למפת זמביה
השנה היתה 1959 ובני שבט הבטונקה (BATONKA) נאלצו לעזוב את בתיהם. כפריהם ואדמותיהם שעל גבול זימבבווה וזמביה נעלמו תחת מימיו של אגם מלאכותי עצום ממדים. פירוש שמו של האגם קאריבה (KARIBA) בשפתם הוא: "המלכודת הקטנה". מקווה מים מלאכותי זה, שנוצר בעקבות הקמת סכר על נהר הזמבזי, הוא מהגדולים בעולם. האגם משתרע על פני 5,000 קילומטרים רבועים (כרבע משטחה של ישראל), אורכו 281 קילומטרים ורוחבו המירבי כ־32 קילומטרים.
כעשרת אלפים תושבים הועסקו בבניית הסכר, וכ־150 מהם, בהם 46 איטלקים, נהרגו במהלך העבודה. אורך הסכר 620 מטרים וגובהו 128, והוא נבנה בצורת פרסה ענקית, כדי שלחץ המים יתחלק על פני שטח פנים גדול יותר. בראשו עוברת דרך שרוחבה 12 מטרים. לסכר שישה פתחי יציאה, ותחנת הכוח ההידרו־אלקטרית מספקת את רוב תצרוכת החשמל של זימבבווה וזמביה.
עבור בני הבטונקה, תושבי המקום, לא היתה בניית הסכר אירוע חיובי דווקא. הם נעקרו בגללו ממקומם ונאלצו לעבור להתגורר במקומות אחרים. כדי להשלים את בניית הסכר שארכה כמה שנים היטה צוות של מהנדסים איטלקים את הנהר במבצע הנדסי מסובך. כך שלא רק ביתם נלקח מבני הבטונקה, אלא גם הנהר, שהיווה את עורק החיים המרכזי עבורם. חייהם שונו ללא הכר. לרע ולטוב
בעקבות יצירת אגם המים הגדול, התרחש שינוי אקלימי באיזור שהיה עד אז חם ויבש, ומשום כך השתנו גם המערכות האקולוגיות. בני האיזור, שידעו על שינוי נתיב המים מבעוד מועד, עברו להתגורר במקומות גבוהים יותר; אך בעלי חיים רבים שחיו בשטח העצום הזה פשוט טבעו. אלה שהצליחו לשחות התמקמו על רכסי הרים, שכמו הר אררט מסיפור המבול, היו לאיים זמניים באמצע האגם.
כדי לעזור לאלפי החיות הלכודות, החל בראשית 1959, עם גמר בניית הסכר, "מבצע נוח". במהלכו חולצו בעלי חיים גדולים כמו קרנפים, נמרים, אריות ואנטילופות. הם הועברו לגבעות שמדרום לאגם החדש, שם הוקמה עבורן שמורת טבע גדולה. מומחים טענו אז, כי המעבר לא יציל את החיות, והצביעו על בעיות התאקלמות שעלולות לנבוע משינוי במרחב המחיה הטבעי או מהתמודדות עם בעלי החיים שכבר נמצאים במרחב החדש. בכל מקרה, מבצע ההצלה עורר התעניינות ואהדה ציבורית רבה. קבוצות הלכידה, שכללו מתנדבים, השתמשו בסירות גדולות, כדי למשות חיות ששחו באגם, או נחו על ה"איים" במשך ימים ושבועות. ממארס עד דצמבר 1959 ניצלו כ־5,000 פרטים מ־35 מינים של בעלי חיים.
עם זאת, היתה לאגם גם משמעות חיובית עבור החיות. באיזור שהיה עד כה מדברי התפתח מרעה שופע, ועופות מים, אנפות, קורמורנים ועיטמים קולניים התרבו שם במהירות. חייהם של התאואים, ההיפופוטמים והאנטילופות השתפרו פלאים. האנטילופה הסוסית, שנחשבת לנדירה יחסית באפריקה, נצפית כאן כעת בעדרים של יותר משישים פרטים. גם הפילים זוללים בתאווה את המרעה המשובח, ומראה עדרי פילים החוצים את האגם בשחייה נעשה שכיח למדי. זעמו של האל
התושבים לא התלהבו, בלשון המעטה, משינוי זה של סדרי בראשית. אחרי הכל, הם איבדו את כפריהם המסורתיים ואת גידולי התירס, והאדמות סביב האגם התמלאו בחיות בר שנאסר עליהם לצוד ובתיירים שלפחות בתחילה לא היתה בהם ברכה. אבל הפגיעה החמורה יותר, לדעת בני הבטונקה, נעשתה באל הנהר, ניאמי ניאמי, שמראהו כדמות נחש אימתני. ניאמי ניאמי הוא אל זועם ונדיב בו־בזמן, ואליו פונים בכל בקשה. דמותו מופיעה על מקלות ההליכה של בני השבט ופסלו מתנוסס מעל הסכר.
לפי אמונת בני הבטונקה, זעם האל על סכירת הנהר בעיקר משום שאהובתו נשארה בצד השני של הסכר. מותם של רבים מפועלי הסכר הוא, לדברי אנשי השבט, ביטוי לזעמו של האל; וכך גם רעידות האדמה והשטפונות שהתחוללו באיזור. ב־1955, למשל סחף שיטפון את יסודות הסכר הבלתי גמור. היסודות נבנו מחדש, אך ביולי 1957, באמצע העונה היבשה, נהרסו שוב. במארס 1958 הרס שיטפון נוסף את דרכי הגישה לסכר ופועלים רבים נהרגו. זקני השבט הצליחו לשכך את זעמו של ניאמי ניאמי בעזרת טקסים שונים וקורבנות רבים, ושכנעו אותו, בינתיים, להניח לסכר.
תוכנית קמפ פאייר – "המדורה" – ניסתה לפתור את בעיית בני השבט שנעקרו מאדמתם. היא לימדה אותם לנצל את משאבי הטבע החדשים, בציד ובדיג, ועזרה להם לפתח את תעשיית התיירות. היום האגם העצום הוא מרכז קיט ונופש. צפונית־מערבית לו נבנתה העיר קאריבה; לחופיו נבנו נמלים, ובהם עוגנות יאכטות של התושבים הלבנים של זימבבווה ודרום־אפריקה; סביבו צצו כפרי נופש, מועדוני ספורט, חוות לגידול תנינים ואתרי דיג. מהעיר אפשר לצאת לטיולים מאורגנים, לשיט על נהר הזמבזי ולטיולי ספארי. התושבים משמשים כפקחי שמורות הטבע, עובדים בבתי המלון ובמועדונים ומוכרים לתיירים את עבודות האומנות המסורתיות. |
