הנחתי את החפצים על הכיסא היחיד שניצב בבונגלו. זה עתה קיבלתי את המפתחות והחדר נראה צפוף מדי לעומת מרחבי הים שבחוץ. אחר כך יצאתי אל החוף. גלים ליחכו בעדינות את החול הלבן, הבוהק. המים היו בצבע תכלת שהזכיר שילוב בין לאגו ארגנטינו לצלילותו של חוף יווני. לצדם ניצבו דקלי קוקוס מעוקלים, בקתות קש עם חוף פרטי קטן, וברקע סירות מפרש צבעוניות. חלום בהקיץ. 1,500, 2,000, או 1,190 (תלוי מי סופר ומהי ההגדרה של אי, אבל מה זה חשוב?) איי אלמוגים, שנראים – לפחות מהמטוס – כמו וריאציות של האי הבודד הזה. בלי חדשות, בלי בורסה, בלי ציצים (האחרון מתוקף החוק). מישהו בוודאי המציא את החלום הזה, עיקם את הדקלים ופיזר חול לבן. הוא לימד את המקומיים לחייך לזרים, או הביא אותם בכלל מהודו. מישהו גם צבע את המים ואת הסירות בצבעים עזים, נטע פפאיות וקרא לתיירים לבנים מאירופה לבוא. הוא הצליח מאוד, כי התיירות היא כיום תעשייה עצומה ופרנסה עיקרית. מדריך המשלחת אומר שהם חיים מדיג. זה נשמע טוב אבל אנחנו מפקפקים. מתחיל לרדת גשם טרופי חם, ואני מתמלא שמחה כהודי שחיכה למונסון, מסתובב בגשם בין הבקתות ומנסה ללכת לאיבוד, אבל אי אפשר, האי קטן מדי. אני נכנס ליער דקלים קטן (הכול קטן) רוחש ציפורים, חרקים וצמחייה, ויוצא אל החוף בצדו האחר של האי. שוב חול לבן, מים תכולים וסירה באופק. אולי אותה סירה ואולי לא. במרחק 5,000 קילומטרים מכאן, אבל רק כמה שעות טיסה, מלחך ים כהה ועצבני חוף תל אביבי צפוף במטקות של חודש אוגוסט.
אוסף האיים הזה יוצר יחד מדינה שיש לה דגל, צבא, כלכלה, היסטוריה ושאיפות (צנועות, יש לומר). הדת מוסלמית. "LIGHT MUSLEM" (מוסלמים מתונים) כתוב באחד המדריכים האירופאיים, כדי להרגיע אותנו. תהיתי איך אלמוגים יכולים להיות מוסלמים או יהודים, והם הרי הרוב פה. ים יש בשפע. לעומת זאת יבשה יש מעט, והמעט מפוזר מאוד. לכן כל פיסה, לפחות באזור הבירה מאלה (MALE) מנוצלת. לכל אי מטרה מוגדרת. יש אי שהוא שדה תעופה, אי למאגר דלק, אי למזבלה, אי אחד – יפהפה, יש לומר – לבית סוהר, אי לעיר בירה, איים שהם בתי מלון. לכל מלון יש את האי הפרטי שלו. יש איים מיושבים, והרבה מאוד איים ריקים מתושבים. הממשלה מציעה איים למכירה או ליתר דיוק להחכרה ל-50 שנה במטרה לעודד יזמים לפתח את התיירות.אני משתכנע מיד לקנות אי. מול הים הכחול והחול הלבן אני חושב על מסע קניות בסירת מפרש מקומית, או אולי במסוק עם דלת פתוחה. אני מחפש אי לא נגוע, בתולי לגמרי, יורד פה ושם וממשש, מתמקח קצת ובסוף סוגר עסקה. אי בודד היה תמיד החלום שלי. טוב, אפשר להתחלק עם כמה חברים. נכון, צריך גם יאכטה ושומרים, מבשלים ובית כדי שיהיה מושלם, אבל למה להתעסק בקטנות? כאן המציאו את הפנטזיות.
