האטרוסקים – לפני בוא האיטלקים

"בכל איטלקי", אומרת דודי באסאני, "יש גרעין אטרוסקי. כל איטלקי יודע שהוא תוצאה של כל-מיני ערבובים גנטיים. הוא רגיל לחשוב על איטליה כעל ארץ שרבים באו אליה ויצאו ממנה. לאיטלקים זה לא נראה מוזר". דודי באסאני, דוקטור לפילוסופיה, מומחית לתולדות האמנות, ששימשה כנספחת התרבות של איטליה בישראל, נולדה בעירו של וירגיליוס, מנטובה (MANTOVA), או מנטואה בשמה הלטיני. זוהי עיר אטרוסקית בצפון לומברדיה, בלב עמק הפו.  היא זוכרת היטב שמועות שסבבו בעירה על איכרים שהתעשרו בן-לילה משוד קברים אטרוסקיים. סיפרו עליהם שאחרי שרוקנו אותם מתכשיטי הזהב היפהפיים ומכלי הפולחן היקרים הרסו את אתר הקברים לגמרי. "ממש חרשו את האדמה". נותרו רק תצלומי אוויר שצולמו לפני מלחמת העולם השנייה, ורואים בהם את הכיפות או התילים הפטרייתיים שמסמנים את קברי האטרוסקים.

מנין באו האטרוסקים? ייתכן מאוד שהיו יורדי ים ובאו מפיניקיה. ג'יובאני קאמפוריאלה, חוקר העת העתיקה באוניברסיטת פירנצה, סוקר את הגירסאות השונות למוצא האטרוסקים במאמרו "הציוויליזציה האטרוסקית". "ערים שעלו לגדולה כפירנצה וויטרבו ביקשו להצדיק את מעמדן החדש ביצירת הילות של עבר מפואר. הן יצרו 'מיתוס אטרוסקי' שנסמך על עדויות של מסורת ספרותית, ובמידה מסוימת על אתרים ומונומנטים אטרוסקיים".

אינספור גרסאות יש ביחס למוצאם של האטרוסקים. אחדים טוענים שאחרי המבול הנהיג אותם נוח בדרך הים מאסיה הקטנה לאיטליה, אחרים סוברים שהיו פלישתים יורדי-ים, ששתים-עשרה ערי המדינה שלהם שיקפו את שנים-עשר שבטי ישראל, או אולי ניבאו את שנים-עשר השליחים של ישו. מידע נדיר וקטוע, שהובא ברובו מנקודת הראות היוונית או הרומית, היקשה על מחקר מדעי רציני. רק בשנת 1927 ראה אור הכרך הראשון של "חקר האטרוסקים" (STUDI ETRUSCHI), ביטאון המכון ללימודים אטרוסקיים באיטליה. החוקרים ביקשו ליצור תמונה שלמה של התרבות האטרוסקית, שהורכבה מהיסטוריה, ארכיאולוגיה, אמנות, בלשנות, דת וגיאוגרפיה. הגישה הזו הקנתה לעולם האטרוסקי מעמד מיוחד בחקר העת העתיקה באירופה, ובכל זאת לא עמעמה את המיתוס החי עד היום בתרבות העממית, בספרות הפופולרית, במסלולי התיירים באטרוריה ובתעשיית המוצרים הכמו-אטרוסקיים שמוכרים שם. גם סופרים כאלדוס האכסלי או ד. ה. לורנס סייעו לשמור על המיתוס. בתום סיור שערך בשנות העשרים באתרי הקברים האטרוסקיים, כתב לורנס: "פעימת לבה של איטליה היא אטרוסקית הרבה יותר משהיא רומית. וכזו תישאר תמיד".

אם ובנה. פסל אטרוסקי משנת 500 לפני הספירה

תריסר ערים
האטרוסקים (RASSENNA בלשונם שלהם; TYRRHENOI או TYRSENOI בפי היוונים, על שמו של טיראנוס שהובילם, אולי, לחופי אטרוריה; אטרוסקי, או טוסקי – TUSCI, בפי הרומאים, ומכאן שם חבל הארץ טוסקנה), הופיעו באיטליה כבר במאה ה-9 לפנה"ס. במשך כ-500 שנה שלטו ברוב אזורי איטליה מעמק הארנו בצפון, עד לנהר הטיבר בדרום והים הטירני במערב. ישובים אטרוסקיים קמו גם בעמק הפו, ושרידים אטרוסקיים נמצאו גם באזורים אחרים באיטליה, וגם באיים ים-תיכוניים כקורסיקה ואלבה, וכן בצפון אפריקה: בקרתגינה, בתוניסיה וייתכן שגם במצרים. תור הזהב של האטרוסקים היה בין השנים 900 לפנה"ס עד 400 לפנה"ס.

