מידע מעשי לוייטנאם

מידע כללי - כסף, תקשורת, תחבורה ועוד

לשכות תיירות, מטבע מקומי בשימוש, הפרש השעות בין היעד לבין שעון ישראל, קידומת טלפון בינלאומית, אמצעי תחבורה מומלצים ונפוצים, מידע למטיילים עם מוגבלויות ועוד

לשכות תיירות
אתר לשכת התיירות של וייטנאם
 

מטבע 
המטבע הוייטנאמי הוא דונג.
הוא מופיע בשטרות של 500, 1,000, 2,000, 5,000, 10,000, 20,000, 50,000 ו-100,000. במלונות ובמשרדי נסיעות אפשר לשלם גם בדולרים.
וייטנאם היא מדינה זולה לתייר הממוצע ומתאימה לתקציב של תרמילאים.

הפרש שעות
וייטנאם מקדימה את שעון ישראל בארבע שעות.

תקשורת
הקידומת של וייטנאם היא 84.

תחבורה
אי אפשר לנהוג כתייר בוייטנאם. כאשר שוכרים רכב שוכרים גם נהג. המחיר לשכירת רכב ונהג אינו גבוה.
בעבר, תיירים מעטים בלבד טיילו במדינה באוטובוס, בשל בעיות בטיחות ומחירים גבוהים, אך בשנים האחרונות מערכת האוטובוסים השתפרה באופן משמעותי, אוטובוסים מודרניים הצטרפו לצי האוטובוסים ויותר ויותר תיירים מגלים את המדינה באוטובוס. כדאי לנסוע באוטובוסי אקספרס שהם מהירים ונוחים יותר. על שמחיר הנסיעה בהם יקר יחסית למחירים בוייטנאם, הוא זול בסטנדרטים מערביים.
כשהולכים ברגל בערים צריך להיות מאוד ערניים בזמן חציית כבישים (הוייטנאמים נוהגים כמעט כמטורפים).

לינה ומלונות, אוכל ומסעדות, בילויים וקניות

אוכל
חגיגת אוכל גדולה
בוויטנאם עוסקים לא מעט באכילה: קערה גדולה של אטריות, אורז לבן מאודה, בגט טרי, אגרול, צדפות, נחשים ושאר רמשים 

קערת איטריות, ממאכלי הרחוב הפופולריים. לרוב מדובר באיטריות אורז, המחוממות  במים רותים ומוגשות בתוך ציר עצמות עם פיסות בשר, כוסברה, ליים וצ'ילי אדום | צילום: הראל סטנטון

כתב: ניר אביאלי

מי שמטייל בווייטנאם ונתקל באינסוף דוכני הרחוב ובמגוון האדיר של המנות המוגשות בהם, עשוי לקבל את הרושם שהווייטנאמים עסוקים רוב הזמן באוכל. בעצם, זה די נכון: רובם חקלאים שמגדלים אורז, ובשארית הזמן הם עסוקים בגידול, איסוף, ציד ודיג של מוצרי מזון אחרים, שאותם יאכלו עם האורז. נוסיף לכך את העירוניים הרבים שמוכרים מזון, ואת הזמן שמשקיעה אשה וייטנאמית בבישול, וניווכח שהאוכל באמת מעסיק את הווייטנאמיים רוב הזמן.
ואכן, מעטות המדינות בעולם שיכולות להתפאר במטבח עשיר, מורכב ומעודן כמו זה של וייטנאם. נהרות, חופים ודֶלתות, הרים והג'ונגלים, וגם חריצותם המדהימה של הווייטנאמים מספקים מגוון אדיר של פירות, ירקות, דגים, פירות ים ושפע של חיות ציד ומשק. כל אלה – בצירוף השפעתן של שלוש מעצמות קולינריות בפני עצמן: סין, הודו וצרפת – הופכים לחגיגת אוכל גדולה.

ארבע מנות וארוחה אחת
בארוחה הווייטנאמית יש ארבע מנות: אורז לבן מאודה, תערובת של עלים ועשבי תיבול טריים, מנה רטובה ומנה יבשה.
אבל קודם כל האורז. אורז מקולף לבן הוא המרכיב המרכזי במטבח הווייטנאמי. הוא נאכל בין פעמיים לשלוש פעמים ביום ומספק כשמונים אחוז מנפח הארוחה ומכמות הקלוריות. את האורז הלבן משלימים תזונתית על ידי ירקות ירוקי עלים לא מבושלים, כמו חסה, נענע, כוסברה, גרגיר, ריחן ועוד שפע ירוקים מקומיים בטעמים מפתיעים. את החלבון משלימים בעיקר באמצעות רוטב הדגים, הנקרא נוק מם (nuoc mam). המקומיים מתייחסים אליו כפי שהצרפתים מתייחסים ליין, ולא תיתכן ארוחה בלי צלוחית ובה רוטב דגים מדולל במיץ ליים, סוכר, צ'ילי טרי וג'ינג'ר.
ונחזור לשתי המנות הנוספות בארוחה: הרטובה והיבשה. המנה הרטובה היא מעין מרק (canh) שבו חולטים עלים של תרד מים (rau muong), ולפעמים גם מעט בשר או דג. המנה היבשה היא בדרך כלל מנה זעירה במיוחד של דג, פירות ים או בשר, מוקפצת עם ירקות או מבושלת ברוטב. בדרום ובמרכז משולבות שלוש המנות המלוות את האורז למרק חמוץ (canh chua), ובו דג מבושל עם אננס, עגבניות, תמרהינדי, מיץ ליים ועלים ירוקים.

מגלגלים ואוכלים
הארוחה הווייטנאמית מבוססת על ניגודים משלימים. לפני תחילת האכילה עורכים את המנות על השולחן למען האסתטיקה, והסועדים יכולים לשלב בין המרכיבים, הטעמים והמרקמים השונים. בדומה לסינים, ובשונה מן הנהוג בארצות דרום ודרום-מזרח אסיה, הווייטנאמים לא נוגעים באוכל באצבעותיהם ונעזרים במקלות אכילה.
ובכל זאת, התפתח בווייטנאם סגנון אכילה ייחודי, מעין פשרה בין נגיעה באוכל להימנעות מכך ומכונה "לאכול מגולגל": הסועד פורש על כף ידו חתיכת נייר אורז (פנקייק גמיש ודק העשוי מבלילת אורז) ובעזרת המקלות מניח עליו עלים ירוקים ועשבי תיבול, מוסיף נתח של דג, דיונון, חסילון או בשר, מגלגל את נייר האורז במהודק ליצירת מעין סיגר וטובל בצלוחית הרוטב. השילוב בין פריכותם הרעננה של העלים, הארומה של עשבי התיבול, גמישותו של נייר האורז ועסיסיות הבשר, יחד עם טעמו העשיר של הרוטב, הוא חוויה בלתי נשכחת.
אם מטגנים את הסיגרים הללו, מתקבלת אחת המנות הווייטנאמיות האופייניות: ספרינג-רול (spring-roll). כן, האג-רול הידוע מן המסעדות הסיניות הוא בעצם מאכל וייטנאמי.

לפעמים המרק הוא רק תירוץ
ממגוון מאכלי רחוב הטעימים והזולים בווייטנאם אזכיר שתי מנות פופולריות במיוחד. מנת הדגל, "הפלאפל של דרום-מזרח אסיה", היא קערה גדולה של אטריות (מנה שאני נמנע מלכנותה "מרק אטריות", משום שהנוזל רק נותן טעם, והמקומיים משאירים אותו בקערה).
בדרך כלל מדובר באטריות אורז טריות, המחוממות לרגע במים רותחים בתוך סיר מיוחד, ומוגשות בתוך ציר עצמות עם כמה פיסות בשר, כוסברה, ליים וצ'ילי אדום. מנת האטריות, המכונה בצפון פו (pho) ובדרום בון (bun), עולה 5,000-3,000 דונג. אף שאפשר להזמין אותה במשך כל היום, היא פופולרית במיוחד לארוחת הבוקר. היא זכתה לווריאציות מקומיות רבות, ואת כולן כדאי לנסות.
מנת הרחוב הפופולרית השנייה היא מורשת (מבורכת, לשם שינוי) של הקולוניאליזם הצרפתי: סנדוויץ' של בגט טרי עם פטֶה (ממרח כבד חזיר), חמאה, מלפפון, כוסברה ורוטב חריף. שומרי כשרות וצמחונים יכולים לבקש בגט (banh mi) עם גבינה מותכת (fomat), חמאת בוטנים (bo dau phung) או ביצייה (opla). ואם כבר נגענו בהשפעה הצרפתית, נזכיר את הביט טט (bit tet), שאינו אלא סטייק בקר, המוגש על פלטת ברזל לוהטת עם צ'יפס משובח, וגם את היוגורט, את קרם הקרמל וכמובן – את הקפה.
השפעתה של הודו, לעומת זאת, ניכרת בתבלינים (קינמון, זנגביל, כורכום, כוכבי אניס, תמרהינדי ועוד), בקטניות, בעיקר בעדשים, המוגשות לרוב כדייסות מתוקות (che), ובמגוון מאכלי קארי, המבוססים על חלב קוקוס. אזכיר כאן רק את הקא רי בו (ca ri bo): קארי בקר בחלב קוקוס, שמלווה באטריות אורז או בבגט טרי – מנת פיוז'ן אולטימטיבית, המשלבת מוטיבים הודיים, סיניים וצרפתיים.
ואסור לשכוח את הטעמים של דרום-מזרח אסיה: חוץ מרוטב הדגים, נזכיר גם את הבוטנים, את האורז הדביק (nep), המבושל עם עדשים למין מג'דרה (xoi) שמוגשת בטקסים (ולפעמים גם לארוחת בוקר), את הדיונונים המיובשים שמוגשים צלויים עם רוטב מתוק-חריף, את הסלטים מפפאיה ירוקה ומפרח הבננה, את פירות הליים ועליו המיובשים, את פקעות שיח הלימונית (ובכלל את הטעם הלימוני הנחשב למצנן) ואת עשבי התיבול.

טעם של תמרים עם נס קפה
פירות טרופיים בשפע כזה קיימים ודאי רק בגן עדן ובווייטנאם. ואלה הם רק המוכרים: האננס (שנחשב לירק ולרוב מוגש מבושל), אבוקדו (שדווקא נחשב לפרי ומוגש בדרך כלל כשייק מתוק), אגוזי קוקוס, בננות בגדלים, צבעים וטעמים שונים, פפאיה, מנגו, רמבוטן, לונגן, ליצ'י ואנונה חמוצה או מתוקה.
אבל ישנם גם פירות נדירים יותר, למשל הספודיליה (sampoche), פרי חום שמזכיר בטעמו תמרים עם נס קפה, ואחרים שמקורם בווייטנאם, למשל "פרי הדרקון" (thang long), שהוא פרי קקטוס סגול בעל ציפה לבנה, מנוקדת בזרעונים שחורים (המוכר בישראל בשם פיטאיה), או פרי "חלב הציצי" (vu sua), אותו צריך ללוש ואז יונקים מפטמתו את ה"חלב" המתוק. בכל רחוב ישנו דוכן סין טו (sinh to) – "בית פרי" שבו כותשים את הפירות עם קרח, חלב וסוכר.

מי רוצה הוט דוג?
לא מעט מטיילים חוששים מפני אוכל אקזוטי מדי: בעיקר מבשר כלב, אבל גם מחיות ג'ונגל, נחשים, תולעי משי, חלזונות או צלופחים ומיני "ג'וקים" שאינם מקובלים במקומותינו. מהר מאוד מגלה לווייטנאמים יש סוג נוסף של חטיפים – עוּבּרים מסוגים שונים: עוּבּרי ברווזים שלוקים בקליפתם, עוּבּרי שלווים מטוגנים ואפילו עוּבּרי כריש מבושלים בבננות ירוקות וכורכום. המקומיים אוהבים מאוד גם את דמן הקרוש והמבושל (או הנא) של חיות משק.
ראשית, מלת הרגעה: אף אחד לא יגיש לכם את המאכלים האלה מהסיבה הפשוטה שהם יקרים ונדירים מדי. ואכן, כדי לאכול אותם, צריך להתאמץ ולהגיע אל מסעדות המתמחות בהכנתם.
שנית, כדאי לדעת כי למאכלים האלה משויכות תכונות רפואיות שונות. בשר כלב, למשל, נחשב בצפון המדינה למחזק כוח הגברא. בדרום אוכלים דווקא בשר תיש לחיזוק האון הגברי (כמו גם נחשים וצלופחים). את אונן המיני של נשים מגבירות צדפות, ואכילת עוּבּרי חיות היא סגולה לשמירת הנעורים. 

