בכינוס שנערך בקוויבק קנדה הכריז ארגון אונסק"ו על הגנים הבהאיים על הכרמל בחיפה ובעיר עכו כאתרי מורשת עולמיים. בכך אימץ הארגון את בקשתו של הועד הישראלי של אונסק"ו שראה בגנים מועמד ראוי ובעל סיכויים טובים להתטרף למועדון האקסקלוסיבי של אתרי מורשת.
עד כה הוכרזו ברחבי העולם כ-900 אתרים כאלה, שנחשבים נכס תרבות עולמית ובכך זוכים להכרה ולקידום. הציפייה שמלווה הכרזה כזו היא בדרך כלל לגידול משמעותי במספר המבקרים ובהכנסות מתיירות. זו כמובן הציפייה גם בחיפה, אם כי כפי שיודעים היטב בעכו ובמקומות אחרים בישראל הקשר אינו מובן מאליו.
עלות ההקמה של הגנים על מורדות הכרמל בחיפה הגיעה ל-250 מיליון דולר. תחזוקת הגנים מוערכת ב-4 מיליון דולר בשנה. על פי עקרונות הדת הבהאית לא גובים בכניסה לגנים תשלום.
בשנה האחרונה ביקרו בגנים בחיפה 600 אלף תיירים וכמחצית ממספר התיירים שמבקרים בחיפה הצביעו על הגנים כסיבה העיקרית לביקור. אנו מביאים כאן את כתבתו של אלי שי על הדת הבהאית. "אנו מבקשים את טובתו של העולם ואת אושרן של האומות. שכל האומות תתאחדנה באמונה אחת ושכל בני האדם ייעשו אחים. רואים אנו מלכים ושליטים מבזבזים את אוצרותיהם ברוחב יד יותר על אמצעים להרוס את המין האנושי מאשר על מה שיוכל להביא לאושרה של האנושות… הסכסוכים הללו ושפיכות הדמים הזאת… חייבים לבוא לקצם… אל יתהלל אדם בכך שהוא אוהב את ארצו; אלא טוב יותר אם יתפאר בכך שהוא אוהב את בני מינו". במילים אלה תיאר מירזא חוסיין עלי נורי, המכונה "בהאא אללאה" (תפארת האל), את עיקריה הרוחניים של הדת הבהאאית. שורשיה של הדת נטועים בפרס, אולם דברים אלה של אחד ממייסדיה נאמרו בעכו, שאליה הוגלה ממולדתו לאחר שבילה כבר כמה שנות גלות בעיראק ובאדירנה. בעכו, בהתקף מרשים של מוזה רוחנית יצירתית, כתב תפארת האל את "אלכתאב אלאקדס" ("הספר הקדוש ביותר"), ספר חוקי היסוד של הבהאאים וסיכום תורת האלוהות, חוקת החיים ותורת המוסר של בהאא אללאה.
בימים אלה רואה החיבור אור לראשונה בעברית (ראו מסגרת), בד בבד עם הגשת מועמדותם של המקומות הקדושים לבהאאים בעכו ובסביבתה לרשימת אתרי המורשת העולמית של אונסק"ו.
הדת הבהאאית היא הדת העולמית הצעירה ביותר, ומאמיניה, יותר מחמישה מיליון, פזורים כיום על פני 233 ארצות. כל זה התחיל לפני כ־160 שנה בלבד, בהתגלות רוחנית של מבשר נרדף בעיר שירז שבפרס.
האסיר הרוחני
בליל 22 במאי 1844 החל מניין זמן חדש בעולם. עלי מוחמד שירזי, צעיר מן העיר שירז שנודע מאוחר יותר בקרב חסידיו כ"באב" ("שער האלוהים"), זכה להתגלוּּת והחל לאסוף את מאמיניו הראשונים.
הציפייה המשיחית, המאפיינת את האסלאם השיעי, הגיעה לשיאה בעת ההיא. זו היתה שנת האלף ל"היעלמותו" של האימאם ה־12, הוא ה"מהדי", מוקד הערגה והציפייה של המשיחיות השיעית, תורה המאמינה כי מבוע האור האלוהי לא נחתם בפטירתו של הנביא מוחמד אלא ממשיך לקרון מבעד לדמויותיהם של האימאמים, הישויות האלוהיות המדריכות את העולם, עד לאימאם האחרון.