"אטרוריה", כתב ההיסטוריון הרומי ליווי, "מילאה את כל אורכה של איטליה בצליל שמה". אתריה החשובים של אטרוריה נמצאים היום בחבל טוסקנה ובלאציו. במאה השביעית לפני הספירה היתה אטרוריה איגוד שכלל תריסר ערי מדינה חזקות, אוטונומיות שראשיהן נפגשו מעת לעת. ליווי מספר על אטרוסקי-יווני, לוציוס טארקוויניוס פריסקוס שמו, שעבר בסוף המאה ה-7 לפנה"ס בהשפעת אשתו האטרוסקית מטארקוויניה, בירת אטרוריה שלחוף הים הטיראני, לרומא, וב-616 לפנה"ס נבחר למלוך בה. שושלת אטרוסקית שלטה עוד כמאה שנים על רומא, עד שסולקה ממנה ומן המלוכה ב-509 לפנה"ס. באותה עת, ראשית המאה החמישית, איימו הגאלים על גבולה הצפוני של אטרוריה, ומבית תססו בה המעמדות הנמוכים וערערו את מעמדה של האריסטוקרטיה האטרוסקית.

ב-200 השנים הבאות דעכה אטרוריה, שאנשיה הפכו לאויבים הגרועים של עצמם. הם נכנעו לאמונותיהם התפלות ששלטו בהם. בספרות הרומית מתוארת אמונתם של האטרוסקים בציוויליזציה ש"הוקצבו" לה רק שמונה מאות שנות קיום. אמונתם בגורל העיוור החלישה את אחיזתם במציאות, וכאשר דעכה תרבותם פירשו כוהניהם תופעות טבע שונות כהופעת להקות חרקים, למשל, כסימניה של המאה האטרוסקית האחרונה. במאה השנייה לפנה"ס היתה כל שאיפתם להיטמע או להיבלע בעולם הרומי-לטיני.

הם לא השאירו אחריהם כתבים היסטוריים או ספרותיים, רק כתובות רשמיות, טקסטים של בתי קברות, ואמנות שנשתמרה משום שלקחו אותה איתם לקבר. לכן, כל מה שידוע על האטרוסקים ידוע מן הקברים וממה שכתבו עליהם ביוון וברומא. בתי הקברות, ה"נקרופוליס" (ערי-מתים בתרגום מיוונית ), הוקמו מחוץ לחומות הערים, ועוצבו כשיקוף וכהעתק של הבתים והרחובות שבהם חיו בעלי הבית או שוכני הקבר. בקברים הושמו החפצים שהיו חביבים עליהם ונחוצים למסע הנצחי, שהרי החיים (ואולי חיים טובים יותר ), נמשכים גם אחרי המוות.

חבל טוסקנה. כאן היה מרכזה של ממלכת אטרוריה | צילום: אייטסוק

צאצאי אודיסאוס
המשורר היווני הסיודוס כתב שהם צאצאי אודיסאוס וקירקי. הרודוטוס, ההיסטוריון היווני, כתב שבאו במאה ה-12 לפנה"ס, בתקופה של רעב גדול מלידיה. טיראנוס, בנו של מלכם אטיס, עמד בראש הקבוצה שהפליגה לאיטליה. בכתביהם של קאטולוס ווירגיליוס, אנשי הרפובליקה הרומית המאוחרת, "לידים" הם שם נרדף ל"אטרוסקים".

חוקרים בני זמננו סבורים שהאטרוסקים התפתחו מאוכלוסייה שמקורה באיכרי תקופת הברזל שפיתחו את תרבות וילנובה (VILLANOVA). קיקרו מצא את שורשי תרבותם באגדה על הנער טאגס, שנתגלה מתוך תלמים עמוקים לעיני האיכר החורש. טאגס חשף לפני האיכר צפנים או מפתחות שנודעו אחר כך כ"דרך האטרוסקית". אלה הם רזי הפולחן והדת של התרבות האטרוסקית, שעיקרם היה חיזוי עתידות, קריאת סימנים בכבדי בעלי חיים שהוקרבו (יתכן שהיו גם קורבנות אדם ), קריאה בברקים, או בהולדת בעלי חיים מפלצתיים כמו כבש בעל שני ראשים.

"עם שהתמסר, יותר מכל עם אחר, למנהגים דתיים", כתב על האטרוסקים ההיסטוריון ליווי, אבל עדות כתובה לספרים המקודשים שלהם לא נשארה. הטקסט הארוך ביותר שנשאר היה ספר פולחן, אלף ומאתיים מילים אורכו, שנכתב על בד פשתן שעטף, מאוחר יותר, מומיה מצרית. לא ידוע איך הגיע הספר למצרים ומתי.
המסתורין שאופף אותם נובע מחוסר היכולת לפענח את שפתם. השפה האטרוסקית היתה השפה היחידה שאינה הינדו-אירופית, כלשונות בני העת העתיקה באיזור שבין הודו לאירופה. זו גם העילה לסברה שהם באו מחוץ לאירופה. כמו השפות השמיות, שפתם היא שפת עיצורים ולא תנועות. בניב הטוסקני, אומר גאיו שילוני, מבטאים C,T ו-P כפי שמבטאים בעברית ת,כ, ו-פ. השפות הים-תיכוניות, הוא שב ואומר, משפיעות אלו על אלו. לדעתו נתגלגלו בניב הטוסקאני עיצורים אטרוסקיים.

