| ערב חורפי ירד על העיר קוניה. נרגשת זרמתי עם ההמון אל אולם האצטדיון העירוני מלאת ציפיות לקראת מופע הדרווישים המחוללים (Whirling Dervishes Festival). בכניסה תלש סדרן את ספח הביקורת מהכרטיס והעביר אותי לידיה מיומנות המישוש של השוטרת. משם נשטפתי עם כולם אל הלובי, להתחבט בין דוכני המכירה שהציעו סיכות מוזהבות הנושאות את שם האל ותליונים עם דיוקנו של הקדוש הפרסי שאומץ על ידי התורכים – מבלנה ג'ללדין רומי. מאז השיב מבלנה את נשמתו לבורא, ב-17 בדצמבר 1273, הפך יום זה לחלק מלוח החגים. משרד התיירות מנצל את ההזדמנות לחלק עלונים לעידוד התיירות בגן העדן התורכי. בחרתי לי עמדת תצפית ליד דלפק המזון. שם, מבעד לניחוח האדים של כוס תה-תפוחים שלגמתי – האלמה-צ'אי המפורסם, סקרתי בעניין את סביבותיי. סוף סוף נפתחו דלתות האולם, כל אחד הזדרז למצוא את מקומו על הטריבונות. ההמולה מסביב עוררה בי ספקות לגבי המשך הערב שהובטח כחוויה רוחנית. על קירות אולם הספורט, בין שלטי הענק לפרסום קוקה-קולה, התנוססה כרזה המצטטת מדברי הקדוש מבלנה. בכרזה נאמר: "היה כמו מי שאתה נראה, ותראה כמו מי שהנך". הסתכלתי תחילה על עצמי וחשתי מעט נבוכה. זו לא ממש אני, ארוזה כך בחצאית ארוכה ובמטפחת ראש. את הלבוש הזה אימצתי בכדי להתמזג בין אנשי העיר המסורתית. סביבי היו עוד המון מטפחות ראש, מה שהעיד שרוב הנוכחים הם מוסלמיות ומוסלמים שומרי מסורת. צקצוקי מצלמות הסגירו גם את נוכחותם של כמה יפנים, גרמנים, בריטים, ושני ישראלים. בירכתי המגרש עמד מכשור מודרני של מערכות הגברה ותאורה, שנראו כערוכים לקראת מופע תיאטרלי. הספקות שבלבי רק הלכו והתעצמו, עד הרגע בו נכנסו הנגנים. |
| מרחפים באקסטזה דממה נפלה באולם. הטקס החל. לצלילי נגינת חליל חרישית נכנסו הדרווישים המחוללים, כשהם פוסעים מתונות בשורה עורפית בגלימותיהם השחורות ובכובעי הלבד המוגבהים. מוביל את השורה הדרוויש המנחה, וחותם אותה השייח' הקשיש. אשה אחת לחשה לי ש"הגלימות השחורות מסמלות את ארונו של המבלנה וכובעי הלבד המוגבהים – מצבה". והוסיפה, ש"כל הפעולות בטקס הן סמליות וכל פעולה פשוטה יכולה לייצג רעיון פילוסופי מורכב". הדרווישים מתיישבים על שטיחונים מעור כבש שהונחו בעוד מועד על שפת המגרש. מושבו של השייח' מובדל בשטיח שצבעו אדום. הצבע הוא סמל לדמו השפוך של שמס מטבריז, חברו הטוב ביותר של המבלנה, שנרצח בגלל קנאת שווא של חסידיו. מקום מושבו של השייח' מסמן את הכיוון למכה ומשמש כמיחרב הממקד אליו את תפילות המאמינים. הדרווישים שוקעים בתפילה חרישית שמאצילה משלוותה גם על הקהל. הקשה פתאומית, מתוזמנת, של כל כפות הידיים ברצפה, מנערת את הקהל משלוותו. ההקשה כמוה כהכרזה על יום הדין שהגיע. כולם נדרכים במתח. הדרווישים משתופפים אפיים ארצה בעודם מכים ברצפה, ובגופם הם בונים גשר בין העולם הזה לעולם הבא. אך מי יעיז לעבור על הגשר הזה כשידוע שהוא "דק כשערה וחד כתער"?, רק קדושים המכונים גם "אנשים מושלמים". הדרווישים נעמדים, משילים את גלימותיהם ונשארים בשמלות לבנות שנראות כמו תכריכים. כולם מצליבים את ידיהם אל בית החזה, וגופם שהופך למקשה אחת מסמל את האחדות האלוהית. הם מצטופפים כתף אל כתף ויוצאים לדרך. תחילה הם משתחווים לפני השייח' ומנשקים את כף ידו. השייח' מנשק בתגובה את שולי מגבעתם ובכך מסמן להם את הרשות