אטול נולד כל האיים שמרכיבים את מדינת האיים המלדיביים הם איי אלמוגים מיוחדים, הנקראים אטולים. אטול הוא אי שבנוי מסוללת אלמוגים טבעתית הסוגרת על לגונה רדודה או שטח חולי. המילה אטול נולדה, איך לא, במלדיביים: ATHOLHU היא מילה בשפת הדיווהי המקומית. הדעות לגבי אופן היווצרות האטול חלוקות. דארווין, שחקר אטולים באוקיינוס השקט והאטלנטי, הציע ב-1842 תיאוריה שהפכה לקלאסית. לטענתו, אטול נוצר כמחסום אלמוגים סביב לוע הר געש שבלט מעל פני הים. בהמשך שקע הר הגעש, ובעקבות כך גדל הריף במהירות גדולה יותר והפך לאי טבעת. זרמי ים וגלי גאות מילאו את הטבעת בחול (שלעתים מייבש את הלגונה), ומאוחר יותר כוסו האיים בצמחייה. אגוזי קוקוס שצפו במים נחתו על החוף, נבטו וצמחו לעצים גבוהים. זוהי התיאוריה המקובלת, אבל גם דארווין הרגיש שבמלדיביים יש משהו מיוחד.תיאוריה אחרת, מאוחרת יותר, הציעה כי במשך זמן רב (מאות אלפי שנים) נבנה משטח אלמוגים על גבי רכסים תת-מימיים באוקיינוס ההודי עד שהאלמוגים פרצו החוצה. החלק הפנימי, הבלתי יציב, שקע והשאיר את טבעת האטול מסביב. יש גם סברה אחרת, פחות פופולרית, הנקראת "התיאוריה של הוויסות הגלאציאלי". זו טוענת כי הגורם להיווצרות האטולים הוא שינויים במפלס הים בתקופות קרחוניות. מחסומי אלמוגים, שנוצרו כשגובה פני הים היה נמוך בעשרות מטרים מגובהו כיום, גדלו כלפי מעלה עם עליית המפלס. תיאוריה זו לא מסבירה את הצורה העגולה של האטולים ואת העומק הרב של האלמוגים (בקידוחים הגיעו לאלפי מטרים).סביבת האטולים מיוחדת מכמה בחינות. קודם כול אין שום סלע מלבד אלמוגים גירניים. זה אומר שאי אפשר לגדל את מרבית צמחי המאכל ללא ייבוא אדמה פורייה, או מינרלים חשובים מהיבשה או מאי שאינו אטול (ואין כאן כזה). האטולים מכוסים דקלי קוקוס משום שדקלים אלה חיים על מים מלוחים וזרעיהם, אגוזי הקוקוס, צפים מאי לאי. אין הרבה מים מתוקים על האטולים, והגשם נאגר ונשמר בקפדנות. דגים ופירות ים הם בסיס התזונה של התושבים, והלגונות השקטות מאפשרות דיג נוח.
זכות ראשונים לספנים הרפתקנים המתיישבים הראשונים במלדיביים היו כנראה ספנים הרפתקנים, שהגיעו לפני כמה אלפי שנים מהארצות השכנות והקימו כאן את ביתם. מאוחר יותר הגיעו יורדי ים פיניקים, ובעקבותיהם מצרים, סינים, יוונים, רומאים וסרי-לנקים. ההיסטוריה הרשמית מתחילה ב-1153 עם הופעת האיסלאם, אבל עדויות כתובות ושרידים ארכיאולוגיים מצביעים על תקופות פרה-איסלאמיות. איי המלדיביים היו נקודות מעבר חשובות לציביליזציות ימיות רבות. המצרים היו אלה שלימדו את הרומאים כיצד לחצות את האוקיינוס ההודי, ואי אפשר היה לחצותו ללא היכרות עם האיים הפזורים על קו המשווה.ההתייחסות הראשונה בכתובים למלדיביים נמצאת אצל פתולומיאוס, הגיאוגרף והמתימטיקאי היווני בן המאה השנייה, שכתב על "1,378 האיים הקטנים מערבית לטאפרובנה (סרי לנקה)". בין הנוסעים הגדולים שחצו את האוקיינוס ההודי היה הסוחר הפרסי סולימן שחי במאה התשיעית. "בים שנודע בשם ים הרקנד", כתב, "יש 1,900 איים בקירוב. אישה שולטת באיים אלה ועושרם בא להם מקונכיות פי הכושי". מוחמד עבדאללה אבן בטוטה, הסוחר הערבי הצפון אפריקאי הנודע הגיע למלדיביים ב-1344 וסיפק את התיאורים המפורטים הראשונים של האיים ותושביהם. הוא כתב שאלה האיים הנעימים ביותר שראה ו"אחד מפלאי העולם", זאת לאחר שביקר בלא פחות מ-92 ארצות. גם הסינים הרחיקו עד כאן. במאה החמישית ביקר כאן פה-היאן. בתקופת שושלת מינג, החל מהמאה ה-14, הכירו הסינים היטב את האזור, הבינו שהאיים נמצאים על גבי הרים שקועים וקראו לאטולים "שרשרת הרי ליו-שאן". הם השאירו תיאורים מפורטים על הגיאוגרפיה, האקלים, הכלכלה והמנהגים של המקום. האירופאי הראשון שנחת על האיים היה ואסקו דה גאמה. הוא הגיע למלדיביים ב-1498, אך הפורטוגלים החזיקו כמה מהאיים רק מ- 1518 ורק במשך עשר שנים. במאה ה-17 היו האיים לסירוגין תחת מרותה של הולנד ומ-1887 עד 1965 שלטו בהם הבריטים. ב-1965 זכו המלדיביים בעצמאות במסגרת חבר העמים הבריטי וב-1968 הפכו לרפובליקה.
אנשים גדולים עם עור בהיר העדויות הפרה-איסלאמיות מעטות. בשנים האחרונות החלו בני המלדיביים לחקור את העבר שקדם לאיסלאם. הם גילו כי ההיסטוריה שלהם ארוכה לפחות כמו זו של שכניהם ההודים והסרי-לנקים. בתחילת המאה העשרים גילה הארכיאולוג הבריטי בל בכמה מקומות ברחבי האיים ערמות אבנים עגולות, ששמן המקומי היה "האוויטאס" (HAWITTAS). לטענת בל אלה שרידים של סטופות, מקדשים בודהיסטיים דומים לדגובה בסרי-לנקה. בכמה מהם נמצאו פסלים בודהיסטיים ופסלים הינדואיסטיים של שיווה ואלים אחרים. בל לא גילה מי בנה את המקדשים או את הפסלים, והתעלומה נותרה בלתי מפוענחת. כששואלים את התושבים מי בנה את ההוויטאס הם משיבים "רגין" (REGIN). אף אחד לא יודע מי היו הרגין, אבל הם מתוארים כאנשים גדולים עם עור בהיר, שיער חום ואפים נשריים, שהיו ספנים מומחים.בראשית שנות ה-80 הזמין הנשיא גאיום את החוקר והסופר תור היירדאל, מחבר "קונטיקי" ו"מסעות רע", לבוא ולחקור את מסתרי המלדיבים. היירדאל חפר כמה אתרים ומצא עבודות אומנות נפלאות. באי פואה מולאקו (FUA MULAKU) הוא גילה חומות עשויות אבן מסותתת היטב, בטכניקה שהיתה נדירה מאוד. האבנים באחד המבנים היו מותאמות אחת לשנייה עד כדי כך שאי אפשר היה להעביר ביניהן סכין.
מים שוקקי חיים לאחר שחיית בוקר מרעננת במים הצלולים עזבנו את אי המלון שלנו ויצאנו בספינה לעבר אי אחר בהמשך אותו אטול. מול האי נמתחת שונית מחסום (BARRIER RIFF) , וירדנו להציץ עליה.יודעי דבר טוענים כי המלדיביים האמיתיים נמצאים מתחת למים. ואכן המים שוקקי חיים. האלמוגים היו כאן לפני בני האדם, ויישארו כנראה גם אחריהם. בעבר תיארו את האלמוגים כצמחים, אבל למעשה אלה בעלי חיים לכל דבר. 200 סוגים של אלמוגים חיים במלדיבים. על גבי הריף ובסביבותיו אפשר לראות עשרות מינים של דגים בשלל צבעים וצורות, אצות, כוכבי ים, סרטנים, לובסטרים, ולא פחות מ- 5,000 סוגי צדפות הפעילות בעיקר בלילה. מן המעמקים מגיעים גם כרישים.קונכיות "צדפת פי הכושי" (Cyprea moneta) שנמצאות כאן בשפע, שימשו במשך מאות שנים ככסף לכל דבר בארצות רבות, באסיה ובאפריקה. בעמק נהר האינדוס מצאו קונכיות שהיו בשימוש 1,500 שנים לפני הספירה. בשנת 600 לספירה הגיעו הקונכיות עד נורווגיה. מאוחר יותר נקראו המלדיבים "איי צדפת פי הכושי". בתימן איזנו בקונכיות סירות, והשימוש בהן התפשט מסין במזרח אסיה עד גיניאה במערב אפריקה. רק במאה ה-18 ירד ערכן של הקונכיות, אבל במלדיבים הן עדיין בשימוש. כל אדם, לדוגמה, צריך לשלם עם חתונתו 18,000 קונכיות מס לסולטן.
עם סירות הדיג המיוחדות בעלות המפרש המשולש – הדהוני (DHOANI) , אפשר להגיע לכל מקום באזור. בעבר אף הרחיקו איתן ליבשת – להודו. עתה מגיעים לשם בספינות גדולות, אבל חרטומן של הספינות הגדולות האלה עדיין מורם בגאווה – כנראה בהשפעה מצרית.הדיג המסורתי העיקרי הוא דיג טונה. היתרון הגדול הוא שבניגוד למקומות רבים אין כאן עונת דיג מוגדרת. בבוקר מעלים בחכה דגים קטנים, ובערב משתמשים בהם כפיתיונות לטונה. כל סירה לחוד, לא עובדים בצוותים. נעים על פי ציפורים, או תנועות מיוחדות במים. חושים של דייגים שהוריהם והורי הוריהם היו דייגים. מעמדם המועדף של בוני הסירות ירדנו מהספינה אל חוף מבטחים. מהחוף נראה האי כמו האיים המלדיביים האחרים שראינו – חוף לבן ועצי קוקוס. אבל זהו אי מיושב. עוד מהחוף ניתן לזהות את שורת המבנים הראשונה מבצבצת מבין העצים. מספיק רחוק מהחוף כדי להשאירו חוף, אבל עם הפנים לים. אנחנו מתפזרים ומשוטטים בין בתי היישוב. רחובות ישרים, מסודרים בשתי וערב, נקיים מאוד. סדר מפתיע ולא צפוי. ושוב חשבתי לעצמי שמישהו בטח המציא את המקום הזה.במשך שנים טענו היסטוריונים כי תושבי האיים המלדיביים הם תערובת של מהגרים מדרום הודו ומסרי-לנקה. אך תגליות חדשות מלמדות שהתמונה מורכבת יותר. כנראה ששבטים אריים מצפון-מערב הודו כבשו את האיים יחד עם סרי-לנקה לפני 2,500 שנה. מאוחר יותר הגיעו אינדונזים, מלאים, ערבים ואפריקנים והתערבבו במקומיים.
החברה המלדיבית היא מעמדית. בעבר הרכיבו את המעמד העליון משפחות שהיו מקורבות לסולטן ולבני משפחתו. בני מעמדות אחרים הורשו להיות בקרבתם רק אם ישבו על שרפרפים נמוכים. עתה מתערערת ההפרדה. מעמדו של מלדיבי נקבע כיום על פי מספר האיים שהוא חוכר, או על פי מספר הסירות שבבעלותו, ולא על פי השתייכותו המשפחתית. הרכוש החליף את הדם הכחול. מעמדם של בעלי הסירות יציב משום שמובטח להם חצי משלל הדיג היומי. החצי השני מתחלק בין קברניט הסירה והדייגים.אחד המקצועות החשובים באיים הוא בניית סירות, ובוני הסירות זוכים למעמד החברתי הגבוה ביותר יחד עם הרופאים, שרובם מתמחים אגב ברפואה עממית ולא מערבית. אם הרופאים אחראים על בריאות הגוף והנפש, בוני הסירות אחראים על חיי הדייגים, ובונה שכשל מעמדו נפגע ושוב לא יוכל לבנות סירות. סוחרים מיומנים, נפחים וצורפים זוכים אף הם ליחס של כבוד. בתחתית הסולם החברתי נמצא מוזג התמרהינדי. למרות ההבדלים בין המעמדות אין עוני קיצוני במלדיבים. חברי קהילות האיים המיושבים תומכים זה בזה.הדת העיקרית היא אמנם האיסלאם, אך באיים נפוצה האמונה בכוחות על-טבעיים הקרויים דהווי (DHEVI). מקורה בוודאי בתקופה הפרה-איסלאמית, שכן מילים רבות הקשורות בה הן בסנסקריט ובפאלי. כדי לתאר שדים משתמשים התושבים, בכל זאת, במילה הערבית "ג'יני". רוב התושבים חיים בפשטות, תוך הרמוניה עם הטבע, ונראים למבקרים מערביים רגועים באופן מעורר קנאה. דרישותיהם החומריות באמת מועטות, אבל זוהי טעות לחשוב כי הם "אוכלי לוטוס", ההוזים האבודים בגן העדן. כדי להתפרנס הם חייבים לבלות שעות ארוכות וקשות בדיג על הים. משפחות רבות נאלצות להיפרד לתקופות ארוכות, כאשר הגברים עובדים באיי הנופש או על אוניות מטען.
האדמות בבעלות ממשלתית, והכפרים בנויים כמרובעים בעלי זוויות ישרות. לכל משפחה שטח אדמה הנקרא "גואתי", בגודל 30X50 מטרים. בשטח זה, המוקף בגדר מאבן אלמוגים, נמצא "בוסתן" של מנגו, קוקוס, עץ הלחם (באובב), בננה ופפאיה. כמה ערסלים דמויי כיסאות במסגרות עץ תלויים בשטח המוצל. הבית, הבנוי במרכז, משמש בעיקר לשינה והוא חשוך מאוד. בעבר נבנו הבתים מענפי דקל ארוגים, אך כיום הם מחוזקים באבני אלמוגים. הריהוט מינימלי, ומבוסס על מחצלות הפרושות על הרצפה לשינה ולמנוחה. בלילה סוגרים מרבית התושבים את החלונות והדלתות כדי למנוע מה"ג'יני" להיכנס. האוכל מתבשל במבנה נפרד, ולרוב המשפחות יש באר מים בחצר.כשבני המשפחה מבלים יחד הם לא מרבים לדבר ולהחצין רגשות. כמעט לא מרימים קול. נדיר שהילדים מדברים ישירות אל אבותיהם. הנשים מבשלות ומגישות שתי ארוחות ביום המבוססות על אורז ודגים. במהלך היום הן עוסקות בדרך כלל באריגת מחצלות ובהכנת חבלים. יותר משליש מהבתים ועצי הקוקוס בבעלות נשים, עובדה המקנה להן עצמאות כלכלית. בעבר היו איים רבים בשליטת נשים, שכונו סולטנות, והחברה היתה כנראה מטריארכלית. תחת השלטון המוסלמי פחת מעמדן, וכיום נאסר עליהן להיות שופטות או מנהיגות פוליטיות. בדרך כלל הן נישאות בגיל צעיר מאוד – 15 – 16. חוקי האיסלאם מתירים לגבר לשאת עד ארבע נשים. בעבר יכול היה לשאת כמה שרצה, אך כיום נדיר שגבר יינשא ליותר מאישה אחת. הגירושין קלים ביותר ונפוצים מאוד. הבעל אומר פעם אחת "אני מגרש אותך" (ת'אלאק), ולא שלוש פעמים כפי שנהוג באיסלאם, ומה שנותר הוא לדווח לשופט האי. כ-80 אחוז מבני הזוג נישאים ומתגרשים ארבע פעמים בממוצע, ורבים חזרו על התהליך עשר פעמים. אחד מתושבי מאלה רשם אפילו שיא של 82 גירושין ונישואין.
כל אי הוא יחידה עצמאית המספקת לעצמה את החשמל באמצעות גנרטור ואת המים המתוקים באמצעות התפלת מי ים. כדי לעשות זאת משתמשים בטכנולוגיות המתקדמות ביותר, והתוצאה מרשימה. לא שומעים את הגנרטורים, ומים מתוקים לשתייה יש כל הזמן. כל המתקנים נמצאים במרכז האי בתוך מבנים, כך שאינם חורגים ובולטים בתוך הנוף. תשומת הלב לסביבה מתבטאת גם בארכיטקטורה של המבנים ובשימוש בחומרי בנייה. בחלק גדול מהמבנים הושם דגש על חומרים טבעיים, המשתלבים בסביבה, כמו עץ או סכך לגגות. התחזוקה מתייקרת משום שבכל כמה שנים יש להחליף את כיסויי הגגות, אך כשלוקחים בחשבון שיקולים אקולוגיים זה בהחלט משתלם בטווח הרחוק. מועדוני הצלילה שומרים על השוניות בקפדנות ואין צורך להכריז עליהן כשמורות טבע. חוקי הצלילה ברורים, והעובר עליהם לא יורשה לצלול כאן שוב. שיעור מאלף בשמירה על הסביבה הראתה קבוצה גרמנית שהעמיסה על הסירה שבה עזבה את האי את שקיות האשפה שצברה במשך כל זמן שהותה במקום. * * * לקריאה נוספת:
רוצים לצלול במלדיביים? הנה מה שמחכה לכם מתחת למים: | ||||||||||||||||||||
| ||||||
עוד על טיולים לאיים המלדיביים