בשיעה מפעמת תמיד התקווה להופעתו המחודשת של האימאם ה"נעלם". לכאורה מצפים הכל בכיליון עיניים לבואו של הגואל, אלא שמבחינת הממסד הדתי, הלה אמור להיות זה שמצפים לו לעד, שכן הופעתו בכל זמן נתון פירושה מתן גט פיטורים למעמד שלם של מתווכים דתיים הנידונים לאבטלה.
באותו ליל 22 במאי 1844 הכריז על עצמו עלי מוחמד שירזי, שלפי מסורתו נחשב צאצא של מוחמד, שהוא הוא ה"שער" ("באב" בערבית). עד מהרה התברר כי התכוון לכך שהוא ה"מהדי", שחזר אל העולם. בתוך זמן קצר נפוצו הידיעות על הופעתו, ומאמינים רבים הצטרפו אליו. את כתביו, שנחשבו להתגלויות אלוהיות, שלח עם תלמידיו לכל רחבי פרס. התסיסה הרוחנית שעוררה תנועתו הדאיגה את השלטונות, ואלה אסרו אותו.
האסיר הרוחני – שכן אין כינוי אחר שהיה אפשר לכנותו בו, שהרי לא היה פושע אלא אדם שנעצר בשל אמונתו הדתית – נכלא בשירז ואחר כך התגלגל בשורה של בתי כלא. לבסוף כלאו אותו במקו (Maku), חור מבוצר בקצה הצפוני־מערבי של פרס. שם נותק ממאמיניו, עד שהיה נדמה כי נעלם לחלוטין. היעלמותו הגבירה את אמונת חסידיו.
נושאים דגלים שחורים הצופנים את נס המרד של "המהדי הנעלם" נאספו מאמיניו וקראו בלהט את סיסמאות ההתנערות שלהם — "הוי ריבון הזמן".
בגבורה עילאית התבצרו במקדש בתבריז (Tabriz) כ־600 מאמינים כנגד אלפי החיילים הפרסים הצרים עליהם. שמונה חודשים החזיקו מעמד, ורק כשהרעב הכריע אותם ניאותו להצעת הכניעה, ההוגנת לכאורה, שהבטיחה להם בשבועה נאמנה על הקוראן כי יורשו להתפזר בשלום ובלבד שיפנו את המקום. אולם כאשר חצו את שערי המבצר, נטבחו כולם.
בפברואר 1850 הוצאו להורג בעינויים עוד אחדים מראשי הקהילה, וביולי אותה שנה גמלה בקרב השלטונות ההחלטה לחסל אחת ולתמיד את האסיר הרוחני ולסיים בכך את ההתקוממות הדתית. הוא ואחד מתלמידיו נקשרו בחבל למוט ברזל שבלט מקיר החצר. ההמון נערם על הגגות כצופה בקרקס. 750 רובאים ארמנים ירו שלושה מטחים, 250 צליפות בכל פעם. והנה, בהימוג העשן, נגלה חיזיון פלאי: המהדי הנעלם אכן נעלם. רק תלמידו ניצב לבדו. העלה בידו להימלט באורח פלא ולהתפוגג באוויר בתוך עננת המטחים?
לבסוף מצאוהו. שוב הושלך לתאו, שוב הוצא לחצר המצודה, שוב הועמדו הוא ותלמידו נוכח הרובאים הארמנים העייפים, אלא שהפעם הללו סירבו פקודה, לא רצו לקחת עליהם את האחריות למותו של איש שכזה. לפיכך הובאה יחידה אחרת, של רובאים מוסלמים, ואלה ריסקו את עצמותיהם של המהדי ותלמידו בהלם המטחים. רק פניהם נותרו שלמות. אל מחוץ לחומות הושלכו הגופות המרוטשות, מאכל לנשרים. הנאמנים ההמומים יצאו בסתר ללקט את השרידים המקודשים. 59 שנים הצפינו את העצמות, ובשנת 1909, בתום תלאות וגלגולים מרובים, הצליחו להביאן למנוחה אחרונה בהר כרמל שבארץ הקדושה.
תפארת האל מתאהב בכרמל
בטרם הוצא להורג הכריז ה"באב" כי אחריו יבוא נביא גדול ממנו, שאותו תיאר במילים: "זה אשר אללה יגלה אותו". וזה אכן הגיע: אחד ממאמיניו הקרובים, מירזא חסין עלי נורי – הוא "בהאא אללאה", תפארת האל – זכה להתגלות בגן שעל גדות החידקל. תחושתו כי הוא הנבחר התעצמה עד למדרגה הקרובה להאלהת עצמו, בשורתו הדתית התחדדה, ועימה הקריאה לשלום עולמי ולשפה אוניברסלית.
