פגשתי את ביל, מטייל אמריקאי כבן ארבעים שסיפר לי כי הוא מנוסה בקיאקים. צירפתי אותו אלי בשמחה, אך כשיצאנו לחתור כהכנה לטיול הסתבר לי כי הוא חתר פעמיים בלבד בחייו. למחרת, גמלתי בלבי החלטה לצאת לבדי, בניגוד לדעת המקומיים, וליתר ביטחון הודעתי על כך לבעלי האכסניה הקרובה. הבטחתי לעצמי שברגע שאראה את הים מתמלא "ברבורים" ומתחיל לגעוש, אוותר על הרצון החזק לחתור קדימה ואחזור בחזרה. |
| מסע הכיבושים יוצא לדרך משוט נכנס ויוצא, שרירי הכתפיים והגב מתחילים להתחמם ואט אט אני מוצא עצמי מתקדם לאורכו של המיצר היפהפה. כלבי הים התחממו על הסלעים, המפלים העצומים שצפו וקצפו והדולפינים שקפצו לידי גרמו לי לתחושה שלווה ואושר גדול. לאחר שצברתי ניסיון וביטחון במילפורד, ה"דאוטפול סאונד" הפך לפסגה הבאה במסע. שבועיים לנתי באכסניה ליד אגם מניפורי המשמש כנקודת גישה למיצר, וכל אותו זמן ניסיתי למצוא שותפים למסע. את זמני העברתי בעבודות ניקיון ובגיזום, שמימנו עבורי את הלינה באכסניה. לבסוף יצאתי לבד, לטיול הארוך והמאתגר ביותר במסע. את האוכל ארזתי וחילקתי לשקיות אטומות, כדי שלא יספגו רטיבות. ביום הראשון חציתי את אגם מניפורי, שאורכו כארבעים קילומטר ואין בו כמעט מקומות עצירה. על מנת להגיע מקצה האגם למיצר, שם התחלתי את החתירה, נעזרתי בחברה מקומית, שכן אין אפשרות לרכב כלשהו להגיע לקצהו של האגם או למיצר הדאוטפול. ישנו רכב שחונה באופן קבוע בקצהו של האגם ותפקידו לבצע את ההעברות לקצה המיצר. מכיוון שהדאוטפול סאונד מבודד לחלוטין ומנותק מכל אזור מיושב, ומזג האוויר בו הפכפך עם אפשרות לרוחות חזקות וללא כל מקום עצירה או מנוחה, יצרתי לעצמי נוהל בטיחות ליצירת קשר עם העולם החיצון. הצטיידתי במכשיר איתור לוויני, כך שבמידת הצורך לחיצה על כפתור מזעיקה אליי צוות חילוץ. לקחתי גם אקדח זיקוקים, ומכיוון שטלפונים סלולרים ומכשירי קשר vhf לא עובדים באזור, הבאתי מכשיר קשר רדיו הרים. כל ערב בשעה שמונה יצרתי קשר עם מרכז רדיו חובבים ב"טה אנו", קיבלתי דיווחים על מזג האוויר ועדכנתי לגבי מועד החזרה. הסיכום היה כי במידה ולא אצור קשר עם מרכז הרדיו יהיה עליהם להודיע לאכסניה בה התגוררתי ולהוריי כדי שיוכלו לפתוח בפעולות חיפוש והצלה (למזלי לא הגענו למצב בו נאלצנו לבדוק את יעילות משלחות החיפוש במקום). הניסיונות ליצור קשר החלו כל ערב כבר בשבע, כאשר טיפסתי לראש ההר. שטתי לבד בלב הטבע הפראי. למרות שהמילפורד סאונד היה מדהים ביופיו, הבתוליות והשקט בדאוטפול סאונד עלו עליו פי כמה. בעת החתירה החל הערפל לכסות את המיצר. האיים שהופיעו למולי החלו להעלם. שניים שלושה דולפינים קפצו לפניי ואני, כמחפש טרף, עוקב אחריהם בשקט, מנסה להדביקם. המונוטוניות שבחתירה הביאה אותי לעיתים למצב מדיטטיבי, בו המוח התרוקן מדאגות, שאלות ובעיות. |
| זבובים, קשיים וסוף טוב ביום הראשון חתרתי חמש שעות, כארבעים קילומטר בערך, עם מעט רוחות נגדיות. כשסוף כל סוף מצאתי נקודה בה יכולתי לרדת אל החוף ולעשות את צרכיי, החלו זבובי החול שניו זילנד ידועה בהם לרחרח סביבי בעניין רב. בכל פעם שאכלתי מצאתי עצמי חולק עם הזבובים נודלס בטעם של חומר דוחה יתושים. המצב היה כה מטריד עד שהתחלתי להעריך את כל שעות החתירה הארוכות, אפילו בגשם וברוח, בהן לפחות הייתה לי מנוחה מאותם זבובי חול טורדניים. מזג האוויר היה נוח משציפיתי והרוחות היו אמנם חזקות, אך בעוצמה כזו שאפשרה התקדמות איטית, אך בטוחה. בערב השני העליתי את הקיאק אל החוף, גררתי את הציוד לנקודה גבוהה יותר והלכתי ליצור קשר עם איגוד חובבי הרדיו המקומי. מסרתי להם שהכל תקין וביקשתי שיאספו אותי בחזרה יום אחד לאחר התאריך שנקבע מראש. הרצון העז להמשיך לחתור בזרועותיו של המיצר גבר על הקשיים. הגאות והשפל משמעותיים מאוד בניו זילנד (בחלקים מסוימים של "אבל טזמן" נסוג הים ועלה למרחק קילומטר בשעות השיא). באותו ערב, כשסיימתי את הדיווח היומי, חזרתי לקחת מהקיאק ציוד, ונתקלתי בסיטואציה הזויה ומלחיצה: במקום בו הונח הקיאק לפני חצי שעה היו עכשיו רק מי ים ואילו הקיאק נסחף בעצלתיים כשלוש מאות מטר הרחק ממני. לא יאמן כמה מתסכל יכול להיות הים הניו זילנדי הכה הפכפך. שקלתי ביני לבין עצמי, האם לקפוץ למים או שמא להזעיק עזרה באמצעות הקשר הלוויני (דבר שיעלה הון תועפות שכן הזעקת כוחות ההצלה הינה לשווא). צילמתי כמה תמונות ורק אז קפצתי למים הקפואים, שוחה כמו כלב צ'יוואוואה עם התקף אסטמה קל, ומנסה להגיע לקיאק. לא יכולתי שלא לחשוב כיצד תסתיים הקומדיה המביכה הזו. למזלי הרב הזרמים לא היו מאוד חזקים באותו יום, כך שהצלחתי לעלות לקיאק ובעזרת משוט רזרבי שהיה מונח עליו לחזור לחוף. כך נחסכה ממני הבושה שבפרסום המפוקפק בעיתונים המקומיים, על מקרה נוסף של מטייל ישראלי, בוגר צבא קרבי ששוב פעל בפזיזות וללא מחשבה מוקדמת. לא משנה שאני בכלל שירתתי בשלישות והדבר הכי קרבי שחוויתי היה שמירות… |