זימבבווה: מבוך בתי האבן הנערצים

למפת זימבבווה

האדם הנוסע ואינו מכיר עדיין את העיר הממתינה לו בדרך, שואל את עצמו כיצד ייראה בה ארמון המלך, הקסרקטין, הטחנה, התיאטרון, הבזאר. בכל עיר שבממלכה, כל בניין שונה וגם מוצב בסדר שונה; אבל מיד כשמגיע הזר אל העיר הלא ידועה ומעיף מבט אל תוך פקעת זו של פגודות, ארובות ומתבנים, תוך שהוא עוקב אחרי הפיתול של תעלות, גינות ואשפתות, מיד הוא מבחין באלה שהינם ארמנות הנסיכים, ובאלה שהינם היכלי הכוהנים הגדולים, הפונדק, בית הכלא, בתי הקלון. יש אומרים שכך מתאשרת ההנחה שכל אדם נושא במוחו עיר העשויה רק מהבדלים, עיר בלי דמויות ובלי צורה, והערים המסוימות ממלאות אותה תוכן.
(איטאלו קאלווינו, "הערים הסמויות מעין")

שמים סגולים נתלו מעל הג'יפ שדהר על פני רחובה השומם של מסווניגו (MASVINGO). השעה היה שלוש אחר הצהריים כשהגענו לעיר הקטנה, כ־300 קילומטרים דרומית להָרָרֶה, בירת זימבבווה, ועוד מרחק קצר מהגשמת החלום. עברנו את העיר, והמשכנו בדרך המאובקת המתפתלת לאיטה דרומה. על הקלטת שאג ג'ים מוריסון: "RIDERS ON A STORM", ובחוץ נשבו רוחות קרירות, לוחשות וממתיקות סוד.
כאן ניצב גבולה של ארץ "לא נודעת"; כאן חודרים אל מעבר למרקם הברור, השגרתי, הנהיר, והדמיון פורץ קדימה, כמו שועט לפנינו. אבל לפני שהספיק הדמיון לתעתע במקסמי שווא, נגלתה מעבר לעיקול העיר הקסומה, אבני גרניט אפורות נוצצות – גרייט זימבבווה (GREAT ZIMBABWE).
מעטים היום המקומות בעולם שאפשר לטייל בהם ולהרגיש חלק ממסתורין קדום. המדע, שתאבונו חסר גבולות, כבר חקר ובדק כמעט את כל פלאי תבל והפקיע מהם את המטען החידתי. כמעט בכל מקום אליו נגיע ברגל, בספינה, במטוס או ברכיבה, כדי להרגיש ולו רק קצה קצהו של רגש שחש מרקו פולו, עת סיפר לקובלאי חאן על מסעותיו המופלאים (ב"הערים הסמויות מעין"), נמצא ספר המתאר את קורות המקום, את השנה המדויקת בה הוקם, מי היו יושביו, מה אכלו, כיצד רקדו ובמה סחרו.
מן המטייל הסקרן נגזל, על לא עוול בכפו, קסם החוויה הבתולית. במקום לעוף עם דמיונו לשחקים, עליו להסתפק בהסברים מדעיים היסטוריים מלומדים ולוותר על התחושה האינטואיטיבית, ועל החיבור הלא ברור אל פלאי העולם הקדום. חוויה "מדעית" זו, כמוה כצפייה בסרט "יוליסס", שעובד על פי ספרו של ג'יימס ג'ויס. כל מי שקרא את יצירת המופת הזו יוכל להסביר, ללא קושי, את חוסר התכלית בנסיונו של הסרט להדהד אותה. רק הדמיון יוכל לקחת את המטייל אל אותם מקומות מופלאים, השמורים לכל אחד מאיתנו, בעמקי תודעתה של החוויה ההיסטורית.

עושר מופלא
בחיפושי הארוכים אחרי מקום בעל קסם ראשוני, שמעתי על גרייט זימבבווה. העיר ממוקמת בדרום־מזרח אפריקה, מדינה שנודעה כקולוניה הבריטית רודזיה. לאחר שהשתחררה משלטון הבריטים, שינתה הממשלה החדשה את שמה ובחרה בשם זימבבווה – כשם העיר הקסומה.
ההגעה לזימבבווה היתה קלה ונוחה. טסנו לדרום־אפריקה ומשם לבירת זימבבווה – הררה. רעש, המולה, גורדי שחקים, כבישים סואנים ואוויר מזוהם קידמו את פנינו. לא השתהינו; יצאנו דרומה, אל המרחבים הפתוחים, הבקתות הקטנות והצמחייה העבותה שעל הגבעות המזרחיות.
הנסיעה דרומה, לאורך גבולה המזרחי של המדינה, מחייבת את האדם המערבי לשנות פרספקטיבה. ארץ השוּנָה (SHONALAND) נפרסה לפנינו, יופיה שמור ולא נפגע זה אלפי שנים. בתחנת הדלק, באמצע השומקום, שאלתי זקן מקומי על גרייט זימבבווה.
מספרים, כי במאה ה־11 פגשו שבטי השונה שחיו באיזור את הסוחרים הסוואהילים

