המרצפת של פול קלודל בן 16, שנה אחרי המרד של 1968, שבו עקרו סטודנטים מרצפות ממדרכות פריז כדי להשליכן על שוטרים, תועה באפלולית של קתדרלת נוטר דאם (Notre Dame), חיפשתי על הארץ את המרצפת שבה, כך נכתב בספר הלימוד הצרפתי שלנו, דיבר אלוהים אל המשורר פול קלודל בשנת 1886, קורא לו להניח לחיי ההוללות ולשיר את תהילת הכנסייה. ההמון מילא כתמיד את ההיכל ודחף מאחור ומהצדדים, ואני בשלי, בולש בראש מורכן אחר המרצפת ההיא. בהיסח הדעת נתקלתי בתיירת שחורה במעיל גשם אפור ומטרייה, שנשענה על עמוד וניסתה לעקוב בצוואר מתוח אחר העיטורים של חלון הרוזטה הגדול ולהתאימם לכתוב במדריך התיירים שלה. מלמלתי התנצלות רפה ואז נעתקה נשימתי, כי חוד מטרייתה היה נעוץ, כמו באירוניה מרה, במרכז האות C של השם קלודל. "כאן עשה המשורר פול קלודל תשובה", היה נוסח הכתובת. צנחתי על אחד מכסאות העץ ועיני נעוצות בחוד המתכת השורט באגביות שכזאת את היקר לי. וברית נכרתה בינינו שיום אחד אתרגם את שירתו של קלודל לעברית, את חמש האודות הגדולות ואת "דפי הקדושים", ומתוכם בייחוד את השיר על הקדוש הירונימוס, מתרגם התנ"ך ללטינית, פטרונם של המתרגמים באשר הם, היושב במערה במדבר שאריה רובץ לפתחה, ו"מלעלע בפיו את העברית, והנה באה לו המלה הלטינית, והוא כותב". בוקר יום ראשון לח ובהיר אחד ואני בן 21. ביום ראשון בבוקר, פריז היא כמו שלך בלבד, שלך ושל קומץ מטיילי כלבים ומשוגעים לריצות בוקר. קרוןהמטרו היה ריק כשירדתי בתחנת "מיראבו" (Mirabeau), ובצאתי, ופני אל גשר מיראבו, שעליו כתב המשורר גיום אפולינר את השיר המפורסם "גשר מיראבו" ("תחת גשר מיראבו מי הסן זורמים/ עימם אהבתנו", בתרגום יורם ברונובסקי, אבל עוד רבים תרגמוהו מלאה גולדברג ועד משה בן שאול), חשבתי על תילי תילים של פרשנויות שקשרו לשיר, ועל אפולינר הממשי, שהלך אולי בדרך שאני הולך בה עכשיו, ועל המשוררים בכלל, אלה שמתים בצעירותם ידועי סבל, ותהילתם נכתבת אחרי מותם. עליתי על גשר המתכת, שנצטייר לרגע כמגדל אייפל קטן שנפל כאן מלוא קומתו על המים בפאתי העיר, במקום בלתי זוהר כל כך. "הו מגדל אייפל הרועה הבוקר עדר גשרים גועה", שר אפולינר בשירו "איזור". ואכן, מגדל אייפל הפך לאיקונה של פריז, ואילו גשר המתכת התעשייתי בן שלוש הקשתות, שקנה לו חיי עולם צנועים בזכות שירו של אפולינר, אליו לא באים המונים והוא אינו מופיע במדריך העברי המעודכן של פריז בהוצאת כתר, וטוב שכך. למרבה האירוניה, מי שיתכופף מעט יבחין בדמויות היצוקות בברונזה על עמודיו, ובעיקר דמות הקרויה "תהילה", שתוקעת בחצוצרה בלחיים מנופחות. לפני מותו ב־1918 הספיקה המעבדה הצרפתית לתיעוד קולות נודעים להקליט את קולו של אפולינר קורא את "גשר מיראבו". כיום אפשר לשמוע את ההקלטה המרגשת על תקליטור ושמו "קולות של משוררים", הנמכר ברשת הצרפתית "FNAC", אך גם באחרות. מספרו K1656 RF111 (אחרי אפולינר בא, אגב, קולו של פול קלודל קורא את שירו "ליל הפסחא"). כאן נולדה סאלומה הרומן "להיפך" של ז'וריס קארל הויסמאנס הוא הספר הנידח־המפורסם ביותר של הספרות הצרפתית, מאותם ספרי מופת שהכל שמעו עליהם, אך איש לא טרח לקוראם. מעשה בבן אצולה חולני שמואס בחיי החברה הריקים של פריז בסוף המאה ה־19 ומחליט להסתגר בבית גדול שכולו יצירות אמנות, ספרים נדירים, צמחים אקזוטיים וחיות מפוחלצות, ולהעביר את שארית חייו בהרהורים על החיים ועל האמנות, הרחק מכל מגע אנושי.