להתחיל להסתחרר. לאט ובהדרגה הם מתחילים להסתובב נגד מחוגי השעון, להוכיח את רעיון ההתנגדות לכוחות השולטים בעולם החומר. בתחילה הסיבוב איטי, אך הוא הולך ומתגבר ככל שהגוף נכנע ומתמסר. בסוף כולם מרחפים בקלילות. הפנים מחווירות מעט, מסגירות רפרוף קל של חושניות, של עונג הנובע מן ההתמסרות המוחלטת. הידיים נפרשות לצדדים, האחת מקבלת בעוד השנייה מעניקה את כל הטוב והשפע האלוהי שזורם בגופם. הקסם מתרחש מול עיניי, נראה שהדרווישים גוברים על חוקי הכבידה בעודם חגים בריחוף אחיד ומהפנט. הבעת ההנאה הנסוכה על פניהם נפרשת גם על פני הקהל, התרוממות הרוח אוחזת בכולם. הדרוויש המנחה והשייח' נשארו בגלימותיהם השחורות במשך כל הטקס. הדרוויש המנחה משוטט בין המסתחררים ושומר על הסדר, הקצב והכיוון. השייח' שנשאר לשבת על מקומו לאורך כל הטקס קם לקראת הסוף ויוצא בסחרור קצר לאורך הציר המרכזי, נתיב השמור באופן בלעדי עבורו ומסמל את הדרך הקצרה ביותר אל האלוהים. המאמינים טוענים שהשייח' מגלם את השמש והדרווישים את הכוכבים החגים סביבה. הטקס מייצג באמצעות מערכת סמליו את הבריאה והחיים. הוא בנוי מארבע ברכות המופנות לארבע כנפות תבל. הברכות, גם אם דומות למראית לעין, שונות במשמעותן ובקצבן ההולך ומתגבר מן האחת לשנייה. הברכה הראשונה מציינת את הכרת המאמין באל. השנייה היא ביטוי להתלהבות המאמין מעוצמתו של האל. השלישית היא התאחדותו עם האל באהבה. והרביעית היא התפשרות עם הגורל וקבלת התפקיד הארצי בשרות האל. למשך כל אחת מן הברכות נכנסים הדרווישים מחדש למצב של אקסטזה. הם יוצאים ממנו וחוזרים לעצמם בהפסקות הקלות שבין הברכות. מטרת האקסטזה היא לחדד את המודעות ולהעלותה לרמה גבוהה יותר. האקסטזה מתפוגגת אל מלמולי תפילה. הקהל מגלה מעורבות, ביחד עם המחוללים הוא פורש כפיים ומצטרף לתפילות בניע שפתים. על פי החוק וההגדרה זהו מופע פולקלור, אבל, נוכח עוצמת ההזדהות של הנוכחים אי אפשר שלא להרגיש שקורה בערב הזה הרבה יותר מזה. |
| פרידה, אבל לא לתמיד בוקר קפוא בתחנה המרכזית של קוניה. אני בדרכי חזרה הביתה. רגע לפני שעליתי לאוטובוס נתפסתי בקלקלתי, זקנה שישבה שפופה על עקביה ושמרה על שני שקי תפוחי אדמה אותתה לי בכעס לחבוש את המטפחת. טל הבוקר נקרש על השיחים והפך לנטיפי קרח התלויים גם הם בקלילות המתריסה כנגד כוח הכבידה. קרני השמש נדחקות מבעד לכפור הנערם על השמשה הקדמית של האוטובוס בניסיון לחמם לבבות. אני נזכרת במשל שסופר לי מחוכמת המבלנה, על אור השמש שמנסה לחדור מבעד לתריס. בגלל המכשול האור נאלץ להתפצל לקרניים בודדות, אך אם נסיר את התריס נשוב ונגלה שמקור כל הקרניים אחד הוא, אור השמש. מבעד למרחק של יותר משבע מאות שנים, מגיע תלמודו של המורה הדגול הממשיל את הנפש לאור השמש ואת הגוף לתריס, ומציע לנו להסיר את מכשול הגוף בדרכה של הנפש על מנת שנוצף באור. ניסיתי לרדת לעומקו של הרעיון בעודי גומעת מלוא העין את משטחי הזוהר המושלגים של מבואות קוניה. בטרם התרחקתי כבר התגנבו ללבי געגועים. האוטובוס נבלע בלובן ההרים המתמזגים בלובן השמים והעולם כולו נראה לי כמו חצאיתו של דרוויש מחולל. שאפתי את המרחבים לקרבי, עצמתי את עיני, ולפני ששקעתי בתנומה הבטחתי לעצמי לחזור גם בדצמבר הבא. איך להגיע למבקרים בעיר מומלץ לא להחמיץ את הביקור בקברו של המבלנה שהיום נחשב למוזיאון. |