האלהמברה – הקסבה של גרנדה

קשה לשחזר היום את תמונת העיר גרנדה כולה כפי שנראתה בשיא פריחתה; אפשר רק לדמיין עיר מצודה מוקפת חומות שמימיה הובאו מן ההרים באמצעות אמת מים. במרכזה ניצבו מסגד, מרחצאות ובתים שנבנו לנוחיותם של השליטים. גנים נפלאים תוכננו ונטעו בתוך החומות ועל מורדות ההרים מעל, ואיזור קבורה מלכותי סומן סמוך לעיר. רק מעט מכל זה נותר.

הארכיטקטורה המוסלמית מבוססת על בנייתם של חללים פנימיים רחבים, כיפות ותקרות, אכסדראות ועמודים. כבר בסוף המאה ה-7 נוצר סגנון מוסלמי מיוחד של בתי תפילה, קברים וארמונות. הבסיס היה של חללים מוגדרים היטב, עם סימטריה מודגשת. צורות מסיביות שמסמלות כוח צבאי. דוגמאות רבות של בנייה כזו מצביעות בבירור על השאיפה להפגין כוח, כזה הוא למשל מסגד כיפת הסלע בירושלים, מבנה גרנדיוזי שנבנה על אתר קדוש גם לדתות אחרות, ומפגין את חוזק מעמדם של הבונים. הנצרות יצרה חללים ברורים שתפקידם לשרת מטרה ברורה; הארכיטקטורה המוסלמית יצרה חללים זורמים, כביכול אינסופיים. תפיסת החלל הזו הלכה והשתכללה: מסך של עמודים שלפניהם גומחות היוצר עוד ועוד חללים. הכיפות בראש המבנים הלכו והתעשרו. החומרים הועשרו בצבעים, בעזרת מוזאיקה או גבס, ובוצעו קישוטים באינספור דוגמאות גיאומטריות מורכבות, מלאכת מחשבת של בעלי מקצוע מיומנים. תור הזהב הגיע במאות ה-13 וה-14, והפנינה שבכתר היתה ללא ספק האלהמברה.

מקובל לראות במלך אל-אחמד, מייסד השושלת הנזריתית, את מייסדה של האלהמברה בשנת 1238. יורשיו של אל-אחמד, אבול חאשאש, יוסוף הראשון ובעיקר בנו, מוחמד החמישי, המשיכו את הקמתו של המכלול הענק. מכל מה שנבנה בתוך החומות נותר כיום חלקו הקדום ביותר של הארמון ששוקם. כאן, ליד מגדל הפעמון, הונף ב-2 בינואר 1492 הצלב על העיר, ואחרון בני שושלת נזריד, בוני האלהמברה שהפכו את גרנדה לבירתם, מחה דמעה לפני צאתו לגלות. אמו, עאישה, לא התאפקה ואמרה: "אל תבכה כמו אשה על מה שיכולת להגן כמו גבר".
כשנכבשה גרנדה על-ידי הנוצרים גרו בני הזוג המלכותי פרדיננד ואיזבלה משך זמן מה בארמון המפואר. הם הפכו את המסגד לכנסייה, אך במבנה עצמו לא פגעו. נכדם, קרלוס ה-5, היה פחות עדין. הוא הרס חדרים רבים כדי לבנות ארמון רנסאנסי גרנדיוזי נוסף. הארמון הוזנח, ובמאה ה-18 אף שימש כבית סוהר. ב-1812 נכבש על ידי נפוליאון, וחייליו, שמעולם לא נודעו כיפי נפש, גרמו למבנה נזקים רבים ואף ניסו להעלותו משום מה באש. בארמון הנטוש והמוזנח התמקם באמצע המאה הקודמת הסופר וההיסטוריון האמריקאי אירווינג וושינגטון, ובחדריו הנטושים קיבל השראה לספרו "סיפורי האלהמברה". עם פרסום הספר הוכרז הארמון כאתר לאומי לשיקום.

גבעת האלהמברה מכילה שלושה חלקים: האלקזבה (המצודה), הארמון המלכותי והגנים. בניגוד לחוזקה ולעוצמתה של המצודה, נבנה הארמון המלכותי מעץ ומלבנים. השימוש בחומרים אלו מעיד על כך שהוא לא תוכנן לשרוד, אלא נבנה כמבנה שדייריו העשירים צריכים לתחזקו ולשפצו ללא הרף. הארמון עצמו מכיל שלושה אגפים, כל אחד מהם בנוי סביב חצר פנימית. האגף הציבורי הרשמי ("המקסואר"), שבו התנהלו עסקי מסחר ומשפט. ה"סרלו" ששימש לקבלות פנים שנערכו לשגרירים ולרמי מעלה, וה"הרם", אגף פרטי ששימש למגורים. הכניסה לאגף זה הותרה למשפחה ולמשרתים בלבד. צמוד אליו נבנה ביתן חשק, שבו הסב שליט הארמון מוקף נשים יפות, והתבונן בוודאי בנוף. מאחוריו ניצבו חדרי השינה ולפניו הגנים והמרחצאות.