רוב הספר מחזיק תיאורים מפורטים של חפצי האמנות המקיפים את הגיבור, ובהם פרק שלם על שני ציורים המתארים סצנה מהברית החדשה, מעשה ידי הצייר בן התקופה, גוסטב מורו. שני הציורים מתארים את "ריקוד שבעת הצעיפים" המפורסם שרוקדת שלומית, היא סאלומה, לפני המלך הורדוס אנטיפס, שתמורתו היא דורשת ממנו להתיז את ראשו של יוחנן המטביל ולהגישו לה על טס. הספר לא זו בלבד שזיכה את שני ציורי "סאלומה" של גוסטב מורו בחיי עולם, והם מופיעים בכל אלבום של מה שקרוי "אמנות מפנה המאה", אלא שמתיאור הציורים שברומן "להיפך" שאב אוסקר וויילד את ההשראה למחזהו "סאלומה", ואחר כך לקח אותו ריכרד שטראוס לאופרה בשם זה. אבל מי היה גוסטב מורו, שממנו יצא הכל? קצת בדוגמת הגיבור של הרומן "להיפך", חי גם גוסטב מורו בבית מידות בלב פריז, מוקף ביצירות אמנות שלו ושל אמנים אחרים, רהיטים מרהיבי עין וחפצים נדירים, ובמותו, בשנת 1897, ציווה את הבית למדינה הצרפתית כדי שתהפכנו למוזיאון, הלא הוא מוזיאון גוסטב מורו (Gustave Moreau), ברחוב לה רושפוקו 14 (תחנת Trinitéבמטרו).לא רבים יודעים מיהו ומהו גוסטב מורו, ואינם באים לבקר במוזיאון הזה, שהוא פנינה אמיתית, המשמרת מראה של בית מגורים מן המאה ה־19 כפי שהיה, ובנוסף על כך יש בו שפע של ציורים, במיטב סגנונו ההזוי, הפסיכדלי כמעט, של האמן. הציור המפורסם של סאלומה נודד מכאן תכופות בהשאלה אל מוזיאונים שונים בעולם (זמן מה שהה אפילו במוזיאון ישראל בירושלים), אבל גם ציורים אחרים שלו מזמנים חוויה חושית שאין רבות כמותה. אני נפלתי בשביים, ומאז ביקורי בבית גוסטב מורו בשנות השבעים, גמרתי בליבי לתרגם את הרומן "להיפך", שהוציא את תהילתו של הצייר. שנים חיפשתי לשווא מו"ל עברי אמיץ דיו שיוציא אותו לאור. בייאושי תרגמתי את הספר לעצמי, וחזרתי ותיקנתי את התרגום שוב ושוב, וכך עבדתי עליו יותר מעשר שנים, עד שאיני יודע כיצד הסכים ישראל כרמל, בעל הוצאת "כרמל" הירושלמית, לקבל עליו את המשימה. הספר יצא ב-1998, ולמרבה הפליאה זכה אפילו לשתי מהדורות. קאמי קלודל, אחותו חולת הנפש של המשורר הקתולי פול קלודל, הנזכר למעלה, היתה תלמידתו לפיסול ואהובתו של הפסל אוגוסט רודן. השחקנית איזבל אדג'ני גילמה את דמותה של קאמי קלודל בסרט נודע שנקרא על שמה, שז'ראר דפרדייה כיכב בו בתפקיד רודן, המאהב שהכזיב. קאמי הנעזבת, בהתקף של זעם, מסתגרת בסטודיו שלה ומנפצת את כל יצירותיה. מאשפזים אותה בבית מחסה שבו היא מתה, עזובה ונשכחת, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. כל אלה דברים לאמיתם, לא בדיה קולנועית. עם זאת, עשרים ומשהו פסלים של האמנית המיוסרת הזאת שרדו על אף מאמציה שלא להותיר זכר ליצירתה. חלקם הגדול נמצא באגף מיוחד במוזיאון רודן (Rodin) בפריז, ופסל אחד, מרשים במיוחד, ושמו "תור הבשלות" (l’Âge Mûre) מקדם את הבאים למוזיאון אורסה (Orsay) בראש גרם המדרגות הראשון. המיקום בולט, אך מי מהמבקרים שועה לפסל קורע הלב הזה? (מי בכלל יכול להתעכב על משהו מסוים בהמולה הבלתי פוסקת של המוזיאון הענקי?).