מראה כללי גרייט זימבבווה כפי שהמקום נראה מן הגבעה הסמוכה: חומה כפולה עגולה ואדירה, המקיפה מספר מבנים, ולצידיה פזורים בתים קטנים | צילום : כרמית שי

שביקרו  בחוף מוזמביק במשך יותר מ־400 שנה. הם סחרו עימם בזהב ושנהב תמורת זכוכית, חרסינה ובדים מאסיה, וגרייט זימבבווה הפכה לבירת הקבוצה העשירה ובעלת הכוח הרב ביותר באפריקה הדרומית. במאה ה־15 החלה השפעתה של גרייט זימבבווה לשקוע, ובסביבות שנת 1500 ננטשה. ההסברים לנטישה שונים וכוללים: התפוצצות אוכלוסין, רעיית יתר על ידי הצאן שהיה מקור פרנסתם הראשון של שבטי השונה, מרידות עממיות נגד המנהיגים ופיצולים פוליטיים, שהביאו להקמת מדינות נפרדות על ידי שושלות המלכים השונות.
במאה ה־16 הגיעו הסוחרים הפורטוגלים. בשובם לאירופה הביאו עימם סיפורים על עושר אגדי שסיפרו להם הסוחרים הסוואהילים. מעבר לאימפריה מוונה מוטאפה (MWENE MUTAPA), סיפרו, שכונתה על ידי האירופאים מונומטאפה (MONOMATAPA), ניצבו ערים מוזהבות ותושביהן חלשו על אוצרות עצומים. ערים אלה, נמסר בסיפורים, שמרו על אוצרות מכרותיו של שלמה המלך בארץ המסתורית אופיר. סיפורים אלה מצאו להם הד בליבו של ההיסטוריון הפורטוגלי ג'או דה בארוס, שכתב ב־1552: "גרייט זימבבווה היא עיר פיניקית עתיקה, עלומה, בשם אופיר, מוקד סחר בינלאומי, ואין לה שום קשר עם תושבי האיזור".
שורות אלה עוררו את סקרנותו של הגיאולוג הגרמני קרל מאוץ', שיצא ב־1871 לבקר בארץ השונה. בחודש יולי חצה מאוץ' את נהר הלימפופו. מנהיג מקומי שניסה להרעילו שדד אותו, וכשברח מידיו מצא מקלט בכפר כעשרים קילומטרים מגרייט זימבבווה. בעת שהותו שם שמע כי לבן נוסף, בשם אדם רנדרס, מתגורר באיזור ומיהר ליצור עימו קשר. רנדרס, אף הוא ממוצא גרמני, היה צייד, ובאחד ממסעות הציד שלו גילה את גרייט זימבבווה. הוא שמח להראות את העיר העתיקה למאוץ'.
ב־5 בספטמבר 1871 הגיע מאוץ' לגרייט זימבבווה. במשך כמה שעות שוטט בין הבניינים והיה מוקסם. כשגילה כי משקופי הדלתות עשויים עץ, חתך מהם חתיכה והשווה את סוג העץ לעץ ממנו עשוי היה העיפרון שלו. מסקנתו: המשקוף, כמו העיפרון, עשוי מארז הלבנון. מכאן, שהעיר נבנתה על ידי מלכת שבא, ששלטה באיזור חבש וסודאן וסיירה במזרח התיכון. בין השאר, ביקרה המלכה אצל שלמה המלך.
העיר המסתורית משכה סקרנים מכל העולם, וטובי הארכיאולוגים ערכו בה מחקרים. עם הזמן רבו הסיפורים וההסברים המדעיים באשר לקורותיה, אך עד היום תוהים החוקרים מי בנה את העיר, ומדוע ננטשה. יש לכך כמה תשובות, וכל אחד דבק בגרסה הנוחה לו.
הבריטים ששלטו בזימבבווה דבקו בגרסה לפיה גרייט זימבבווה היא העיר הפיניקית האבודה אופיר, וכי אין לה קשר ל"ילידים" האפריקנים, שחיו סביבה. תושבי המקום דחו, כמובן, פרשנות זו. הם התעקשו כי גרייט זימבבווה נבנתה על ידי אנשי השונה, וכי חיו כאן אנשים עשירים בעלי כשרונות וידע אדריכלי מפותח כבר בתחילת האלף השני לפני הספירה.
לשם זימבבווה, שמקורו בשפת השונה, שני פירושים: "בתים מאבן" ו"בתים נערצים". כך או כך, תושבי זימבבווה שואבים מעיר הפלא הזו הרבה גאווה. לאחר קבלת העצמאות מידי הבריטים, הציבו בדגל המדינה את דמות הציפור עם כף רגל של יונק – פסל שהתגלה בחורבות העיר העתיקה, ולטענת חוקרים היה סמלה של משפחת המלוכה.

