וייטנאם: מקדש קאו דאי

דת הקאו דאי הוקמה בשנת 1926 על ידי נגו ואן צ'יו, שהיה פקיד במשטר הקולוניאלי הצרפתי, בעקבות התגלות שבה קיבל מסר ישיר מאלוהים. המסר ציווה עליו לחבר בין דתות שונות מן המזרח ומן המערב לכדי דת אחת. אנשי הדת הזאת מאמינים באל אחד, שיצר את כל הדתות העיקריות – נצרות, איסלאם, הינדואיזם, בודהיזם, טאויזם, קונפוצ'יזם וספיריטואליזם. על פי תפיסתם, היהדות איננה אחת מן הדתות העיקריות. הקאו דאי מאמינה בגלגול נשמות, והמאמינים שואפים לצאת מהמעגל הזה, ולהגיע לגן עדן. על פי אמונתם, אלוהים רואה הכל – דבר שבא לידי ביטוי בציורי קיר גדולים שבהם נראית עין ענקית שמשגיחה על כל היקום. מבנה הדת היררכי, עם אפיפיור, קרדינלים, בישופים וכן הלאה. כיום יש כשמונה מיליון מאמינים ברחבי וייטנאם.

טקס תפילה במקדש הקאו דאי. צבעי הגלימות מעידים על מעמד המאמינים

עין שלישית או עין האלוהים?
הו צ'י מין סיטי (סייגון), שעת ערב. אני מסתובב ברחוב הראשי, בין אלפי אופנועים, מצליח לארגן בלי כל קושי באחד ממשרדי הנסיעות את הנסיעה ליום המחרת למקדש קאו דאי ולמחילות קוצ'י, ששימשו את לוחמי הוייטקונג במלחמתם כנגד האמריקאים. בבוקר המחרת אני נדחף ומצטופף באוטובוס עם עשרות וייטנאמים, בהם משפחה אחת שהגיעה מארצות הברית. אנחנו נוסעים לכיוון מקדש הנמצא כמאה ק"מ מצפון-מערב להו צ'י מין סיטי, קרוב לגבול הקמבודי. כרגיל, עיני לא מחמיצות דבר מהנוף – פרברי העיר, אינספור חנויות, אלפי דוכנים, אנשים סוחבים סלי פירות הקשורים לאסל הנישא על כתפיהם, רבים חובשים כובעי במבוק דמוי קונוס, אלפי אופנועים. האוטובוס לוקח אותנו אל מחוץ לעיר, לשטחים החקלאים בהם שולט הצבע הירוק: מטעי בננות, שדות אורז, המון חזירים.

אנחנו מגיעים למקדש, ביחד עם מאות ואלפי תיירים מכל העולם שמגיעים בזמן לתפילת הצהריים, אך עדיין נותר מעט זמן לסייר במקום. במקדש הכל צבוע ומעוטר בצבעי פסטל, בעיקר ורוד וכחול. נזירות ונזירים לבושים בלבן מתחילים לתפוס את מקומם וכל התיירים מתבקשים לעלות ליציע. אני עוד מספיק להסתובב באולם התפילה הענק, קולט לתוכי את שפעת הצבעים הרכים, שנוסכים בי שקט ושלווה, חג מסביב לכדור ענק הניצב בסוף האולם – כדור בצבע ירוק, שתלוי מהתקרה ועליו מצוירת עין גדולה.

עינו של האב הגדול מציצה מכל פינה במקדש

בכל העיטורים מוטיב העין חוזר על עצמו. השוכן במרומים, מיוצג בתור עין שרואה הכל, ולכן ניתן למצוא את העין נשקפת מכל פינה אפשרית בקירות המקדשים (דבר המקל זיהוי מקדשי הכת הזאת). ביני לבין עצמי חשבתי האם יתכן שזוהי אותה עין שלישית, שכה אופנתי לדבר עליה? הנה, כך על פי ויקיפדיה: העין השלישית – מונח מטאפיזי המתאר איבר בגוף האנרגטי הממונה על הידיעה ועל החזון, על פי מספר תורות מיסטיות. נחשב על פי היוגה לשישי מתוך שבעת הצ'אקרות ומכונה שם האג'ני צ'אקרה, על שם האל אג'ני אל האש במיתולוגיה ההינדית. המאמינים בגילוי עתידות ובראיית הנסתר מייחסים חשיבות רבה לעין השלישית, כיוון שהיא האיבר המיסטי האחראי בעיקר על נבואה ועל ראייה על-חושית. ישנם הוגים מודרנים הרואים הקבלה בין העין השלישית לבלוטת האצטרובל שנמצאת בגולגולת האדם באזור מרכז המצח.

מאמין בעת התפילה ההמונית. מיקום המתפללים ותנועותיהם הם מראה מהפנט

אני מצטרף לאלפי בני לאומים שונים, תיירים וסתם מבקרים מרחבי העולם הסוגדים לעקרונות הכת. כולנו עומדים ביציע מעל ומצלמים. האולם מתמלא במאות נזירים ונזירות לבושים בלבן, וביניהם שורות של נזירים בכחול, אדום או צהוב. לכל צבע יש הסבר וכל צבע מסמל את הדת שאותה מאחדת הקאו דאו. את התפילה המונוטונית משמיעות חמש נשים בלווי שלושה גברים הפורטים על כלי מיתר. לטקס מבנה קבוע והוא נמשך כשעה. מיקום המתפללים ותנועתם משתלב בסביבה, ומהווה מראה מהפנט של תלבושות צבעוניות אל מול עמודי שיש גדולים עליהם מפותלים נחשי ענק, קירות צבעוניים ואריחי רצפה יפהפיים. הרגשתי כמרחף ודואה בין הציורים, מעין שיכרון צבעים שממשיך ללא הפסקה.

גלגלי תפילה צבעוניים במקדש. סחרור צבעים בלתי פוסק

אז מה חדש בארץ?
הטקס נמשך אבל אני הרגשתי שמיציתי את העניין, ויצאתי החוצה. השתעשעתי בחברתם של קופים קטנים, ששיחקו בין שיחי הפיטנה עצומי הממדים ונתנו לי את ההרגשה שאני תופעה מעניינת ביותר. אבל בלי הנקודה היהודית-ישראלית הרי אי אפשר… וכך, בעוד אני צופה בשעשועי הקופים, התקרבו לקראתי שניים שלא ניתן לטעות בהם – ישראלים. אומנם הם היו לבושים כמנהג בני המקום ונשאו בידם מנחה לאותו אל האחראי על כת הקאו דאי, אבל מיד הם התחילו לשאול מה קורה בארץ. מדבריהם אפשר היה לשמוע יותר משמץ של ביקורת על הנעשה בישראל. לא התאפקתי ושאלתי אותם אם הם שלמים עם כל הטקסיות של הדת החדשה שהצטרפו אליה, האם משהו בתוכם לא מצטער על הפגאניות שיש בה? הצעיר ענה לי, "איני רוצה לפגוע בך מאחר שאתה מבוגר ממני, אך גם בדת היהודית יש תופעות פגאניות, כמו נישוק פיסת מתכת המוצבת בפתחי הבתים או טקס ברית המילה שעורכים לתינוק בן שמונה ימים". להודות על האמת, באותו רגע לא ידעתי מה להשיב.