הסטודיו שבו עבדה קאמי קלודל, ובו השמידה לימים את יצירתה, שוכן ברציף בורבון מספר שש, בחלקו המזרחי של האי סן לואי (St. Louis), זה הפונה אל רובע מארה (Marais). שלט ברונזה מציין את המקום, ובטיולים הרגליים שמארגנת עיריית פריז בסופי שבוע באי, מכניסים את המבקרים לחצר בית מספר שש, שבאחת מדירותיו האחרות חיה, אגב, אלמנתו של סופר מפורסם אחר, אנדרה טְסֶרסְטווֶנס, מחברם של ספרי מסעות לפני היות האופנה של ספרי מסע. האלמנה, אמנדין דורה שמה, היא נצר למשפחת גוסטב דורה, מאייר התנ"ך, והיא עצמה מאיירת של ספרי ילדים צרפתיים, וכן הלאה ועוד קשרים מקשרים ספרותיים שונים אפשר למצוא בהרבה מחצרות פריז, שלא פחות מחצרות ירושלים מספרות סיפורים עתיקים וחדשים או כאלה שמתחזים לכאלה. הצריף בשדרות מלזרב 9 באחת מגלישותי באינטרנט מצאתי אתר דו לשוני, אנגלי־צרפתי, המיוחד כולו לפריז של מרסל פרוסט: חצי תריסר מסלולי טיולים שכולם סובבים סביב חייו ויצירתו של מחבר הרומן המונומנטלי "בעקבות הזמן האבוד". גם מי שלא קרא מימיו דף של פרוסט מכיר מן השמועה את הסצנה הנודעת של מרסל החולה, שריח עוגיית המדלן המגיע לאפו מזכיר לו בהרף עין אחד את כל ילדותו. הרומן "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, יהודי, הומוסקסואל ולדעת רבים גדול הסופרים הצרפתים בכלל, הפך לחלק בסיסי כל כך של התרבות הצרפתית, שמקומות רבים המוזכרים בו, ולו בדרך אגב, קיבלו בזכותו חיים משל עצמם והיו למוקדים של עלייה ספרותית לרגל. מכל המקומות האלה, חביב עלי זה העלוב ביותר למראה: מדובר בצריף צבוע לבן השוכן בחצר האחורית של הבית בשדרות מַלְזֵרב 9 (לא הרחק משער הניצחון), בית מגוריו של פרוסט בנעוריו. בפתיחת הכרך החמישי של "בעקבות הזמן האבוד", הכרך "סדום ועמורה", מתאר פרוסט בתיאור מפותל וחושפני כאחד את הברון דה שארלוס, המפעיל את כל קסמיו המגוחכים של גבר מזדקן כדי לפתות חייט אחד יפה מראה ונכלולי ושמו ז'ופיין, שחנותו היא בצריף האחורי הזה. לאחר שהדבר צולח בידו, הנער שהיה פרוסט אז מטפס על סולם כדי להיטיב להציץ על מעשיהם האסורים של השניים בתוך הצריף. אני זוכר שאחרי הביקור בחצר ההיא, שלכאורה שוב אין בה ולא כלום מרוחו של הספר, הרגשתי מועקה כזאת, שהלכתי אל הביסטרו הסמוך, ושם השענתי את ראשי על זרועותי ובכיתי. המוזג חשב שיש לי נזלת ושאני מסתיר את פני כי אין לי במה למחוט את האף. "מוחמד, מוחמד", קרא אל תוך האשנב הפונה למטבח, שם עמד מוחמד והדיח כלים, "תביא לאדון שסובל כאן כמה ממחטות נייר".