לינה
בתי מלון רבים בווייטנאם הם בסיסיים מאוד, וכך גם השירות בהם. למשל, יש מלונות שמכבים בהם את החשמל באמצע הלילה כדי לחסוך. לכן, המלצה חמה: כשמזמינים מקום במלון בווייטנאם, בודקים קודם כל אם יש בו מים חמים, מיזוג (בקיץ) או חימום (בחורף). זה בכלל לא מובן מאליו. כמו כן, עדיף להימנע מלשתות בהם מים מהברז.

האנוי
בהאנוי יש כמה בתי מלון ברמה של חמישה כוכבים. פרט למלון "Daewoo", המרוחק כעשרים דקות מלב העיר, כולם נמצאים בטווח של דקות ספורות מהמרכז. למי שאין בעיות תקציביות, הייתי ממליץ בחום על "Sofitel Metropole" או על "Hilton Hanoi Opera". מכיוון שלרובנו אין תקציב בלתי מוגבל, המלצתי החמה ביותר היא "Melia" או "Sofitel Plaza".
חוץ מבתי המלון המפוארים, האנוי משופעת במאות מלונות קטנים, רובם נקיים ונעימים למגורים. רוב מלונות התרמילאים נמצאים סביב אגם הואן קיים ובעיר העתיקה, מה שמוסיף המון לחוויית הביקור. מומלץ לבדוק ברחובות: Hang Gai, Hang Bong, Hang Bac, Luong Van Can, Hang Be. בחלק גדול ממקומות הלינה הללו יש בתי קפה שמוציאים טיולים מאורגנים. 

כתב: יהל וילן

הו צ'י מין סיטי
תיירים בעלי תקציב מוגבל מתאכסנים בדרך כלל בשני רחובות בהו צ'י מין סיטי: Pam Ngu Lao ו-Te Tham, המלאים באפשרויות מגורים זולות, מסעדות טובות וזולות, משרדי הזמנות, חיי לילה ועוד. 

כתב: עופר כץ

קניות
איפה הכי כדאי
תפירת בגדים בעיצוב מקומי. המקומות הללו מתמחים בתפירה לתיירים, על פי הזמנה בתוך כ-48 שעות. המומלצים הם "Kenly Silk", "Tan My", "Khai Silk" (שהם אגב לא הזולים ביותר, ואפשר גם להיכנס גם לכל היתר), כולם ברחוב Hang Gai.
ברחוב Nha Tho ליד הכנסייה, נמצאת קוֹ, שתופרת בגדים בשילוב מערב ומזרח, אך היא עמוסה מאוד (מומלץ למי שזמנו בידו). גם את הלבוש המסורתי לנשים, הנקרא אאוּ זאי (Au Dai), אפשר לתפור או לקנות ברחוב Hang Gai. חנות מומלצת לביגוד מסורתי, הנקראת "Ngan An", נמצאת ברחוב Trang Phu, מול בית הדירות לזרים Mayfair. גם בסמטאות העיר העתיקה אפשר למצוא כמעט הכל.
את עלויות התפירה אפשר להקטין אם תרכשו את הבדים בעצמכם בשווקים דונג סואן (Dong Xuan) והום (Hom).

נעליים. נעליים תוכלו למצוא ברחוב הקטן Hang Dau ("רחוב הנעליים"), שנמצא בפינה הצפון-מזרחית של האגם המרכזי (לא לבלבל עם הרחוב הראשי Hang Dao).

ספרים. יש שלוש-ארבע חנויות ספרים גדולות, שמרוכזות ברחוב Trang Tien, המוליך מחלקו הדרומי של האגם המרכזי לבית האופרה. אפשר למצוא שם מלאי מכובד של ספרים על וייטנאם גם באנגלית.

ציורים. האנוי היא המרכז האמנותי החשוב ביותר בווייטנאם, וגם כאן ניכר החותם הצרפתי. התוצאה היא שילוב סגנונות ייחודי בין מזרח ומערב. ציוריהם של הציירים החשובים (או לפחות הידועים) נמכרים במחירים של עד אלפי דולרים (אם כי זה עדיין נחשב לזול).

גלריות. רוב הגלריות החשובות מרוכזות ברחובות Hang Gai, Hang Bong ו-Trang Tien.
יש שם חמש-שש גלריות גדולות ועוד כמה קטנות יותר. לחובבי האמנות מומלץ פשוט לתור אותן על פי הטעם האישי (רובן מחזיקות ציורים של כל הציירים החשובים).

קרמיקה ודברי עץ. בכפר הקרמיקה באט צ'אנג (Bat Trang), המרוחק כ13- קילומטר מדרום-מזרח להאנוי, אפשר לרכוש חפצי קרמיקה. בכפר דונג קי (Dong Ky), הנמצא כ-15 קילומטר מצפון-מזרח לעיר, תמצאו דברי עץ. בשני המקרים (במיוחד בכפר העץ), לא חייבים לנסוע עד לכפרים הללו, שכן בהאנוי תוכלו למצוא אותם פריטים באותו מחיר (ולעתים גם זול יותר). 

כתב: יהל וילן

פסטיבלים ואירועים
חגים וטקסים בווייטנאם

עץ תפוז ננסי, אחד מסמלי הטט, מסמל שפע ופוריות | צילום: חגית גלבר

כתב: ניר אביאלי

לוח השנה הווייטנאמי המסורתי דומה מאוד ללוח העברי: זהו לוח ירחי שעובר "תיקון" כדי לשמור על סינכרון עם מחזור השמש. מועדי החגים נקבעים לפי לוח זה, ולכן צריך לבדוק מהו התאריך שבו נחגג החג בכל שנה. חגים אזרחיים, כגון יום העצמאות (שניים בספטמבר), יום שחרור סייגון המכונה "יום האיחוד" (שלושים באפריל) או "אחד במאי" נחגגים לפי הלוח הכללי.
את החגים האזרחיים מארגנים השלטונות והם נחגגים בתהלוכות, בנאומים ובהנפת דגלי הלאום. מכיוון שהם בעצם "חגים מטעם", הם חשובים פחות (בלשון המעטה) מאלה המסורתיים.
בכל חודש, ליל מולד הלבנה וליל מילואה (אחד ו-15 בחודש) נחשבים לימי פולחן, שבהם נהוג להציב מזבחות קטנים בפתח הבית, להניח עליהם פירות ופרחים, להבעיר קטורת ולשרוף "כסף מתים", כדי לספק את צורכי רוחותיהם של אבות המשפחה ושל הרוחות האחרות המסתובבות באזור (שביכולתן להיטיב ולהזיק כאחד). בימים אלה אוכלים אוכל צמחוני כאקט היטהרות בודהיסטי, ורבים מדוכני השוק מגישים גרסאות צמחוניות של המאכלים הרגילים.
בהוי אן (Hoi An) מתקיים בכל ליל ירח מלא פסטיבל קטן: הרחובות והנהר מוארים בפנסים סיניים, המקדשים נפתחים לקהל והעיר העתיקה הופכת למדרחוב עליז וציורי.
חוץ ממועדים אלה יש עוד חגים המקושרים לפולחן. לדוגמה, חגה של הבודהיסטווה של הרחמים בגלגולה כטיין האו (Tien Hau), מגינת הדייגים, נחגג במקדשים הסיניים של קהילת פו קיין (Phuoc Kien). ב-23 בחודש השלישי של שנת הירח מגיעים המאמינים למקדשים להשתתף בתפילות ובארוחה.

ניקיון יסודי לקראת האביב
החג החשוב ביותר בווייטנאם הוא הטט (Tet), ראש השנה, שמתקיים בסביבות סוף ינואר עד סוף פברואר. החג מציין את היום הראשון של האביב, בדיוק באמצע תקופת המנוחה שבין קציר אורז הסתיו וזריעת אורז הקיץ. הביקור בווייטנאם לפני הטט הוא חוויה לא רגילה. לאחר ה"חורף" הקצר, עושים הווייטנאמיים ניקיון יסודי. הבתים מנוקים, מאווררים ונצבעים מחדש בצבעי פסטל בהירים: צהוב, תכלת וירקרק, ולעיתים גם ורוד ולבן.
ב-23 בחודש ה-12 עוזב אל המטבח את הבית ויוצא אל הרקיע כדי לדווח לקיסר השמים, ראש הפנתיאון הדאואיסטי, על מעשי המשפחה בשנה המסתיימת. עזיבתו נחגגת בארוחה גדולה (כדי לשחד את אל המטבח), שבה מרובות המנות הדביקות (כדי להדביק את שפתיו). מכיוון שאל המטבח רוכב על קרפיון בדרכו לשמים, נהוג להשליך קרפיונים אל האגמים והנחלים. את המחזה הזה רואים בהאנוי, למשל, על שפת אגם הואן קיים.
מרגע זה ואילך רוצה כל אחד לחזור הביתה (אל המקום שבו מצוי המזבח לרוחות של אבות משפחתו) ומיליוני אנשים ממלאים את האוטובוסים והרכבות. גם בני הפזורה הווייטנאמית נוהרים הביתה מארצות הברית ומצרפת, והמטוסים מלאים עד אפס מקום.
בשבוע האחרון של השנה עסוקים כולם בהכנות, קונים בגדים ומכינים את מאכלי החג: בראש ובראשונה "עוגות ראש השנה" (Banh Tet), שהן עוגות אורז דביק ממולאות בבשר ובעדשים ירוקות. אבל אפשר למצוא גם גרעיני אבטיח ותפוזים ננסיים מסוכרים, המסמלים שפע ופוריות. שני סמלי החג החשובים ביותר הם עץ קומקווט (תפוז ננסי) עמוס בפרי, וענף פורח של עץ אפרסק, שמבטיח הגנה מפני שדים ורוחות.
בעוד שבצפון וייטנאם מקובל לקשט את הבית בפריחת אפרסק ורודה, הרי שבדרום נהוג להשתמש בפריחת שזיף צהובה. מאז האיחוד, הפך צבע הפריחה גם להצהרה פוליטית ותרבותית של בני הבית (בעיקר כאלה מהדרום, שזו דרכם הצנועה להרים ראש במדינה שהצפון מנהל אותה). בימים אלה נראות ערי וייטנאם כגני פרחים מרהיבים, כאשר שווקים ספונטניים של קומקווט, אפרסק ופרחים אחרים צובעים את המדינה בצבעים מרהיבים.
ביום האחרון של השנה מגיעה הפעילות לשיא: הספרים ושוטפי האופניים והאופנועים אינם עומדים בביקוש. במטבח מסיימים את הבישול לשלושת הימים הראשונים של השנה החדשה (שבהם נהוג להימנע מבישול, אולי כדי שגם הנשים תזכינה למנוחה). מי שחייב כסף ממהר להחזיר אותו, כדי להתחיל את השנה החדשה ברגל ימין, והעניים מחכים עד הרגע האחרון כדי לקנות בזול את הסחורה שנותרה בשוק.

אביב הגיע, טט בא
ואז, בבת אחת, שובתת המדינה כולה. השוק נסגר למשך שלושה ימים (ימי הפסקת המסחר היחידים בשנה), הרחובות מתרוקנים מאדם וכולם הולכים הביתה. זהו רגע דרמטי, והתיירים המבולבלים מסתובבים ברחוב ותוהים לאן נעלמו שמונים מיליון הווייטנאמיים כבאורח פלא. בימים הבאים הם יגלו שכל המסעדות סגורות ויקוו שבעל המלון יזמין אותם לארוחה. לכן, אם אתם מטיילים בתקופה זו של השנה – דאגו להצטייד מראש במזון לכמה ימים.
בחצות בדיוק מגיעה השנה החדשה, ורוחותיהם של אבות המשפחה מוזמנות בטקס מיוחד לעזוב את עולם המתים ולהצטרף אל בני משפחתם במהלך החג. מכאן והלאה דואגים בני המשפחה להבטיח שהשנה הבאה תהיה ממוזלת: האורח הראשון חשוב במיוחד, ובבתים רבים נועלים את הדלת ולא מאפשרים לאיש להיכנס לפני אותו אדם שהוזמן, כמובן, מראש. במשך החג אסור לטאטא את הבית, כדי לא להשליך את המזל החוצה, ואסור לתת לחתולים להיכנס, כי יללתם (ngeo) מזכירה את המלה "עני". כלבים דווקא מוזמנים בהחלט, כי הנביחה (giao) נשמעת כמו המלה "עשיר".
רבים משחקים במשחקי מזל, מתוך אמונה שהשנה החדשה מבטיחה מזל טוב. רק לאחר שלושה ימים נפתח השוק מחדש והחיים חוזרים אט אט למסלולם.