בשנת 1868 נשלח תפארת האל מעיראק לגלות ומאסר במבצר כלא עכו. ככל שחלף הזמן, כך הוטבו תנאי ישיבתו: מחדר מרווח למדי במבצר עבר לשכונת יוקרה באזור המגדלור, ואחר כך לחאן אלעומדן ולאחוזת בהג'י. כאן נהנו החסידים ממרחבים, מאדמה פורייה ומאמת המים ממעיינות כברי. אלא שלא הסתפקו בכך ורכשו להם עוד אחוזה אחת על גדת נחל נעמן, מדרום לעכו, מקום שתפארת האל קראוֹ "רצ'ואן", על שם הגן בבגדאד שבו זכה להתגלות.
כבר במבצר עכו החל סיפור האהבה בין תפארת האל ובין הכרמל, הר שמערותיו צופנות את זכר אליהו הנביא, הוא אליאס שבקוראן. ככל שצפה והתבונן בהר, כך גמלה בלבו ההכרה כי זהו הר האלוהים – ההר הנשגב, הקשור ישירות אליו מהיותו התגלמות האל, המזוהה עם אליאס, המבשר את בוא הגואל, ומכאן שהוא מזוהה גם עם ה"באב" שבישר עליו.
ב־1891, שנה טרם מותו, ניצב תפארת האל על מורדות הכרמל, הורה בידו אל עבר שורת ברושים וסימן את המקום המיועד. יורשיו קיימו את צוואתו. הם העבירו לשם את עצמותיו של ה"באב", שהוצפנו ברשותם במשך יותר מחצי מאה. בהאא אללאה נקבר בבהג'י, הנחשב אתר הקודש הראשון במעלה והמסמן את הקַבְּלָה – היא כיוון התפילה של המאמינים. ה"באב" ובנו של תפארת האל, עבס אפנדי, המכונה "עבד אלבהאא", נקברו בהיכל שבכרמל. ברבות הימים הוקף ההיכל בגנים הנפלאים. הבשורה יוצאת אל המערב על פי האמונה הבהאאית, האל האחד שולח בכל עידן את בשורתו באמצעות נביאים כמו יוחנן, אברהם ומשה, ישו ומוחמד, קרישנה, בודהא וזרתוסטרא, וכל נביא פועל ומתנסח על פי נתוני התודעה והתרבות ההולמים את תקופת שליחותו. מכאן שגם הבשורה הייחודית של הדת הבהאאית, שהגיעה לעולם באמצעות ה"באב" ו"בהאא אללאה" – שיצר כאמור את עיקר כתבי הקודש של הדת מתוך השראה רוחנית, פרי התגלות עליונה – היא בשורת האל.
העקרונות המרכזיים של הדת הם אחדות האנושות מתוך גישור על הבדלי לאום, דת ומין; קריאה להקמת מוסדות עולמיים לקידום השלום ולחלוקה צודקת של המשאבים; ועידוד השימוש בשפה בינלאומית למען ההבנה בין בני האדם. הבהאאים דוגלים בשוויון, ומתוך כך גם בשוויון נשים, בסובלנות דתית, בחינוך הולם לכל ובהרמוניה בין הדת ובין המדע. האדריכלות והגנים הייחודיים שפיתחו נועדו לשקף את עקרונותיהם הרוחניים, ובייחוד את האמונה ביופי שבאחדות הבאה מתוך מגוון.
בקיץ 1892 עברה תפארת האל למהות אחרת, ולאחר קרב ירושה ניצח עבד אלבהאא, בנו של תפארת האל. במסעותיו בעולם ייצא את הבשורה הבהאאית, וזו החלה לקנות לה אחיזה במערב. לאחר שפרחה נשמתו ניטשו בין המאמינים מאבקי ירושה נוספים, ובשנת 1957, לאחר ששימשו בתפקיד כמה וכמה מנהיגים, נמסרה הנהגת הדת למועצות קהילתיות שבראשן עומד "בית הצדק העולמי", השוכן על הכרמל.
מאז מתנהלת הדת הבהאאית כדת נאורה, דמוקרטית, נטולת כלי קודש, גבאים ושמשים, פטורה מטרחנותם של אפיפיורים ורבנים ראשיים, תרה בחיק הגנים וההיכלים היפים אחר ההרמוניה בין הדת למדע, הרמוניה שהקנתה לה את סוד הקסם שמכוחו היתה לאחד מסיפורי ההצלחה הדתיים של המאה שעברה. |