יצירת מופת
צעדתי באיטיות במעלה הגבעה המזרחית, על גבי אבני גרניט אפורות כסופות, שהונחו על ידי סתת אומן אי אז בימים קדומים. דרך מעבר צר נכנסתי לחדר גדול, שבאמצעו בור עגול ומעליו כיפה. הרוח נשבה חרישית והביאה לחדר את סיפורו של המקום: לוחמים, חקלאים, מלך חסר מורא, כוהנים, קורבנות, בשמים, כלי חרס סיניים, זהב, נחושת וקרבות עקובים מדם שאיימו להרוס ולהשמיד. הקשבתי, ועל פני עלה ודאי אותו מבט משתאה, שרואים לעיתים קרובות על פניהם של ילדים.
מראש הגבעה צפיתי במבנה הגדול שנפרס תחתי. חומה עגולה, כפולה, אדירה, המקיפה מספר מבנים ולצידיה פזורים בתים קטנים. צעדתי במעבר צר וארוך לעבר אחד משלושת השערים האדירים הקבועים בחומה, ליטפתי את האבנים המסותתות, שהונחו זו על זו בלי מלט או חומר אחר שיחבר ביניהן ויחזיק אותן יחד.
בין החומה החיצונית לפנימית מפריד מטר אחד. כרמית צעדה ראשונה במעבר הצר ואני בעקבותיה. באותו רגע נזכרתי במה שאמר פעם ניטשה על האופרה "כרמן" של ביזה: "מה רבה השלמות שיצירה כזו מקנה לך, אתה עצמך הופך על ידה ליצירת מופת".
מבני האבן העתיקים חדרו לתודעתי באיטיות, נרשמו בקווים עדינים על רשתית העין. צעדתי בתוך המתחם שהיקפו כמה מאות מטרים, והרגשתי כיצד הפלא הזה עוטף אותי, מכליל אותי בתוכו, ואנחנו הופכים לחלק אחד – הרמוניה של קולות רחוקים. מול עיני קמה העיר לתחייה: כלי מתכת שיקשקו, מישהו שר, ילדים צחקו, הכוהן הגדול נשא את תפילתו, והקריב קורבן על הגבעה הסמוכה. הנסיכה חייכה לעבר בני עמה, ועיניה דמעו כשאהובה יצא לקרב.
במרכז המתחם ניצב עמוד אבן שגובהו כ־15 מטרים. ההש

במרכז המתחם ניצב עמוד אבן שגובהו כ-15 מטרים. מישהו שבר פעם את קצהו, בתקווה למצוא בו מטמון זהב, אבל העמוד היה ריק צילום : כרמית שי

ערות לגבי מהותו ותפקידו רבות כמספר ההשערות על עברה של העיר. הרכנתי את ראשי כנגד מבנה האבן העגלגל, והקשבתי לשריקת הרוח החולפת בתוכו. מישהו שבר פעם את קצהו, בתקווה למצוא בו מטמון זהב. אבל העמוד היה ריק, וסודו נותר שמור עימו. הרוח נשבה בו, לאט, במרווחים קצובים, והצלילים דמו לצלילי כינור.
לאחר שיצאתי מהחומות, ירדתי אל בתי האבן הקטנים הפזורים על פני הרמה. כמות המבנים וההריסות מעידה כי במקום חיו עשרות אלפי תושבים. מרחוק נשמעה הלמות תופים, שליוותה שיר דתי שנישא מכפר סמוך.
החושך החל לעטוף הכל. ההליכה במתחם העיר היתה כמו הליכה אל מחוץ לזמן. הרגשתי כמו עליסה בארץ הפלאות: כל צעד לקח אותי אחורה, וכדי להתקדם היה עלי להכפיל את מהירותי. צעדנו באיטיות. שקט. רחש העלים לבדו הזכיר לי את שידעתי כל העת. אמנם, בפתח כבר תחילת העידן החדש, האלף השלישי, אולם חלקים מסוימים מן העבר יישארו מלאי מסתורין עד שיבחרו לחשוף את סודותיהם בפנינו. ככל שתימשך ההמתנה, תתעצם החידה ויתרבו פיתוליו של המבוך.