קפה בובור ופרדריק מרטל פגשתי את פרדריק מרטל לפני שלוש שנים ב"ארקפה" בתל אביב, כשבא לכתוב מעין דוח על מצב ההומוסקסואלים בישראל. בצרפת יצאו לו מוניטין של לוחם בצביעותם של הארגונים למען זכויות ההומוסקסואלים, שאותם האשים באטימות ואף בסיוע להפצת מחלת האיידס בצרפת בשנים הקריטיות, כשעוד היה אפשר לבלום אותה. כל אלה ואחרים מכונסים בספרו החשוב, היחיד במינו, על תולדות ההומוסקסואליות בצרפת ושמו "הוורוד והשחור" (הוצאת Seuil), שיצא לאור השנה גם באנגלית (הוצאת Standard). (Centre Pompidou), קובע את פגישותיו בבית קפה בפאתי הפיאצה ההומה שלרגלי המרכז התיירותי כל כך, הוא קפה בובור (Beaubourg), שנוסד ב־1987, הבנוי כך שאינו מושך את תשומת ליבם של התיירים, ונשאר בעיקרו מקום מפגש של מקומיים מביני דבר.
הנה זה לא כבר פרסם מרטל מאמר מקיף על בית הקפה הזה בכתב העת הצרפתי "נובל רוויו פרנסז", מעין אנטומיה של מקום, שבשהותי האחרונה בפריז הילך גם עלי קסם גדול. בית הקפה (כתובתו המדויקת: רחוב סן מרטן 100) הוא יצירה אדריכלית שנהגתה כולה, מהמבנה בכללותו ועד לאחרון הכסאות, מהמלחיות ועד מדי המלצרים, על ידי האדריכל רב המוניטין כריסטיאן דה פוֹרְזַמְפַארק, מי שנודע באמירתו ש"האדריכלות המודרנית הומצאה כנגד העיר". האורח, ברצונו מתיישב בקומת הקרקע, כדי להיות נראה, וברצונו להיות מציצן עולה ליציעים, המחוברים אלה לאלה במעין גשרונים יפניים, ויכול להשקיף משם, בלי להיראות, הן על הקהל ההומה למטה, הן על הרחוב הנשקף מכאן בעד חלונות גדולים האוטמים את הרעש ומאפשרים צפייה שקטה ואולי גם פרוורטית על הנעשה. אורחי בית הקפה, כותב מרטל, הם מחוגי הבוהמה הפריזאית החדשה, מאותם "cultureux", כלומר לא אנשי תרבות ממש, אלא אלה המרפרפים על פניה ובסביבותיה, מבקרים צעירים, גאלריסטים, מוזיקאים, מפיקים, מעצבים והרבה הומואים, כמובן, מאלה שנלאו מגינוניו המופרזים של רובע מארה שמעבר לפינה ומבקשים להם דבר מה סולידי יותר. בהתאם לכך נהגה כאן גם, יחד עם עיצובם הבלעדי של החפצים, זן בלעדי של מלצרים כמו־חסרי־מין וחסרי נוכחות. בעת ביקורי האחרון בפריז ירדנו יחד אל קפה בובור. פרדריק מרטל ניסה להחמיא לאחד המלצרים על מראהו. הלה התחמק כיאות. על פי כללי הברזל של הבית, מלצר המרבה שיחה עם הלקוחות צפוי לפיטורים, כמו גם מלצר שלא גרב גרביים שחורים או שנתפס מעשן בשירותים.