חטאנו לפניך
החג השני בחשיבותו הוא "חג אמצע הסתיו" (Tet Trung Thu), הנחגג ב-15 בחודש השמיני, בסביבות ספטמבר-אוקטובר (בערך בין יום הכיפורים לסוכות). בליל החג נראית הלבנה עגולה ובהירה ביותר, לפחות לפי הווייטנאמים, ונהוג לצאת ולהתבונן בה משתקפת במי הנהר. בלילה זה אוכלים "עוגות ירח": עוגות אורז דביק ממולאות בבשר, בביצים משומרות ובשעועית מתוקה, ושותים יין אורז דביק.
מסיבות קוסמולוגיות שונות, בליל החג ניצבות רוחות אבות המשפחה, ולכן גם כל בני המשפחה, בפני איום נורא: חמשת האלים המגינים על הבית עולים לשמים והרוחות נותרות חשופות לרעבתנותו של החד-קרן השמימי (Con Lan), שיוצא בלילה זה לעשות שפטים ברוחותיהם של רעי הלב. מכיוון שכל וייטנאמי עשה ודאי כמה דברים רעים בחייו, הופך האיום למוחשי. אולם לעזרת הרוחות ובני המשפחה המודאגים נחלץ אל האדמה (Ong Dia) החייכן ועגול הפנים, הפודה את הנפשות האומללות מחד הקרן האימתני בעזרת מתת כסף, ובמלים אחרות: שוחד.
בכל ערי השדה משחקות להקות של ילדים ונערים את חד הקרן ואת אל האדמה, מלווים בפמליית נגני גונגים ותופים. לקראת החג "תוקפות" הלהקות את הבתים והשווקים ומתעכבות במיוחד ליד בתי העשירים, בדרישה פומבית לתשלום. החד הקרן, המורכב משני שחקנים, רוקד ומבצע להטוטי קרקס לפי קצב התופים, בעוד שאל האדמה אוסף את הכסף.

לזכרו של המנדרין האהוב
חג וייטנאמי חשוב נוסף הוא "חג צהרי היום" (Tet Daon Ngo), שנחגג בחמישה בחודש החמישי, בסמיכות לאמצע יוני, וקשור לשמש וליום הארוך בשנה, למונסון ולאיום שטפונות הקיץ. האגדה מספרת על המנדרין (פקיד בכיר) הישר והאהוב פוק נ'ויין שסר חינו בעיני הקיסר, וסופו שקפץ לנהר והתאבד בתאריך האמור. בחג אוכלים עוגות אורז כתומות בצורת פירמידה, שאותן גם משליכים אל מי הנהרות, כדי שהדגים לא יאכלו את גופתו של המנדרין האומלל. ביום החג נוהגים לקיים מרוצי סירות, אולי כדי להציל את המנדרין ואולי כדי להרגיע את חמתם של הנהרות לקראת תקופת שטפונות הקיץ. נהוג גם לאכול ברווזים צלויים (שכן הברווז אינו טובע), והשווקים הומים בבעלי הכנף המגעגעים.

ביקור בווייטנאם בתקופת החגים הוא מרהיב ומעניין, אך כדאי לזכור שאמצעי התחבורה עמוסים במיוחד. החגים נחגגים בדרך כלל במסגרת משפחתית, וצריך קצת מזל כדי להשתתף בטקסים. אם הוזמנתם, מתנה של פרחים ופירות היא שי הולם, שאותו יניחו המארחים על מזבח בפולחן לרוחות אבות המשפחה, בעלי הבית האמיתיים.

מסלולים וטיולים

מסלולי טיול ממומלצים

מפרץ הא לונג ופגודת הבושם

צאו מהאנוי וסעו אל מפרץ הא לונג, עם מי הטורקיז והאיים הנישאים, ואל פגודת הבושם וניחוח הפריחה המשגעת

מפרץ הא לונג. ממי הטורקיז של המפרץ פורצים איים מאבן גיר ומעטרים אותם בשלל צורות. הווייטנאמים קראו לאיים בעלי הצורות המשונות בשמות משונים לא פחות, כמו אי הפיל, אי תרנגול הקרב ואי הגג | צילום: אלי אטיאס

כתב: מיקי חיים

אגדה וייטנאמית עתיקה מספרת על דרקון אימתני, שמנע את פלישתן של ספינות אויב מן הים אל מפרץ בצפון-מזרח המדינה. הסופה העזה שהוא חולל גרמה לפולשים לאבד את דרכם אל החוף. הווייטנאמים זכרו לו, לדרקון, את החסד שעשה עימם וקראו למפרץ "הא לונג" (Ha long) – מפרץ הדרקון.
מפרץ הא לונג, השוכן ממזרח להאנוי, הוא רק חלק קטן מרצועת החוף של וייטנאם, כ-3,500 קילומטר הנושקים לים סין הדרומי. כל כך הרבה חופים ומפרצים, איים וצבעים טמונים בה, ובכל זאת – כשמגיעים להא לונג, קשה לעצור את קריאות ההתפעלות. ממי הטורקיז של המפרץ (צבע שנותנים להם על ידי המינרלים בקרקעית הים) פורצים כ-3,000 איים מאבן גיר ומעטרים אותם בשלל צורות. גם אנשי אונסק"ו התפעמו, כנראה, ובחרו במקום כ"אתר מורשת עולמית".
ביקור בהא לונג אורך יומיים לפחות. הכי נוח לצאת למפרץ הא לונג מהאנוי, שם אפשר להזמין סיור מאורגן. אפשר כמובן לטייל שם באופן עצמאי, אך מבחינות רבות (זמן, ארגון ומחיר) מומלץ להצטרף לטיול, שכולל גם שיט בין האיים והמערות באזור. מחיר הטיול נקבע בדרך כלל על פי מספר הימים ורמת המלונות.
הדרך מהאנוי למפרץ נמשכת לא מעט זמן (170 קילומטר שאורכים ארבע-חמש שעות), בעיקר בגלל התנועה הרבה בכבישים. לאחר חציית הגשר החדש צ'ואונג דואונג (Chuong Doung), שעובר מעל לנהר האדום, הופכת הנסיעה לנעימה יותר: משני צדי הדרך נפרשים שטחים חקלאיים גדולים, שבהם עובדים האיכרים למחייתם הדלה.

תחושה של סוף העולם
כשמגיעים סופסוף להא לונג מגלים שהעיר חצויה: הצד המערבי נקרא באי צ'אי (Bai Chai) והצד המזרחי – הונג גאי (Hong Gai). בצד המזרחי הפעילות מועטה למדי, ולכן כדאי ללון בבאנג צ'אי האטרקטיבי יותר – שבו יש מלונות איכותיים יותר, מסעדות דגים, חנויות מגוונות, קפה אינטרנט ורצועת חוף קרובה עם טיילת רחבה. הונג גאי מציע למבקרים את חוויית שוק הדגים המקומי, שגודלו משתנה בהתאם למה שהצליחו הדייגים ללכוד ברשתם.
בשעת בוקר מוקדמת מועדות פנינו אל הנמל שבמבואות העיר, שם אפשר לשכור כלי שיט שונים (עדיף לבחור כלי שיט מקורה, למקרה שיהיה גשום). המחירים נעים בין חמישה דולרים ל-25, תלוי בגודל הסירה וביכולתכם להתמקח. השיט אורך שלוש-חמש שעות במסלולים הסטנדרטיים, אך אפשר לשכור לזמן ארוך יותר. לפני שבוחרים שיט, כדאי לבדוק אם הוא כולל ארוחת צהריים ומה בתפריט.
כשכולם כבר על הסיפון, אפשר להרים עוגן ולצאת אל ים סין הדרומי. השיט עובר בין האיים ההרריים, הבולטים במלוא הדרם מעל פני המים. תחושה משכרת, של מקום רחוק במיוחד בסוף העולם, משתלטת ככל שמתרחקים מן החוף.
הווייטנאמים כינו את האיים הקרסטיים בעלי הצורות המשונות בשמות משונים לא פחות, כמו אי הפיל (Voi Islet), אי תרנגול הקרב (Ga Choi Islet) ואי הגג (Mai Nha Islet). הר באי טו (Bai Tho), המזדקר לגובה של יותר ממאה מטר, נראה מכל מקום באזור. הוא נמצא ממש בטבורה של העיר ומסמל את העבר המפורסם שלה – בחודש מאי 1930 ננעץ בפסגתו הדגל הווייטנאמי, כאות למרד ברודנות הצרפתית.
חוץ מהאיים ומהמפרץ, נודע האזור גם במערותיו, שתיים מהן מפורסמות במיוחד. מערת טיאן קונג (Thien Cung) נמצאת מצפון לאי דאו גו (Dau Gho), והיא אחת היפות והגדולות במפרץ. כבר בכניסה אליה רואים את הנטיפים והזקיפים היפהפיים, העשויים מאבן גיר. המערה כוללת חדרים רבים, וסגנון הנטיפים משתנה בכל אחד מהם. המערה השנייה, סונג סוט (Sung Sot) שמה, התברכה לא רק ביופי, אלא גם בגודל מרשים במיוחד: 10,200 מטר רבוע.
אפשר להמשיך לשוט מבאנג צ'אי להונג גאי כדי לשוטט בשוק הדגים ולהצטייד לקראת ארוחת הצהריים. ילדי הדייגים מציעים שלל אלמוגים שנעקרו מהקרקעית, אך קיים איסור על כך, ועדיף להימנע מלקנותם. האטרקציה האמיתית היא לעצור את אחת מסירות הדייגים ששטות לידכם, לקנות מהם את מאכלי הים האהובים עליכם ולהכין ארוחת צהריים שאין טרייה ממנה.

ללכת בעקבות הניחוח
אם לרשותכם עומד רק יום אחד לטיול בסביבות האנוי, וברצונכם לראות נוף מעורר השראה אבל גם לטעום משהו מן התרבות המקומית, גם ללכת ברגל וגם לשוט – טיול אל פגודת הבושם (Chua Huong) כולל את כל אלה, ויותר מכך.
הפגודה, שקיבלה את שמה ככל הנראה בשל ניחוח הפריחה הנישא באוויר באביב, הוקמה בהר הואונג טיץ' (Huong Tich, "הרי העקבות הריחניים"), כשישים קילומטר מדרום להאנוי. בסביבה הוקמו פגודות ומקדשים נוספים, והיום מדובר בקומפלקס גדול מאוד. אף שהאזור ומקדשיו מזוהים עם האמונה הבודהיסטית, מגיעים לכאן גם כאלה שמאמינים באלים וייטנאמיים מקומיים.
כדי להגיע לפגודה חייבים לשוט חלק מהדרך, ולכן עדיף להזמין את הטיול כבר בהאנוי. בתי הקפה בעיר מוצפים בהצעות למטיילים במסלול זה (35-16 דולר לאדם). חשוב לבדוק בהזמנת הטיול אם מקבלים מדריך וארוחת צהריים, מה כולל המסלול, אם יש מזגן ברכב וכמה אנשים יש בקבוצה. אפשר לנסוע עצמאית, אך אז סביר כי הטיול יימשך יותר מיום. מאחר שמדובר באתר קדוש, יש להגיע בלבוש צנוע, וכדאי גם חסין מים.
פגודת הבושם נמצאת במחוז הא טאי (Ha Tay), השופע נחלים, מערות נסתרות והרים, ששטחים חקלאיים נפרשים ביניהם. תחילת הדרך היא באוטובוס או ברכב שכור. עולים על הכביש המהיר מספר 6. לאחר 14 קילומטר פונים שמאלה בצומת לכיוון כביש D426 ונוסעים בו דרומה, עד כפר מי דוק (My Duc).
מכאן משתנה אופי הדרך. שתי נשים ייקחו אתכם בסירה קטנה על נחל היין (Yen) בשיט רגוע, אך מחסיר פעימה, שאורך כשעה וחצי. החקלאים המקומיים תחמו את אדמות האורז בתוך הנחל וסמוך לו על מנת להשקותן ביתר קלות, והנשים מובילות את הסירה ממש בין שטחי גידול האורז, כאשר משני צדי הנחל נישאים בהוד הרי אבן הגיר.
לא מעט אגדות מעניינות ושירים ענוגים נקשרו בהרים הללו. ליד הר בשם נגו ניאק (Ngu Nhac), שעל פניו חולפים בדרך, מדליקים המקומיים קטורת לכבודו של אל ההרים. בהמשך עוברים על פני הרים שלהם שמות משונים משהו, כמו הר צלחת האורז הדביק או הר התרנגול, ממשיכים ליד מערת צ'או (Trau) וגשר הוי (Hoi) ומשייטים עד עמק דאו (Dau).

הדרך לגן עדן
הסירה עוצרת במקום שבו פלג הנחל מתרחב וההרים מגוננים על הפגודה החיצונית, טיין צ'ו (Thien Tru, "הפגודה המובילה לגן עדן"). הפגודה, שנבנתה במאה ה-17, נפגעה בהפצצה, אך אנשי המחוז דאגו לשפץ אותה. מגדל הפעמון שלה מעוצב כפרח לוטוס, ועל הקירות חקוקים שירים וכתובות.
היציאה מהפגודה החיצונית מסמנת עבורנו את תחילתו של המסלול הרגלי (לא לשכוח נעלי הליכה טובות), שלאורכו מצפים לכם דוכני מזון ומזכרות. בדרכנו משם אל יעדנו – הפגודה הפנימית, שנמצאת בתוך ההר, הלא היא פגודת הבושם – ניתקל בלא פחות משתי פגודות נוספות. ביציאה מפגודת טיין צ'ו יש שביל צר, פונים בו ימינה ועולים כקילומטר אחד עד לפגודת טיין סון (Tien Son), הבנויה סמוך לצוק ההר.
השביל הראשי ממשיך לעבר פגודת ג'יאי אוון (Giai Oan, "טיהור חוסר הצדק"). בכניסה אל הפגודה יש פלג מים המתפצל לתשעה ערוצים – אלו הם "המים המטהרים של בודהא". האגדה מספרת כי בודהא עצר להתרחץ כאן, כדי לשטוף עצמו מחטאיו של המין האנושי. בעקבותיו מגיעים לכאן מאמינים בודהיסטים לרחוץ במים את ידיהם ואת פניהם, ובכך להתנקות מחטאיהם. אומרים על השטיפה כי היא מזכה את העבר ומטהרת את הקארמה, ויש גם מי שמייחס לה סגולות ריפוי מיוחדות.
לאחר הטיהור ממשיכים אל תוך ההר, אל מערה גדולה – מערת הבושם (Houng Tich). פתחה של המערה מכונה "לוע הדרקון", ודרכו יורדים לתוך המערה. על אבן במקום רשומה כתובת באותיות סינית: "המערה היפה ביותר תחת שמי הדרום".
בתוך המערה ניצבים שני פסלים – אחד של בודהא ואחד של בודהיסטווה (אדם שעומד להגיע להארה, אך מוותר על כך כדי להשיג הארה כללית לעולם), בהתגלמותו כאלת הרחמים והחמלה. המערה מסמלת את הפתח לשמים, מקום שבו נופל הגורל – לגיהנום או לגן העדן. במקומות מסוימים במערה אפשר לראות נטיפים המוארים בצבעים שונים ונושאים שמות כמו "ערמת האורז", "ערמת המטבעות", "סל תולעי המשי" ואחרים. זוגות חשוכי ילדים מגיעים לפגודה להתפלל לפוריות, כשהם נוגעים בנטיף ששמו "נטיף הילד".
באביב נערך בפגודת הבושם פסטיבל שמושך מאות ואלפי בודהיסטים, המגיעים לפקוד את המערה ואת המקדשים, ליהנות מן הפריחה ומיופיו של המקום, להדליק קטורת ולקוות למזל טוב. 

מיקי חיים – מדריך טיולים בדרום-מזרח אסיה
 

מרכז / אל לב המאפליה

באזורים הפסטורליים של מרכז המדינה התרחשו זוועות המלחמה ההיא. היום אפשר לראות כאן את אתרי הקרבות, לפגוש לוחמים לשעבר וגם לתפוס הפוגה נעימה בכמה עיירות מקסימות
כתב: יהל וילן

מצמרר לראות איך הקרבות האכזריים ביותר התרחשו באזורים כה יפים | צילום: איילת אידלברג

בשעה 6:00 הגיעה רכבת הלילה מהאנוי לדונג הוי (Dong Hoi) שבמרכז וייטנאם, שם פגשתי את זונג, נהגי. יעדנו הראשון נמצא כחמישים קילומטר צפונה: מערות פונג ניא (Phong Nha). השיט אל המערות היה יפהפה, אלא, שלמערות עצמן לא יכולנו להיכנס בגלל מפלס המים הגבוה ונאלצנו לשוב על עקבותינו.

חזרנו לכביש מספר 1 (ששמו הרשמי הוא National Highway 1)) ונסענו דרומה לכיוון דונג הא (Dong Ha). לפני שהגענו, כשישה קילומטרים וחצי מצפון לחציית נהר בן האי (Ben Hai, שעד 1975 שימש קו הגבול בין הדרום לצפון), פנינו מזרחה לעבר הכפר וין מוק (Vinh Moc), השוכן על חוף הים. אחרי הפצצות האמריקאים, שחשדו כי הוא משמש בסיס של הווייט קונג, החליטו ב-1966 תושבי הכפר להוריד את כולו מתחת לפני האדמה, וכך הם חיו שלוש שנים במחילות מסותתות בשלושה מפלסים. למרות ההפצצות הכבדות, 11,500 טונות של ציוד צבאי עשו את דרכם מהכפר דרומה בדרך הים, אל אנשי הווייט קונג. 

אחרי לילה במלון דרכים רעוע בדונג הא, יצאנו מערבה, לכיוון הגבול עם לאוס, השכנה ממערב, לסיור באתרי הקרבות הקשים ביותר במלחמה ההיא. כביש מספר 9, המוביל מדונג הא אל לאו באו (Lao Bao), הוא רחב וסלול. מבלי לעצור חלפנו על פני כמה אתרים, בדרכנו למרכזי שבהם – קה סאן (Khe Sanh).

קה סאן היא עיירה נידחת, כמה קילומטרים מהגבול עם לאוס. האמריקאים החליטו למקם בה שדה תעופה ואחר כך, בסוף 1967, שלחו אלפי חיילי מארינס להגן עליו מחשש לגורל דומה לזה של דיאן ביין פו, 12 שנה קודם לכן. אבל כוונת המפקד הנערץ של צבא וייטנאם, הגנרל וו נויין זיאפ, לא היתה שדה התעופה עצמו, אלא למשוך את המארינס ממרכזי הערים ולהכשיר את הקרקע למתקפת הטֶט בינואר 1968 (שבה הותקפו כל הערים המרכזיות בדרום וייטנאם ואף נכבשו לפרקי זמן שונים). כך או כך, במקום הפסטורלי "בקצה העולם שמאלה" הזה, נהרגו יותר מ-10,000 וייטנאמים ועוד כ-500 אמריקאים, רק כדי לחזור לאותה נקודת מוצא.

מזג האוויר לא היה בעדנו. הדרכים היו בוציות, וכשהתקרבנו למסלול ההמראה הישן שבו נערך הקרב, הוקפנו בערפל כה סמיך שלא ראינו דבר כמעט. התקדמנו בבוץ לעבר מה שקיוויתי שהוא מוזיאון, אולי אפילו פתוח. שתי ההנחות התבררו כנכונות, ונמצא שם גם מדריך שהסביר לי את מהלכי הקרב בווייטנאמית שוטפת.

שבטים הרריים באזורי הקרבות
בקה סאן עצרנו לקפה ראשון של בוקר. סקרן, שאלתי את המקומיים מה הם מרגישים לגבי הביקור של קלינטון והתשובה, כמה לא מפתיע, היתה משהו כמו "קלינטון מי?". בהאנוי דווקא זכה הנשיא האמריקאי לקבלת פנים נלהבת, אבל כאן, כשרואים את רמת החיים של התושבים (רובם מובטלים במידה כזו או אחרת) 33 שנה אחרי תום המלחמה, מבינים שלפחות בטווח הקצר (שהוא היחידי שנחשב בויטנאם) לרוב הווייטנאמים הביקור לא ממש ישנה.
חזרנו כעשרה קילומטרים מזרחה, עד שבגשר ברזל מרהיב נפגש כביש מספר 9 עם כביש מספר 14. פנינו ימינה (דרומה) בכביש 14, ובכבישי הרים מפותלים נסענו עוד כ65- קילומטר לאתרי קרבות מפורסמים נוספים, עמק אלוי (A luoi) ועמק אשאו (Ashau). רוב התושבים באזורים אלו הם בני שבטים שמבחינה אתנית אינם "וייטנאמים". את פרנסתם הם מוציאים בדוחק מציד ומחקלאות. מפעם לפעם פוגשים אותם בצדי הדרכים: הגברים והילדים חגורים במצ'טה או ברובה ציד מיושן, הנשים בבגדים שהיו פעם צבעוניים ובשיער ארוך ומאובק, עם סלים גדולים על כתפיהן.
כביש מספר 14 עובר פחות או יותר בנתיב הו צ'י מין, שדרכו הגיע הסיוע הצפוני אל המרכז והדרום. האמריקאים המטירו על הנתיב אלפי טונות של פצצות – לשווא. השיירות כמעט שלא נעצרו. אחד הקרבות הקשים נערך בעמק אשאו, על גבעה שזכתה לכינוי "גבעת המבורגר". במסגרת מבצע "חפש והשמד" שביצעו האמריקאים באיזור ב1969-, נהרגו שם במשך שבוע 241 חיילים אמריקאים. ממדי הזוועה ליבו את דעת הקהל נגד המלחמה, ואחרי כחודש נסוגו האמריקאים מהאיזור כולו, שנתפס על ידי צבא הצפון. יהל – מה יש היום בגבעה? (מכיוון שאני לא משוכנע שאכן הייתי בגבעה עצמה, אין לי על כך תשובה חד משמעית. אני גם לא בטוח שזה מאד משנה. לי על כל פנים, זה לא שינה את התחושה הכללית של הניגוד העצום בין ה"חוריות" של האתרים הללו והקרבות האיומים שנערכו בהם, גם מבלי להיות בטוח במאה אחוז לגבי כל נקודה ונקודה.
כיום האזורים הללו כל כך נידחים, שאפילו הכלבים פיתחו נטיות התאבדותיות. רוב הכלבים שפגשנו שכבו בניחותא באמצע הכביש ואלה שכבר הואילו לקום, נהגו לקפוץ אל בין גלגלי הרכב. שבנו לאלוי, ומשם התחלנו לחתוך חזרה מזרחה, לכיוון הבירה הקיסרית הואה לא עדיף לפנות ימינה (מזרחה) לפני אלוי, על כביש 49 שמגיע עד להואה?.(לפי זכרוני הכביש יוצא מאלוי עצמה, אבל עם המפה מראה אחרת אז תלך עם המפה. בכל מקרה, יש שם רק כביש אחד "רציני"…) הגם שמדובר במרחק לא גדול במיוחד, הגענו בחשכה, אחרי כמעט חמש שעות של נהיגת שטח מפרכת כתוצאה מהגשמים העזים שהעלימו את הכביש לחלוטין.

מלחמת וייטנאם בסי.די רום
למחרת בבוקר המשכנו דרומה, לעבר עיירת הסוחרים העתיקה הוי אן (Hoi An). בדרך חצינו את מעבר ההרים היפה ביותר בווייטנאם, היי ואן (Hai Van), ואת עיר החוף הגדולה ביותר במרכז, דנאנג (Da Nang). הוי אן, עיירה מקסימה וציורית להפליא, היא אולי המקום היחידי בעולם שבו יש עדיין בתים ורחובות מקוריים מתקופת שושלת מינג הסינית והמקום המומלץ ביותר במרכז ויטנאם לעצירה להתרגעות . כמו יתר מרכז וייטנאם, חוותה גם הוי אן הצפות קשות בשנתיים האחרונות. כשהגענו, מי הנהר היו כמעט בתוך הבתים.
בהוי אן התחיל החלק המאתגר של הטיול – טיפוס להרים בעקבות נתיב הו צ'י מין. על חלקו הדרומי של כביש מספר 14 טיפסנו מערבה, אל רכס ההרים צ'ונג סון (Trung Son, המשמש כגבול בין וייטנאם ולאוס). משם התפתל הכביש דרומה לאיזור הרמה המרכזית. הדרך, המדהימה ביופיה, היתה במצב איום ובוצי ביותר.
לאחר השטפונות הקשים של השנה שעברה, שלמשך כמה שבועות חצו את וייטנאם לשניים, הוחלט לסלול כביש מודרני לאורך נתיב הו צ'י מין. הופתעתי לגלות שהעבודה על הכביש כבר מתנהלת במלוא המרץ. אבל לנו זה לא עזר; הגשמים החזקים שירדו באזור יצרו כמויות בוץ גדולות ואנחנו שקענו בהן באלגנטיות. זונג לקח אחריות והלך להביא בולדוזר. באיחור של שלוש שעות הגענו לעיירה חאם דוק (Kham Duc), 130 קילומטר מהוי אן וכמאתיים קילומטר מיעדנו המקורי – קונטום (Kontum).
חאם דוק מזכירה עיירה נידחת במערב הפרוע: רחוב וחצי, שלושה בתי קפה, בית דואר וגסט האוס. בהעדר דרך אחרת בילינו בגסט האוס את הלילה. בעליו, לוחם וייט קונג לשעבר (עם שלושה כדורים ברגלו ובפניו), שם במחשב סרט פעולה שנפתח בפלאש בק ממלחמת וייטנאם. לא יכולתי לחשוב על סיטואציה ביזארית יותר.
עם שחר נפרדנו ממנו בידידות. הדרך, שנפתחה בינתיים, התגלתה כאחת הדרכים היפות בווייטנאם. הכביש הצר התפתל בין הרים גבוהי פסגות לעמקים המנוצלים לגידולי חקלאות. לקראת סוף היום הגענו לקונטום.

קפה וירח דבש
קונטום, עיירה קטנה למדי על גדת נהר, היא מקום נעים לעצירה והתרגעות. כמו ביתר אזורי ההרים, גם כאן רוב התושבים הם בני מיעוטים אתניים, ובהם זאלאי (Jarai) ובאנה (Bahnar). בניגוד לאזורי החוף הצפופים, הרמה המרכזית פתוחה ורחבה, כשהשמש שיצאה לראשונה זה ימים, והשמים הכחולים הוסיפו לתחושת המרחב. ברמה המרכזית יש שלוש ערים גדולות (יחסית): קונטום היא הצפונית שבהן, פלייקו (Pleiku) המרכזית ובון מה טואוט (Buon Ma Thuot) הדרומית.
הגידול העיקרי באיזור זה הוא מטעי גומי בעלי מראה קולוניאליסטי משהו. חצינו ביעף את פלייקו, ועת התקרבנו לבון מה טואוט, בירת הקפה של וייטנאם, התחלף הגומי במטעי קפה ותה. בון מה טואוט היתה אתר הקרב הרציני האחרון בהשתלטות הצפון על הדרום במרץ 1975. עם נפילתה נסוג צבא הדרום מכל ערי החוף, והדרך לכיבוש/שחרור סייגון היתה סלולה.
בעיר יש מוזיאון אתנוגרפי וכמה מלונות סבירים (ככלל, אין באזורים אלו מלונות ברמה גבוהה). מסביב לה יש מפלים יפים, פארק לאומי ומרכז להדרכת פילים (בשני המקומות אפשר לרכב על פילים). מומלץ לרכוש בעיר כמויות מסחריות של קפה.
הכביש הטוב והרמה הפתוחה גרמו לנו להתגעגע להרים, ועד מהרה היינו על כביש מספר 27 שעולה לדאלאת (Dalat). ליד אגם דאק לאק (Dak Lak), שם עצרנו לארוחת בוקר, אפשר לרכב על פילים לטיול ביער. בצדי הכביש המטפס משם לנוף הררי חולפים על פני עשרות כנסיות, עדות לריכוז הנוצרי הגדול באזור.
מסלולנו הסתיים בדאלאת, שבימי הכיבוש הצרפתי שימשה כמפלט צונן בימי הקיץ. היום מגיעים אליה בעיקר זוגות וייטנאמים בירח דבש, להצטלם במפלים של האיזור וב"עמק האהבה". למי שהפרוטה מצויה בכיסו מומלץ בכל לב ללון במלון סופיטל, שנבנה בסגנון קולוניאליסטי מרהיב. אחרי מסלול גשום ובוצי, דרך אזורי קרבות ולאורך נתיבי לוחמים, בהחלט נעים להירגע בנווה המדבר ההררי הזה. 

קיצור דרך
הגעה: את המסלול אפשר לעשות מצפון לדרום כפי שמתואר פה, או מדרום לצפון. אפשר לוותר על אחד משני קטעי ההרים. למתחילים מדרום – נקודת הפתיחה האידיאלית היא דאלאת. ביציאה מצפון אפשר להתחיל מדונג הוי, מדונג הא, או (למי שמוותר על הקטע הצפוני) מהוי אן.
תחבורה: אפשר לעבור את המסלול בתחבורה ציבורית, אם כי קשה לערוב לזמינותה באזורים אלו, ולכן עדיף לשכור רכב עם נהג (בווייטנאם אי אפשר לשכור רכב ללא נהג מקומי).
תנאי השטח: כאמור, סלילת כביש מהיר בנתיב ההרים נמצאת בעיצומה, וסביר שבמרבית האזורים המצב משופר בהשוואה למתואר כאן.
מזג אוויר: כמות המשקעים במרכז וייטנאם עצומה במשך כל השנה כמעט. בחודשים דצמבר-מרץ יורדת הכמות המועטה ביותר של גשמים, אם כי חודשים אלה קרים מאוד באזורי ההרים. מתי הכי טוב לעשות את המסלול? בתקופה זו – דצמבר-מרץ.
לינה: פרט לערי החוף, במרבית הערים והעיירות אין בתי מלון ברמה מערבית סבירה, אך רובם זולים, נקיים ועם מים חמים

הו צ'י מין סיטי / מיס סייגון, אופרה אחרת

אחרי שמבקרים במוזיאון המלחמה ומסתובבים בין דוכני השוק ברובע הסיני, כדאי לעלות לרגל לאחד מסלוני היופי ולהתענג על עיסוי רגליים, לסעוד במסעדה וייטנאמית, צרפתית או יפנית, לבלות במועדון לילה. כמה המלצות של עופר כץ, ישראלי שחי בעיר

פסל של הו צ'י מין בשוק הפרחים לפני חג הטט | צילום: חגית גלבר

להו צ'י מין סיטי (Ho Chi Minh City), העיר התוססת ומלאת הפעילות שפעם היתה בירתה של דרום וייטנאם, קראו עד לפני 27 שנה סייגון (Saigon). אם תדברו עם תושבי הדרום, אתם עשויים לגלות שלא מעטים מהם עדיין מכנים אותה בשמה הקודם, אבל באופן רשמי "סייגון" הוא היום שמו של רובע אחד בלבד (רובע 1) בעיר הענקית. בצפון השם המקובל הוא כמובן הו צ'י מין סיטי, וכך נהוג גם בכל סוג של משא ומתן עם גורמים רשמיים.
זוהי העיר הגדולה ביותר בווייטנאם. למרות זאת, יש בהו צ'י מין סיטי מעט מאוד רבי קומות, והגובה הממוצע של הבתים הוא שתי קומות. רוב תושביה חיים בבתים קטנים מאוד: משפחה של ארבע עד עשר נפשות יכולה להתגורר בדירה בגודל ארבעים מטר רבוע. כתוצאה מכך מבלה המשפחה רוב היום בחוץ, על המדרכה, בשיחות עם השכנים.
הבית, שמשמש בעיקר לשינה, הוא בהרבה מקרים גם בית העסק המשפחתי: כמעט בכל מבנה מגורים שחזיתו פונה לרחוב ראשי יש חנות כזאת או אחרת, והמשפחה מתגוררת לא פעם ממש בתוך החנות שלה. חוץ מהחוויה של שיטוט ברחובות ובחנויות הללו, מזמנת העיר כל מיני אפשרויות טיול ובילוי. נביא כאן כמה דרכים להכיר את העיר.

דרך הרגליים
הו צ'י מין סיטי מחולקת ל-16 רבעים. כדאי לבקר במיוחד ברובע 1 וברובע 3. הם נחשבים למרכז העיר ובהם נמצאים רוב הבניינים המעניינים מבחינה אדריכלית. כדי להתרשם מאדריכלות צרפתית ולקבל תחושה כללית של סייגון הקולוניאלית, אני ממליץ על שני מסלולים קצרים.
המסלול הראשון יוצא מצומת הרחובות Nguyen Du ו-Dong Khoi. משם, הביטו בקתדרלת נוטר דאם ולכו לכיוון דרום-מערב ברחוב Nguyen Du, לאורך הקיר של ארמון האיחוד. פנו בפנייה הראשונה ימינה לרחוב Huyen Tran Cong Chua. המשיכו ללכת לכיוון צפון-מערב לאורך קיר הארמון ופנו ימינה לרחוב Nguyen Thi Minh Khai – שוב לאורך קיר הארמון. אם תפנו ימינה ברחוב Dong Khoi תגיעו חזרה לנקודת המוצא (משך הטיול כ-25 דקות).
מסלול הליכה יפה נוסף יוצא מצומת ה-T המחבר בין Le Thanh Ton ו-Nguyen Hue, הנמצא מדרום-מזרח לקתדרלה. משם, כדאי ללכת לאורך Nguyen Hue לכיוון הנהר.
למי שמעוניין בצד הספורטיבי יותר של ההליכה, מומלץ לחבור לקבוצת "Hash House Harriers". זוהי קבוצה של כחמישים עד מאה איש, שמדי יום ראשון נפגשים בשעה 14:30 בלובי של מלון "Caravelle". משם הם נוסעים באוטובוס לנקודת המוצא, בפרברי העיר. קיימות קבוצת הליכה וקבוצת ריצה, ואפשר להצטרף לכל אחת מהן. המסלול מחולק לשניים-שלושה קטעים של שלושה-ארבעה קילומטרים כל אחד, ובסופו מתקיים טקס משעשע, שבו הבירה זורמת כמים. מחיר ההשתתפות הוא בסביבות חמישה דולרים. מועדון זה פועל כמעט בכל הערים הגדולות באסיה שבהן קיימת אוכלוסיית זרים גדולה. מידע נוסף באתר האינטרנט שכתובתו http://www.saigonh3.com.

דרך הכיס
בדומה לסין, גם כאן מוּכּרים רחובות שונים בזכות החנויות שמוֹכרות סחורה מסוג מסוים. ברחוב מסוים בהו צ'י מין סיטי נמצאות, למשל, תשעים אחוז מהחנויות בעיר לציוד ספורט; ברחוב אחר מוכרים רק משקפיים, בשלישי יש חומרי בניין בלבד וכן הלאה. הדבר מקל מאוד על הצרכן לקנות את מה שדרוש לו, אך ברוב החנויות מציעים בדיוק אותו מבחר מוצרים באותם מחירים. אם דגם מסוים אזל בחנות, תתבקשו באדיבות לחכות רגע, בעוד המוכר מזנק אל המתחרה הקרוב ביותר לשאול ממנו את הפריט החסר.
קשה לעשות קניות בהו צ'י מין סיטי בלי לבקר בשווקים. מומלץ במיוחד הוא שוּק בן טאן (Ben Thanh) שברחוב Le Loi. זה השוק הגדול בעיר, וכל דבר שנאכל, נלבש או נצרך בצורה אחרת על ידי תושבי העיר נמצא כאן: פירות, ירקות, בשר, תבלינים, קפה, ממתקים, טבק, בגדים, מוצרים לבית ועוד. בצד השוק נמצאים דוכני אוכל רחוב רבים. בנוסף, מומלץ לבקר בשווקים בין טאי (Binh Tay) ואנדונג (Andong) שברובע הסיני, צ'ו לון (Cho Lon). כדאי ללכת גם לאורך רחוב Dong Khoi, שבו יש חנויות נחמדות.

דרך היופי
אחרי יום של הליכה וקניות, אחת הדרכים הטובות ביותר להירגע היא להיכנס לאחד ממאות הסלונים לעיסוי גוף וכפות רגליים ולהתענג. בעיר יש גם הרבה סלוני יופי נעימים שבהם אפשר לקבל תספורת טובה, עיסוי פנים וטיפולים רבים אחרים.
הסלון במלון "Omni" הוא בעל מוניטין טובים, ואחד היוקרתיים בתחום. כאן תקבלו טיפול משובח ומרגיע. טיפולי העיסוי שמציעים ברוב המלונות טובים גם הם, ועולים בסביבות 15-10 דולר לשעה (מלונות מומלצים: Caravelle, Saigon Prince, New World).

דרך המועדונים
בווייטנאם אני מעדיף לבלות במקומות הבילוי שמיועדים לקהילת התושבים הזרים, לתיירים ולווייטנאמים מהמעמד הגבוה.

מועדוני לילה: יש כמה מועדונים מומלצים ובהם "Speed" כתובת: 79 Tran Hung Dao Avenue. טלפון: 84-8-8212716
ו- "Metropolis" כתובת: 30 Nguyen Cu. טלפון: 84-8-8374838 שאליהם מגיעים בעיקר מקומיים מהמעמד הגבוה, וכן "Apocalypse Now" כתובת: 2B-2C Thi Sach. טלפון: 84-8-8241463, שהקהל שלו מורכב בעיקר מתושבים זרים ומתרמילאים.

ברים:
"Q-bar" כתובת: 7 Cong Truong Lam Son, ששוכן בבניין האופרה, מול מלון "Caravelle". טלפון: 84-8-8233479,
"Saigon Saigon" – בקומה התשיעית של מלון Caravelle""
"Under Ground” -כתובת: 96 Dong Khoi
“Black Jack” כתובת: 21 Ngo Duc Xe
-“Vasco” כתובת: 16 Cao Ba Quat,
כולם ברים בסגנון מערבי. אם אתם מעדיפים ברים באווירה מקומית יותר, תוכלו לבקר בברים שברחוב Hai Ba Trung.

דרך האוכל
בהו צ'י מין סיטי יש מבחר רחב של מסעדות, עם השפעות צרפתיות, סיניות והודיות שחוברות למטבח המקומי המגוון.
וייטנאמי: “Mandarin” היא לטעמי המסעדה הווייטנאמית הטובה ביותר בווייטנאם, פשוט כך.
כתובת: 11A Ngo Van Nam. טלפון להזמנת מקומות: 84-8-8229783.
גם במסעדת "Ancient Town" מומלץ לאכול . כתובת: 211 Dien Bien Phu.
טלפון: 84-8-8299625.
צרפתי: "BiBi" כתובת: 8A/8D2 Thai Van Luong. טלפון: 8-8292941-84.
"נובל קוויזין": "Camargue" כתובת: 16 Cao Ba Quat. טלפון: 84-8-8243148.
מטבח בינלאומי: "Under Ground" – בר וקפה במלון "Caravelle" שמציעים בצהריים ובערב מזנון חופשי מהטובים ביותר באסיה. המחיר הוא כ-16 דולר, כולל יין.
יפני: "The Sushi Bar" מקום מומלץ ביותר וזול, עם ארוחות צהריים וערב.
כתובת: 2 Le Thanh Ton. טלפון: 84-8-8238042;

ממליץ: עופר כץ- איש עסקים ישראלי, המתגורר בהו צ'י מין סיטי

האנוי / בונז'ור וייטנאם

טיול אוהב שמתחיל השכם בבוקר, יחד עם מתעמלי הטאי צ'י, חוצה את פקקי התנועה, ממשיך אל השווקים והפגודות ומסתיים בבית קפה בניחוח פריזאי

התנועה בכבישים, שנראית בתחילה ככאוס מוחלט, מתגלה ככאוס בעל חוקים משלו | צילום: איילת אידלברג

כתב: יהל וילן

12 בספטמבר 2001, חמש וחצי בבוקר. בעוד כמה שעות אנו מסיימים את שליחותנו בת שלוש השנים בשגרירות ישראל בהאנוי (Hanoi) ועוברים לניו יורק, זו שספגה לפני קצת יותר משמונה שעות את פיגוע הטרור הגדול בהיסטוריה. את הידיעה על נפילת התאומים קיבלתי בדיוק כשסיימנו ערב פרידה מצוות העובדים המקומי והישראלי בשגרירות, באחד מבתי קפה "הבית" שלנו בהאנוי. רק שמונה שעות ואיזה הבדל.
אני חוגר בכיסא במכונית את בני בן שבעת החודשים דניאל (המשמש בין היתר גם שעון מעורר לגיחות בוקר נפלאות אלו), כדי שייהנה אף הוא בפעם האחרונה, לפחות לעת עתה, מן החוויה הקרויה "בוקר וייטנאמי".
האנוי, שמשמעות שמה "העיר שבעיקול הנהר", היא בירתה של וייטנאם מאז שנת 1010, אז העביר אליה הקיסר לֶה טַאי טוֹ את בירתו. לפי המסורת הוא קרא לה בשם טאנג לונג (Thang Long, "הדרקון המתנשא לשמים"), לאחר שראה דרקון ממריא מהמקום בדרך לאחת ממלחמותיה הרבות של וייטנאם נגד סין, האויבת הגדולה מצפון.
מאז עברה העיר תהפוכות רבות, אחת המשמעותיות שבהן היא החיים תחת השלטון הצרפתי, שאת חותמו רואים עדיין באזורים שונים בעיר. בניגוד לערים אחרות במזרח הרחוק, שהולכות שבי דווקא אחרי אמריקה, האנוי נחשבת לבירה האירופית ביותר באסיה. היא גם משופעת בגנים ירוקים ובאגמים, ובהם הואן קיים (Hoan Kiem, האגם המרכזי), הו טאי (Ho Tay, האגם המערבי) ואגם צ'וק באץ' (Truc Bach, אגם המשי הלבן) הצמוד לו.
ועם זאת, בעיני, עיקר יופיה דווקא אינו בבנייניה ובגניה, כי אם בתושבים (מעבר לעובדה שהם חביבים בצורה בלתי רגילה). בשל היותה בירה מסחרית לתוצרת החקלאית של כל האזור, נוצר בהאנוי פסיפס אנושי מרהיב, ובו אפשר לראות את עכברי העיר הלבושים בקפידה בצד כפריות חבושות כובעי קונוס לראשיהן, אוחזות בסלים עם תרנגולות או ברווזים, מציעות את מרכולתן לכל עובר אורח.
בבתי העיר הקטנים מתגוררות משפחות מורחבות, וחלק נכבד מחיי היומיום מתנהל ברחוב, לעיני כל. עבור התייר המזדמן זו חגיגה אנושית בלתי פוסקת. את ארוחת הבוקר, למשל, אוכלים ברחוב, על כסאות פלסטיק מאולתרים. לרחוב יש יתרון נוסף במדינה קומוניסטית כווייטנאם – הוא בטוח יותר מפני האזנות סתר, ואפשר להוציא קצת קיטור על המשטר. אני יוצא לסיבוב פרידה מהעיר ויודע – את המראות האלה אזכור יותר מכל.

חלום הנמר הבא (ושברו)
שעות הבוקר המוקדמות בווייטנאם היו בלי ספק החוויה האהובה עלי ביותר. החל מהבוקר הראשון בסייגון כמטייל, לפני כמעט עשר שנים, ובמיוחד בשלוש שנותי בהאנוי. השיטוט ברחובותיה המתעוררים הפך כמעט לתרפיה מבחינתי. חודשי הקיץ הם החודשים המועדים מבחינת הצפות, ושנה זו אינה יוצאת דופן. אנחנו יוצאים מביתנו היושב על גדת האגם המערבי, שמימיו נושקים כמעט לשפת הכביש, והוא נראה כעומד לעלות על גדותיו.
התחנה הראשונה היא שוק הפרחים בניא טאן (Nha Tan). דניאל מדביק את עיניו הסקרניות לחלון האחורי בעת שאני מנסה להסביר למוכרות הפרחים הזקנות כי לא בשביל פרחים באנו הפעם. השוק נפתח בסביבות השעה שלוש בלילה ומשמש כתחנת הפצה ראשית לכל מגדלי הפרחים באזור. אלפי פרחים במגוון מטריף חושים של צבעים וריחות מונחים בשוק בסלי קש, בערבוביה חגיגית על הכביש הראשי ובצדיו. השוק כבר עומד להיסגר, והמוכרות – כולן נשים (הגברים ישנים בשעות כאלה) – מנסות להיפטר באמצעותנו מאחרוני זריהן.
באטיות אנו מפלסים את דרכנו ומאיצים מעט את הקצב על הכביש החדש והרחב, לאורך תלולית ההגנה מפני שצפו של הנהר האדום (Song Hong) הסמוך. כל השכונות מצדו הצפון-מזרחי של האגם המערבי היו בעבר הלא רחוק כפרים, שבשנים האחרונות הפכו לקיבוצי הנדל"ן של האנוי. מאזור נכשל, ששמו יצא לו בעיקר בשל הזנות ומסעדות הכלבים הרבות שלו, הוא הפך לאזור מבוקש על ידי זרים, המבקשים להתרחק מעט מהמולת העיר ולמצוא מפלט שקט על גדות האגם.
תוצאתו הארכיטקטונית של "בום נדל"ני" זה היא מארג מוזר: וילות בוהקות של המתעשרים החדשים בבליל סגנונות אופייני, ובצדן בתים בסגנון השולט בווייטנאם של אחרי המלחמה – מבנים צרים בחזיתם וארוכים, בני שלוש וארבע קומות, לפי עושרו של בעל הבית.
טרם הפיכת הכפרים לפנינות נדל"ן, היו משתלות של עצי תפוז ננסי (שהוא מעין עץ חג המולד של הווייטנאמים) מקור הפרנסה העיקרי בהם. גם היום לא נפקד גם מקומן, ולקראת ראש השנה הווייטנאמי, הטֶט (Tet), מתחילה מכאן נדידה המונית של עצים, המשייטים העירה על סבלי האופניים – חוויית חובה לכל מי שמגיע להאנוי לפני החג. דומה כי אין סממן בולט יותר למותו של הקומוניזם, לפחות ברמה הפרקטית.
אנו חולפים על פני מלון שרתון העומד סגור, בוהק בלובנו, כסמל לשברו של חלום "הנמר הבא", שרבים נטו לייחס לווייטנאם בעידן הפריחה הכלכלית של דרום-מזרח אסיה. ממשיכים לאורך הנהר האדום עד השוק הסיטונאי לונג בייֶן (Long Bien). לכאן מגיעה סחורה חקלאית באשמורת הלילה האחרונה, ומכאן היא מופצת לשווקים ולעקרות הבית המשכימות קום. על אף השעה המוקדמת (אם כי המאוחרת על פי שעון השוק), דומה המקום לקן נמלים פעלתני, ומכל מקום עולה המולת ההתמקחות. גם כאן אין לנו סיכוי לחצות את הנחיל האנושי ללא מיקוח ובקצב זחילה, מה שלא מטריד את דניאל שמביט מהופנט בחלונו. באמריקה הוא לא יראה את זה.

הצב וחרב הניצחון
מן השוק אנו פונים אל סמטאות העיר העתיקה, שנמות עדיין את שנתן, ודרכן מגיעים אל פנינת הכתר של העיר כולה – האגם המרכזי, הוּאַן קִייֶם שמשמעות שמו היא "החרב שהוחזרה". האגדה מספרת על צב פלאי שנתן לקיסר לה טאי טו, באמצע המאה ה-15, את החרב שעימה ניצח את הפולשים הסיניים. האגם נקרא על שם החרב שהוחזרה אליו.
בשעת הבוקר מוקדמת זו מתקבצים לאורך גדותיו המוצלות עשרות מתעמלי טאי צ'י, המבצעים את תרגיליהם בהרמוניה מוחלטת לצלילי מוזיקה שבוקעת מטייפ מיושן. למי שטרם הספיק להתעורר, לשלוף את מצלמתו מנדנה וליפול שבי בהמולת הבוקר הווייטנאמי, מובטח שכאן הוא כבר יעשה כן.
בנסיעה אטית אנו מקיפים את האגם לאורך גדתו המערבית, שבה מתרכזים המתעמלים. משמאל, במרכז האגם, ניצבת פגודת הצב (Ngoc Son), הקרוייה על שמו של אותו צב מיתולוגי. לחובבי ז'אנר הפגודות מומלץ לבקר גם במקדש הספרות (Van Mieu), בפגודת צ'אן קואוק (Tran Quoc), הנמצאת באגם המערבי, ובפגודת טאי הו (Tai Ho), שהיא החשובה ביותר מבחינה דתית.
בהמשך נסיעתנו לאורך האגם אנו עוברים באזור של גלידריות ובתי קפה, שמתמלאים המון אדם בערבי קיץ. בפינת האגם אנו פונים שמאלה וממשיכים להקיפו, כשלפתע מתגלה במלוא הדרו בניין האופרה של האנוי. המבנה נראה כאילו נעקר מליבה של פריז, והוא זורק אותנו באחת ממתעמלי המזרח לפנינת המערב, ואם לא די בכך – הרי שמיד אנו נתקלים גם במבני ענק בסגנון קומוניסטי מכוער למדי. אם תרצו, השילוב הזה של רעיונות וסגנונות מזרחיים ומערביים הוא תמצית ייחודיותה של האנוי.
משם אנו חוזרים לסמטאות הרובע העתיק, שמשתרעות מצפון לאגם. הסמטאות הצרות נקראות על שם הגילדות שפעלו בהן, וכך עוברים ברחוב המשי, ברחוב האורז, וגם ברחובות הכובעים, התרופות, עבודות הנייר, הבמבוק ועוד. עד היום אפשר לזהות די בקלות את ריכוז החנויות שמוכרות אותן סחורות, זו בצד זו. בשעת בוקר מוקדמת זו הכל אמנם סגור וחלק מהרחובות משמשים שווקים מאולתרים, אך בתוך כמה שעות החנויות ייפתחו והסמטאות ישקקו אנשים. לשוטט וללכת לאיבוד.

תנו כבוד לאבי האומה
מסמטאות העיר העתיקה אנחנו ממשיכים מערבה, למה שנראה כהיפוכן הגמור: המאוזוליאום של הו צ'י מין (Ho Chi Minh). המבנה ניצב מבודד במרכזה של כיכר בה דין (Ba Dinh), שבה הכריז המנהיג הנערץ ב-2 בספטמבר 1945 על עצמאות וייטנאם (עצמאות שהחזיקה מעמד רק שנה, עד שהעיר חזרה לידיים צרפתיות לשמונה שנים נוספות).
הו צ'י מין עצמו לא זכה לחזות בהתגשמות חלומו. ב-2 בספטמבר 1969 הוא נפטר. המאוזוליאום (שאגב, הוקם בניגוד לצוואתו) נבנה בהשראת זה של לנין ונפתח רק ב-1975, כשגופתו נשמרה בינתיים בתנאי חניטה. הוא פתוח למבקרים בשעות 11:00-8:00 (תיירים צריכים לפנות למשרדי רישום הנמצאים כ-300 מטר מהמאוזוליאום, ובכך חוסכים את העמידה בתור).
מאחורי המאוזוליאום נמצא גם מוזיאון הו צ'י מין. ככלל, המוזיאונים בהאנוי הם "מטעם" ונראים כיצירה קומוניסטית, אבל יש גם כמה מומלצים: מוזיאון הצבא (כתובת: Dien Bien Phu), מוזיאון הנשים (כתובת: Ly Thuong Kiet) והמוזיאון האתני (כתובת: Nguyen Van Huyen).
הגם שלא זכה לראות ברכה בעמלו, אפשר לומר כי בניגוד לשכנו מצפון, מאו דזה דונג, ידע הו צ'י מין למות בזמן. הוא נחשב עד היום לאבי האומה, והוא פופולרי במידה רבה גם בדרום, מכיוון שאינו נתפש כחלק מהשלטון שמנהל את וייטנאם מאז. ביתו הפרטי, הבולט בפשטותו הסגפנית כמעט, נמצא בצד המאוזוליאום ומארח מאות אלפי וייטנאמים מכל רחבי המדינה, שבאים לחלוק לו כבוד.

מגע הקסם הצרפתי
מן המאוזוליאום אנו ממשיכים צפונה, חולפים על פני ארמון הנשיא הסמוך ונכנסים לרובע הצרפתי של האנוי. זהו בלי ספק אחד החלקים היפים ביותר בעיר. עצים עברי גזע מצילים בו על שדרות רחבות ידיים, ולכל אורכן נטועות וילות צרפתיות, שנראות כמו ברובע ה-18 של פריז. רוב הווילות משמשות היום את גיבורי המלחמה ואת מנהיגי המדינה, ושם מרוכזים גם רוב משרדי הממשלה והשגרירויות הזרות (כולל זו שלנו). זה המקום שהעניק להאנוי, ובצדק, את הכינוי "פריז של המזרח".
מגע הקסם הצרפתי חרג הרבה מעבר לסגנון הבנייה. את חותמו מוצאים בתרבות בתי הקפה ובבגטים החמים שנמכרים בשעות בוקר אלו בפינות הרחוב ובדוכני המזון הקטנים. מבחינה תיירותית, אני מוצא דמיון נוסף בין האנוי לפריז: בשתיהן מהנה פי כמה השוטטות הסתמית ברחובות על פני סימון ה"וי" המסורתי באתרי החובה.
בדרך הביתה צריך עוד להספיק לקנות כמה מזכרות. אני עוצר ברחוב הקניות הראשי האנג גאי (Hang Gai), שחוצה את העיר העתיקה, מנצל את הביקור החטוף להגיד שלום אחרון בחנויות שהפכנו בהם לבני בית, רוכש עוד כמה פיסות האנוי אחרונות. ואפשר לקנות שם כמעט הכל, בזול ובאיכות סבירה בדרך כלל: בגדים בתפירה ועיצוב מקומיים, דברי עץ, מסכות קש, מפות שולחן רקומות, כלי כסף, חפצי נוי מברונזה ומה לא. כדאי פשוט להסתובב, להשוות מחירים ולקנות, תוך התמקחות קלה עד מתונה (הווייטנאמים בעלי כבוד עצמי ואינם אוהבים לרדת משמעותית במחיר, גם אם תבוטל העסקה).
אנו נוסעים כעת בין שני האגמים בדרכנו הביתה – אני כדי להתלבש וללכת ליומי האחרון בעבודה, ודניאל, שעדיין לא איבד עניין במתרחש, לאכול את ארוחת הבוקר. השווקים כבר סגורים, המתעמלים יוצאים כעת לעמל יומם והכבישים פתוחים מעט יותר. לא שזה ממש משנה בעיר שהמוני אופנועים גודשים את רחובותיה, במה שנראה תחילה ככאוס מוחלט ובהמשך מתגלה ככאוס בעל כמה חוקים משלו.
דיאם, נהג השגרירות וחבר המפלגה שבעברו עשר שנות נהיגה מסוכנת בנתיבי הו צ'י מין הרריים תחת הפצצות אמריקאיות, מסיע אותנו לנמל התעופה. אנו נפרדים ממרחבי הירוק המרהיבים של שדות האורז ומהחקלאים בכובעי הקש, שלא חשוב כמה פעמים צילמתי אותם, תמיד נראה לי שאת התמונה הזאת עוד אין לי. חוויית האנוי אחרונה (לפחות בינתיים) מסתיימת לה. דניאל בוודאי לא יזכור דבר. אני לעומתו אתגעגע אליה עד מאוד כשאהיה תקוע בפקקים של ניו יורק.

יהל וילן – הגיע לווייטנאם לראשונה כתרמילאי ב-1991, וחזר אליה ב-1998 כדיפלומט מטעם משרד החוץ למשך שלוש שנים

המיוחדים של מסע אחר

המלצות מסע אחר על אתרים יחודיים ומקומות שונים מהמסלול הרגיל

צפון / סאפה ובק, שבטי ההרים

סביב העיירות סאפה ובאק הא שבצפון פזורים כפריהם של שבטי ההרים. אפשר לפגוש שם את נשות שבט הדזאו שבגדיהן השחורים רקומים בחוטים צבעוניים, את בני ההמונג החובשים כיפות שחורות ואת בנות שבט הזאי עם המטפחות הססגוניות

שבט הדזאו (Dao). זהו אחד משבטי ההרים הגדולים ביותר. אנשיו מאמינים ברוחות האבות, נהקראות "באן הו". שפתם קרובה לסינית והם משתמשים באותיות דומות. נשות השבט הדזאו מגלחות את שער ראשן ואת הגבות, ולובשות בגדים שחורים רקומים. הן חובשות כיסוי ראש אדום, ואת צווארן ואוזניהן מקשטים עגילים ותכשיטי כסף, המעידים על מעמדן ועל עושרן | צילום: איילת אידלברג

כתבו: נמרוד מדר ולירז קדוש

לאחר שלושה שבועות על ציר התיירות הראשי בווייטנאם, החלטנו להצטרף לשני ישראלים לטיול אל סאפה (Sapa), עיירה ציורית הממוקמת בנוף הררי בצפון-מערב המדינה. באזור זה חיים כבר מאות שנים מיעוטים אתניים רבים, המכונים "מוֹנטַנאר" (מצרפתית "יושבי ההרים"), שאותם רצינו לפגוש.
עם ערב הגענו לתחנת הרכבת של האנוי, מצוידים במטעמים שקנינו באחת המאפיות המצוינות ליד האגם המרכזי, הואן קיים, ברובע העתיק של העיר. הרכבת עזבה את התחנה בשעה הנקובה בכרטיס בדיוק קומוניסטי ראוי לציון, וכעבור עשר שעות כמובטח (לא נסיעה ארוכה במיוחד בווייטנאם), הגענו ליעדנו.
רכבת הלילה הזאת נוסעת על מסילת הברזל שבנו הצרפתים בין האנוי לעיר קונמינג שבסין. בשעות היום אפשר לראות שתווי המסילה עובר בנוף יפהפה של גבעות מעובדות בצפיפות והרים מיוערים בסבך ירוק של במבוק (חיזרן), מנוקדים בכפרים קטנים ובתאואים שמלחכים את שלף האורז שנקצר.
למרות האפשרות האקזוטית לחצות לסין, אנחנו יורדים בתחנה האחרונה לפני מעבר הגבול, בעיר לאו קאי (Lao Cai) האפרורית, שרק שלטי התעמולה צובעים את רחובותיה בצבעים עזים.

צאצאי הדרקון והפיה
במונית גדולה אנחנו יוצאים מתחנת הרכבת דרום-מערבה, לכיוון סאפה, כאלפיים מטר מעל פני הים. העיירה נבנתה ב-1922 כנקודת משלט ברכס הואנג ליין (Hoang Lien) על ידי הכובשים הצרפתים. האתר כלל תחנת שידור ומגורים לחיל המצב הצרפתי, וחיו בו מיסיונרים, מתיישבים ואופורטוניסטים צרפתים, שבכוח הזרוע נישלו את אנשי השבטים מאדמותיהם והפכו אותם לכוח עבודה זול.
עם עצמאות וייטנאם, במסגרת מדיניות ניוד האוכלוסין, הובאו לסאפה מתיישבים מחלקים אחרים בווייטנאם, שהביאו עימם את המסחר ואת שיטת גידול האורז בהצפה. כל אלה ניכרים עדיין בנוף העיירה וסביבותיה: בניינים קולוניאליים וצריח כנסייה, ומנגד טרסות אורז מוריקות ושקדיות בעיצומה של פריחה. אבל עם כל הכבוד לנוף – מקור המשיכה האמיתי של סאפה הם המונטנאר.
בעיירות סאפה ובאק הא (Bac Ha) מתקיים מדי יום שוק בוקר ססגוני, שאליו מגיעות נשות השבטים למכור את מרכולתן ולקנות מצרכים חיוניים. עבור אנשים קשי יום אלה, נראה שהשוק משמש גם נקודת חיבור לעולם המודרני.
די מהר מתברר לנו שאנחנו לא הישראלים הראשונים פה ושלא "גילינו" את סאפה. נערה בבגדים אותנטיים, שזיהתה את ארץ מוצאנו, פוצחת בשיר "לכובע שלי שלוש פינות" עם כל תנועות הידיים המקוריות. הנערה אינה לבדה, ולפתע מקיפה אותנו קבוצת בנות לבושות בגדים בצבע אינדיגו (כחול כהה), המעוטרים ברקמות צבעוניות, לראשן מגבעות גליליות ולאוזניהן עדיי כסף גדולים. כולן מנסות למכור לנו תכשיטים ועבודות יד רקומות. כל בקשה לתצלום נענית בתעריף דולרי, שמעמיד את כשרון המיקוח שלנו במבחן.
מכירת מזכרות ועבודות יד לתיירים, בשוק ומחוצה לו, החלה להיות מקור הכנסה לבני השבטים השונים עם התפתחות התיירות בווייטנאם. בהתחשב בכך שבעבר הם התפרנסו בעיקר מציד ומחקלאות של ביעור יערות, שגרמו להרס סביבתי רב, הרי שכניסתם לענף התיירות מבורכת. אולם בצד הברכה, נראה כי התיירות גם מאיימת על תרבות השבטים, בעיקר עבור הדור הצעיר הנמשך לדפוסי התנהגות מערביים, שעלולים להביא לקריסת התא המשפחתי והמסגרת השבטית. לנוכח התופעות הללו, מנסות רשויות שימור ואיכות הסביבה להכשיר את הצעירים לעבוד כמדריכי טיולים ולתעל את זרימת התיירים למקומות נוספים. העיירה באק הא, למשל, השוכנת ממזרח ללאו קאי, התפתחה כאלטרנטיבה לסאפה, שיש הגורסים כי הפכה תיירותית מדי.
תיירותית או לא – השוק בסאפה, על שלל הירקות, הדגים הבשר והצדפות, כשבין הסוחרים והקונים נראות הגלימות הכהות והמצנפות האדומות, הוא מראה צבעוני שמותיר רושם עז ותמונות רבות לאלבום.

בכפר של לובשי השחורים
מלבד השוק הססגוני, סאפה היא מרכז אזורי ליציאה לטרקים. יש בה מקומות לינה ומסעדות, וכן הבנקים היחידים באיזור שמחליפים המחאות נוסעים וכסף (העמלות גבוהות, עדיף להצטייד מראש בהאנוי). מסאפה אפשר, למשל, להעפיל אל פסגת הר פן סי פאן (Fan Si Pan), הגבוה בווייטנאם, שמתנשא לגובה 3,143 מטר. הטרק אורך יומיים עד חמישה ימים, ואת כל ההצטיידות יש לערוך בעיירה. אנחנו בחרנו בטרק צנוע יותר, שעובר בכפרי המונטנאר באזור.
לאחר ארוחת הבוקר יצאנו לדרך ברכב שטח רוסי ישן וצפוף, ארבעה ישראלים, נהג מקומי ומדריכה צנומה בשם הא. למרות הנדסת האנוש הלא נוחה התגלה הרכב כבעל עבירות מרשימה בדרכים הצרות והבוציות. כשירדנו ממנו והתחלנו לצעוד לעבר כפר של שבט המונג החלו הערפילים להתפזר, והנוף של עמק נהר הפרחים נפתח בפנינו. הא המדריכה התקשתה להאמין שנהר קטן זה בקנה מידה וייטנאמי זהה ברוחבו לגדול נהרות ישראל.
את ההרים מעטרים כפרים קטנים עשויים עץ ובמבוק. בתי הלבנים היחידים הם בית הספר, שדגל וייטנאם מתנוסס מעליו, והכנסייה באחד מכפרי ההמונג, אולם יש בקתות שכבר המירו את גג העשב בגג עשוי פח גלי, ששולח קרן מסנוורת כאשר השמש מציצה בין הערפילים.
הא מסבירה כי כפר זה של בני שבט ההמונג השחורים מחולק לשניים: חלק אחד של בני השבט הנוצרים וחלק אחר של אלו שעדיין דבקים באמונתם האנימיסטית המסורתית (קיומן של ישויות בחיות, בצמחים ובדוממים). בני הכפר הנוצרי המירו את דתם לפני עשרות שנים, בעת שפעלו באזור מיסיונרים צרפתים, לא מעט בזכות מתן שירותי רפואה וחינוך. בינתיים נראה שהנצרות השתרשה פה היטב, וכעת הכומר בכפר הוא מקומי.
לבושם הכהה של בני השבט והכיפות השחורות שלראשי הגברים יוצרים אצלנו תחושה כאילו הגענו לביקור בקהילת יהודי וייטנאם. גם כאן מנסות הנשים המקומיות למכור לנו בגדים רקומים, אולם הן מעודנות הרבה יותר. הבגדים הנתפרים על ידי נשות הכפר מצמח האינדיגו צובעים את ידיהן ורגליהן בכחול כהה.
התחנה הבאה היא בית הספר של הכפר, שם אנו פוגשים במורה של ילדי השבט. הכיתה שבה הוא מלמד את הילדים בשעות הבוקר וייטנאמית וחשבון משמשת אותו למגוריו עם אשתו ובנו הפעוט. בצהריים מסתיימים הלימודים, ועשרות הילדים הקטנים משתעשעים בחוץ. הגדולים יותר לומדים בחטיבת הביניים שבמעלה ההר, מרחק של כמה קילומטרים תלולים, לשם הם נדרשים לטפס מדי יום ביומו.

אלוף האלופים זוכה בדם
עודנו יורדים במשעול התלול בין טרסות בוציות, מתלהבים מילדי הכפר המשחקים בכל חצר ומהתאואים המדשדשים במים, ולפתע אנו מבחינים בהתקהלות גדולה בגשר החוצה את נהר הפרחים.
הא המדריכה הורתה לכיוון ההמולה וסיפרה כי זהו כפר קטן של שבט הזאי, שבו מתקיימת הילולה לרגל סיום קציר יבול האורז. בהתקרבנו לכפר מתברר שאנחנו לא הסקרנים היחידים ששמעו על האירוע. פרט לקומץ מטיילים חמושים במצלמות, התגודדו סביב מוקד האירועים מאות מבני הכפרים הסמוכים: את הצבעוניות מעניקות בנות שבט הדזאו, עם כיסויי הראש האדומים ושלל תכשיטי הכסף, ובולטים במספריהם הגדולים ובבגדיהם הכהים אנשי ההמונג השחורים.
במוקד האירועים של ההילולה עומדים שני גברים בני שבט הזאי, שמקל במבוק עבה מחבר אותם בבטנם, והם צריכים בעזרת שרירי הרגליים והבטן ובאמצעות מקל הבמבוק להדוף את יריבם אל מחוץ למעגל. במעגל הסובב את המתמודדים עומדים זקני הכפר, הנשים והילדים ומעודדים בקול גדול. עד מהרה מתרחב המעגל כשצעירים סקרנים מבני ההמונג מצטופפים לכדי טבעת חנק שחורה ומנסים לצפות במתרחש. עודנו משתאים מהמחזה, ולאתר החגיגה ממשיכים לנהור כפריים רבים: צעירים מטפסים לראש הגשר המתוח על הנהר כדי להיטיב את זווית הראייה, והגשר עצמו נמלא סקרנים, עד שהוא נראה כעומד להתמוטט.
לפתע קול צווחות בקע מכיוון הגשר: בין המצטופפים מפלסת לה את דרכה חבורה של גברים משבט הזאי, נושאים חזיר עקוד. למרות מאמציה של החיה מצליחים הגברים להשתלט עליה, ולעיני כל הסקרנים מהשבטים השכנים משספים את גרונה. דמו של החזיר נאסף אל קערה עשויה דלעת ומועבר בין הגברים החוגגים, כשאלוף האלופים זוכה להיות הראשון ששותה את הדם.
אנחנו, שלא קיבלנו הזמנה רשמית להצטרף לסעודה שההכנות לה היו בעיצומן, פנינו ממשיכים בדרכנו ומטפסים דרך יער במבוק סבוך ומוצל. אחרי מפל שופע, חציית גשר מט ליפול וטיפוס מפרך אנו מגיעים לכפר של שבט הדזאו, שממוקם בגבהים, שם נוהגים בני השבט לגדל ירקות ופירות, חזירים, תאואים ופרות.
בבקרנו בבית הספר בכפר אנו פוגשים בנשים רוקמות. בדומה לכל הנשים שפגשנו בכפרים אחרים, הן מנסות לשכנע אותנו לקנות את הבגדים שתפרו. אחד הסימנים הרקומים, שמקורו בתורות המזרח, מושך את תשומת ליבנו. אנחנו מכירים אותו פשוט כצלב קרס, ודוחים בנימוס את ההצעה.
אנו ממשיכים בטיפוס המפרך, כדי לפגוש את הנהג שמחכה לנו. על המאמץ הפיזי מפצים הנוף המדהים והעובדה שלפנינו טיפסה זקנה מקומית, עם סל גדול עמוס גזרי עץ להסקה התלוי ברצועה על מצחה. חזקים הרבה פחות ממנה, כנראה, אנו מסיימים את דרכנו ברכב רוסי קטן ואמיץ שלוקח אותנו כל הדרך לעיירה סאפה, למקלחת חמה ולישון.

נמרוד מדר ולירז קדוש – זוג לחיים ולטיולים: נמרוד חקלאי וסטודנט לניהול, לירז בוגרת המדרשה לצילום גיאוגרפי

הכנות - ויזה, איך מגיעים, מתי נוסעים, בריאות ועוד

כל מה שצריך לדעת כשמתיישבים לתכנן את הטיול: מידע על שגרירויות ונציגויות קונסולוריות, אשרות והיתרים נדרשים, איך מגיעים ליעד, מתי הכי כדאי לנסוע, האם צריך חיסונים, כללי בטיחות מומלצים ועוד

אשרות ושגרירויות 
ישראלים הנוסעים לוייטנאם זקוקים לאשרת כניסה למדינה. לקבלת האשרה יש לפנות לשגרירות וייטנאם בישראל. האשרה היא לשלושים יום וקשה מאוד להאריך אותה. למבקשים להגיע לוייטנאם דרך מעברי הגבול היבשתיים, מומלץ לבדוק היטב, מבעוד מועד, את האשרה שהודבקה בדרכונם. במעברי הגבול היבשתיים ישנה הקפדה באשר לאיכות האשרה והפרטים הנמצאים בה. ידועים מקרים בהם סורבה הכניסה לוייטנאם כאשר הפרטים באשרה לא עמדו בסטנדרטים הרצויים.

שגרירות וייטנאם בישראל
כתובת: בית אסיה, רחוב וייצמן 4, תל אביב
טלפון: 03-6966311

שגרירות ישראל בהאנוי
כתובת: Nguyen Thai Hoc 68
טלפון: 84-4-38433140/1/2/3

איך להגיע
אין טיסות ישירות מישראל לוייטנאם. אפשר להגיע אליה בטיסות מיעדים שונים במזרח ובאירופה או להיכנס אליה דרך מעברי הגבול עם סין, לאוס וקמבודיה.

מתי כדאי להגיע
חודשי העונה היבשה הם שונים מאזור לאזור בוייטנאם: בדרום העונה היבשה היא בין דצמבר לאפריל, כאשר בין פברואר למאי נעשה חם ולח במיוחד; במרכז העונה היא בין מאי לאוקטובר. בצפון קריר וגשום בין נובמבר לאפריל וחם בשארית השנה, כאשר יש סכנה לטייפונים באזור זה ובמרכז בין יולי לנובמבר. ברמות קריר מבשאר חלקי המדינה.
בזמן פסטיבל הטט (ראש השנה החדשה, באזור ינואר או פברואר) המלונות עמוסים ועסקים רבים נסגרים לרגל החג.

חיסונים ובריאות
יש להתחסן באחת ממרפאות הבריאות למטיילים לפני הנסיעה.
במקרה של בעיה כדאי לפנות למרפאות בינלאומיות מאחר ורמת שירותי הבריאות בוייטנאם ירודה.
מומלץ לשתות מים מינרליים ולשטוף היטב ירקות ופירות לפני האכילה.