חצר פנימית באלהמברה. המבקר כאן חש תחושה מיידית של נינוחות ושחרור

האלהמברה, כפי שתוכננה במחצית המאה ה-14 על-ידי מוחמד ה-5, באה להנציח את ניצחונו של השליט המוסלמי על אויביו הנוצריים. על מזרקת האריות חקוקה פואמה, ובכל הארמון פזורות כתובות המפארות את כוחו הצבאי. כאן ישב השליט המוסלמי והקשיב לבקשות ולפניות של נתיניו.

לנכנס לארמון לא קשה לדמיין את ההליכה לקראת פגישה עם המלך: עוברים דרך המקסואר ונכנסים מן החצר אל אולם מוזהב. כדי שלא יפנו באופן ישיר אל השולטן נבנה האולם בזווית אל המקסואר. משם דרך סדרת חדרים, אולמות ומבואות, יוצאים אל חצר ההדסים. במרכזה בריכה צרה וארוכה, מוקפת שיחי הדס. מכאן אפשר להיכנס לאולם השגרירים. זהו אולם מרובע, הגדול ביותר בארמון, 18 מטר רוחבו ו-20 מטר אורכו. על אחד האריחים באולם חקוקות המלים "אני ליבו של הארמון". כאן, כך אומרים, נפגש קולומבוס עם פרדיננד, כאשר בא לפוגשו לפני הפלגתו הראשונה. (שבעה חודשים בלבד הפרידו בין כיבושה של העיר לבין ההפלגה ולכן כדאי אולי להתייחס בספקנות מה לעדות זו). כיפתו היפהפיה של האולם עשויה עבודת שיבוץ בעץ, והמתבונן בה חש כמביט באלפי כוכבים נוצצים בכיפת השמיים.

מה שנותר מן הארמון הן שתי יחידות ארכיטקטוניות, המונחות בזווית ישרה זו מול זו. בכל אחת יש חצר מרכזית ובה בריכת מים, אגף מן הארמון הרומנטי על גבול הפנטזיה, וחצר האריות שהפכה לסמלה של גרנדה. החצר תוכננה כגן פנימי מלא צמחי תבלין, והיא נפתחת אל חדרי הבית, שמכל אחד מהם אפשר להתבונן במזרקה.

הארכיטקטורה של המבנה יוצרת חוויה מיוחדת במינה. משהו במקום מעניק לשוהה בו תחושה מיידית של נוחות, של שחרור ממעצורים ונינוחות. החצר מתוכננת בסימטריה מושלמת, מוגדרת על-ידי תעלות מים שחוצות בניצב זו את זו. חללים פתוחים וסגורים משולבים זה בזה. ליד כל חלל פנימי יש חלל פתוח, חיצוני, ומקשר ביניהם חלל מתווך. כתוצאה מכך נוצרת אשליה של חלל מתמשך, אינסופי. הקישוטים של האלהמברה מצטרפים לאשליה, ובעזרתם נעלמת מן המבנה כל תחושת כובד.

עושר המבטים פנימה והחוצה, ההשתקפויות בבריכות, רחש המים הזורמים בתעלות, ריח עצי התפוז והיסמין, ובעיקר משחקי התאורה הגאוניים, הצורות המשתנות לפי כמות האור, עמודי השיש המוארים בלילה, אלפי נטיפים היורדים מן התקרה ויוצרים משחקי אור וצל, כל אלה הם תמצית הקסם של האלהמברה.

במלון הסמוך, ביקשנו לעצמנו הסבר לקסם הזה, לעוצמת החוויה האסתטית, לתענוג שחשים אנשים מכל העולם שעה שהם עומדים בבניין שנבנה לפני מאות שנים על ידי שליטים מוסלמיים. ההסבר נעוץ קרוב לוודאי בעושר הצירופים. ריכוז של נוף והכוונת המבטים של השוהה בתוך החדרים אל עבר הנוף, צבעים, קישוטים וטיול רגלי מלא מסתורין ורומנטיקה בגן הארמון, פרחים, מים זורמים שאפשר לגעת בהם וללגום מהם, הניגוד בין החומות הלא מרשימות כלפי חוץ לבין התוכן הפנימי העשיר, הסטטיות של המים העומדים בבריכות מול הדינמיות של המים הזורמים בתעלות ופורצים מפיותיהם של האריות. כל אלה מעלים על הדעת את שירו של המשורר פרנסיסקו דה יקזה, החקוק בשער הכניסה למגדל המצודה: "תני לו נדבה, אשה/ כי אין בחיים צער/ כמו להיות עיוור בגרנדה".