|
תפריט עמוד מדריך שימושי
פול קלודל. דיבר עם אלוהים
רישום של טרוויל ג'.אי בלנש, 1891. סקיצה לדיוקן של מרסל פרוסט, יהודי, הומוסקסואל ולדעת רבים גדול הסופרים הצרפתים
מדריך שימושי
פריז
לשכות תיירות לשכת התיירות הרשמית של פריז היא ParisInfo. מטבע אירו הפרש שעות פריז מאחרת את שעון ישראל בשעה אחת. תקשורת...
אוכל מילון מסעדות בולנז'רי – חנות לחם ועוגות. בחנויות המסורתיות המאפייה נמצאת מאחור, אבל כיום בולנז'רי רבות מקבלות את המאפים ממאפייה חיצונית....
מגדל אייפל הסמל הכי בולט של העיר נקרא על שם המהנדס שבנה אותו. כדאי לראות אותו בשעת ערב מוקדמת כי התאורה נפלאה....
אם מתרחקים קצת מהמרכז התיירותי המצוחצח, מגלים שיש לתושבי פריז גם פנים אחרות. סיור מרתק לתיירים סקרנים שמתחיל בטאי-צ'י ברובע הסיני, עובר...
גני העיר וגשריה שימשו כתפאורה לבמאים צרפתים וזרים. פריז של מציאות וצלולואיד גשר נף. בסרטו "הנאהבים מפריז" ניצל קראקס את העובדה...
אשרות ושגרירויות ישראלים הנוסעים לצרפת אינם זקוקים לאשרת כניסה. שגרירות צרפת בישראל כתובת: טיילת הרברט סמואל 112, תל אביב. טלפון: 03-5208300. שגרירות...
מידע נוסף
פול קלודל. דיבר עם אלוהיםרישום של טרוויל ג'.אי בלנש, 1891. סקיצה לדיוקן של מרסל פרוסט, יהודי, הומוסקסואל ולדעת רבים גדול הסופרים הצרפתים
גשר מיראבו. אליו לא באים המונים והוא אינו מופיע במדריך העברי המעודכן של פריז, וטוב שכך
****
קאמי הנעזבת, בהתקף של זעם, מסתגרת בסטודיו שלה ומנפצת את כל יצירותיה. מאשפזים אותה בבית מחסה שבו היא מתה, עזובה ונשכחת, בעיצומה של מלחמת העולם השנייה
התרבות הצרפתית סגדה לפריז, ולהיפך: מקומות בעיר שנזכרו ביצירות ספרות ואמנות זכו לחיים משל עצמם והיו למוקדים של עלייה לרגל. שיטוט ספרותי בשש פינות קסומות בפריז, מהגשר של אפולינר ועד לצריף של מרסל פרוסט פורסם 3.6.07 |
טירת הנשרים בדרום צרפת
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3868
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [area] => WP_Term Object
(
[term_id] => 631
[name] => פריז
[slug] => %d7%a4%d7%a8%d7%99%d7%96
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 631
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 630
[count] => 148
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 630
[name] => צרפת
[slug] => france
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 630
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 389
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )