מה לא נאמר ומה לא נכתב על פסטיבל וודסטוק שהתרחש לפני קרוב לחמישים שנה? דורות שלמים גדלו על גבי מיתוס "מסיבת הסיום" הלא רשמית של שנות השישים, מסיבה של שלום, אחווה, מוזיקה וכמובן גם חומרים מרחיבי תודעה למיניהם.
פסטיבל זה נחשב כבולט מבין פסטיבלי הרוק שנערכו בשנות השישים וכאירוע חברתי מעצב בעולם המערבי בכלל וארצות הברית בפרט. הפסטיבל היה שיא בתרבות האנטי ממסדית שהתפתחה בארצות הברית באותו עשור, שמיצגיה הבולטים והנאמנים ביותר היו "ילדי הפרחים" הידועים גם בכינוי הקצר שלהם – ה"היפים". בעיני רבים נחשב הפסטיבל כאירוע המשפיע ביותר בהיסטוריית דרכה של המוזיקה והתרבות הפופולרית, הדרך שאותה חיפשו מיליוני צעירים בשנות ה-60.
עידן ה"עשו אהבה, לא מלחמה"
ארצות הברית הייתה שקועה עמוק בבוץ הווייטנאמי – והדור שנולד אחרי מלחמת העולם השנייה קיווה לטלטל את עולם המבוגרים ולהביא לתיקון עולם שכולל שלום, שוויון, אהבה חופשית, סמים ומוזיקה.
אינספור מילים נשפכו על תיאור חוויית פסטיבל המוזיקה, שריכז מאות אלפים מאותם "ילדי הפרחים". וודסטוק, שבאוגוסט הקרוב יחגוג 50 שנות מיתוס, לא היה רק אירוע מוזיקלי, אלא נקודת ציון חברתית ומטאור תרבותי שנחקק עמוקות בעידן ה"עשו אהבה, לא מלחמות". בין העירום, עשן הסמים והמוזיקה החדשה התעופפה שם גם רוחניות לכל עבר.
כמו כל האירועים הגדולים באמת, מטרת המארגנים הייתה צנועה בהרבה מהתוצאה הסופית. המדובר היה בניסיון לגיוס כסף לאולפן הקלטות בניו יורק, כדי לקדם את פרסומו של האולפן הם החליטו לגייס כסף על ידי פסטיבל רוק שיתקיים באזור -כשהמטרה הראשונית הייתה להביא קהל בהיקף של 50,000 איש.
הלהקות הראשונות שהוחתמו בפסטיבל (אגב, במחיר מופקע לחלוטין) היו הלהקות הגדולות של אז: ג'פרסון אירפליין והקרידנס קילווטר. להקות אחרות, שראו שהשמות הגדולים כבר בפנים, הסכימו גם הן לחתום מול מפיקי האירוע חסרי הניסיון, שלקח להם שנים והרבה מזל להחזיר את הכספים שהושקעו…
בסיומו של שלב ההפקה עמדו על קו הזינוק של הפסטיבל הרבה אומנים, חלקם מהמובילים באותה תקופה ואחרים הזניקו את הקריירה שלהם בעקבותיו. רשימה חלקית כוללת את ג'פרסון אירפליין, ג'ימי הנדריקס, קרוסבי סטילס אנד נאש, ראווי שנקר, להקת המי, ג'ניס ג'ופלין, ארלו גאט'רי, להקת סנטנה ועוד רבים וטובים.
פקקי התנועה לאזור החלו כבר כמה ימים לפני תחילת האירוע והתוצאה הסופית הייתה של חצי מיליון איש (לא כולל שתי לידות שהתרחשו בזמן האירוע), שנהנו בדיוק ממה שהובטח בכרזת הפוסטר של הפסטיבל – "שלושה ימים של שלום ומוזיקה".
שאלה שנשאלת אוטומטית היא מי מאומני העל של התקופה ההיא לא הטריח את עצמו לאירוע, וגם שם ניתן למצוא שמות גדולים כמו בוב דילן, הביטלס, הדלתות ולד זפלין, כל אומן או להקה לא הופיעו מסיבות ספציפיות שלהם, למרות שרובם הודו בדיעבד לאחר מעשה שאם הם היו יודעים את התוצאה הסופית כנראה שהם היו חושבים פעמיים.
יומן וודסטוק 1969
בחזרה ל-2019
השנה גם החברה הגיאוגרפית יוצאת במסע מיוחד וחד פעמי לציון יובל לשנת 1969 בכלל ולפסטיבל וודסטוק בפרט. הטיול יעסוק ברוב האירועים המכוננים של שנות ה-60, שהיו השנים הסוערות ביותר בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, שנים שהיו תחת הצל של המלחמה הקרה ומשבר הטילים בקובה, אירועים פוליטיים סוערים – מרצח קנדי ועד מלחמת ווייטנאם – וכמובן אירועי מהפכה אזרחיים, שבאו לידי ביטוי בהפגנות מחאה של האפרו-אמריקאים בארצות הברית, בהנהגת מרטין לותר קינג.
נדמה שיותר מכל, ייזכר העשור בשל תרבות הצעירים המתירנית שהתפתחה בצפון אמריקה – תרבות "ילדי הפרחים". תרבות זו, שהייתה פציפיסטית ואנטי קפיטליסטית, דחתה את ערכי דור ההורים ויצאה נגד איסורים מיניים וחברתיים ארוכי שנים.
1969 היא אולי השנה המזוקקת ביותר בעשור הזה, כי איך שלא הופכים את זה ומאיפה שלא מסתכלים על זה, מדובר בשנה שחתמה עשור אמריקאי גדוש באירועים שעיצבו את הדורות הבאים ושינו לא רק את ארה"ב, אלא את העולם כולו.
בטיול ננסה לחזור הכי קרוב שאפשר לאירועים הללו תוך שמיעת סיפורים, מפגש עם אנשים מיוחדים, ליווי של אנשי תוכן ומומחים לנושא – רענן בן בסט, אורי משגב, רני אלינב וכמובן הזמר/סופר/משורר אהוד בנאי, שילווה אותנו באזור וודסטוק ויכניס אותנו לאווירה בעזרת סיפורים ושירים.
• לפרטים על טיול של החברה הגיאוגרפית לארצות הברית בעקבות שנת 1969 לחצו כאן >>
בתמונה הפותחת: החווה של מקס יסגור בשנת 1968, שנה לפני שהחכיר את השטח למארגני הפסטיבל | צילום: Heinrich & Friedl Winter