מאסימו פאלוטינו, אבי המלומדות האטרוסקית באיטליה, הראה במחקרים שערך באתרים האטרוסקיים המשכיות ארכיאולוגית מתקופת האבן (3000 לפנה"ס) עד לתקופת וילנובה (תקופת הברזל הקדומה – 1000 לפנה"ס), וממנה לתקופות הפריחה האטרוסקית שהגיעו לשיאן במאה ה-6 לפנה"ס. שבטי מהגרים חלפו ובאו והביאו איתם מנהגים חדשים. האטרוסקים נתנו משלהם, לקחו מאחרים, אבל לא נטשו את מקומותיהם.

עד לתקופת וילנובה חיו האטרוסקים בכפרים שלא היו אלא בקתות פזורות. בתקופת הברזל התעורר איזור הים התיכון לחיים. הפיניקים והיוונים פרצו נתיבים בימים, ופיתחו קשרי מסחר בינלאומיים. גם האטרוסקים הרחיבו את מקורות מחייתם. מחקלאות עברו למסחר, ועל-פי קבריהם המפוארים הצליחו בו מאוד. ב-700 לפנה"ס, בערך, למדו אזרחי אטרוריה לקרוא ולכתוב, אבל, כדרכם, אימצו את האלפבית היווני והתאימו אותו לצרכיהם.

פיענוח הלשון האטרוסקית מעסיק את חוקרי תרבותם שנים רבות. גם אם המילים ידועות, משמעותן לא פוענחה. ואיך אפשר לפענח שפה שאין לה ספר? שהטקסטים היחידים שהשאירה לנו הם כתובות באתרי הקבורה? את הידע שלנו על האטרוסקים שאבנו מאמנותם שהנציחה את חיי היומיום שלהם בקבריהם. הנקרופוליס, אתר הקברים הראשון, נתגלה ב-1856, באתר וילנובה הסמוך לבולוניה. התרבות הווילנובית התרכזה באיזור עמק הפו באלף הראשון לפנה"ס, והתפשטה לתרבויות קדם-אטרוסקיות אחרות באיטליה. בקברים בווילנובה נתגלו כדי אימפסטו (חומר בוצי) שבהם נטמן אפרם של המתים, במסורת "שדות האורנות" של צפון אירופה. אוּרנה (בלטינית: URNA) הוא כלי חומר או טיט אפוי להטמנת אפרו של המת. זו היתה צורת הקבורה המקובלת בצפון אירופה. כדי האפר שנתגלו בווילנובה וחפצי הברונזה שהיו בקברים היו מעוטרים בקישוטים גיאומטריים: נקודות, זוויות ומשולשים. "זו היתה התקופה ההנדסית של האטרוסקים", אומרת ד"ר סוניה קלינגר, חוקרת אמנות יוון.

עד שנתגלו הקברים בווילנובה סברו החוקרים שהאטרוסקים באו מן המזרח. הגילוי בווילנובה הסב את תשומת הלב לתרבויות האיטליות שיצרו שבטים שירדו מן ההרים במרכז אירופה, והשתלבו באוכלוסייה המקומית. בתקופה הקדומה הזאת נהגו גם האטרוסקים לטמון את אפר מתיהם באורנות. השתייכותם לתרבויות האיטליות העלתה את ההשערה שמקורם באירופה ולא במזרח. באורנות, שהם "בתי המתים", חיקו האטרוסקים את האדריכלות המקובלת במחוזותיהם, בניסיון לקשור את החיים למתים. אורנה לאפרו של גבר דמתה בצורתה לקסדת לוחמים, אורנת הנשים דמתה לכלי בית: מעין כד שמכסהו ככיפת פטרייה. וכפטריות שפרצו לאחר הגשם מן האדמה, כך נראו גם בתיהם. על רמת העיבוד הגבוהה של המתכות שהושגה בתרבות הווילנובית מעידים חפצי הברונזה שנמצאו במקצת הכדים השחורים הכבדים שלהם. ברבע הראשון של המאה ה-7 לפנה"ס התפשטה התרבות האטרוסקית לעמק הפו והטמיעה בתוכה את תרבות הווילנובה.

מאמצע המאה ה-7 לפנה"ס היו האטרוסקים נתונים להשפעות מזרחיות. "תקופת המיזרוח" מכונה התקופה הזאת. קשרי המסחר שלהם הביאו אותם לנמלי פניקיה, אשור, סוריה, קורינתוס, רודוס ומצרים, משם הביאו עיטורים מסולסלים לחפצי האמנות שלהם. מן היוונים שהתיישבו בדרום איטליה בסוף המאה ה-8 לפנה"ס למדו על המיתולוגיה, והוסיפו חיות דמיוניות ליצירותיהם. אז גם הציבו פסלי קנטאורים ואריות בכניסות לקברים, לשמור על מתיהם.

מרכבה אטרוסקית במוזיאון המטרופוליטן בניו יורק | צילום: Eric Chan, flickr

מציירי הכלים הקורינתיים קיבלו את הדמויות המצוירות בשחור על הכלים ואת גלגל הקדרות. תעשיית הכלים הכמו-יווניים התרכזה בדרום איטליה בעיקר, לכן נמצאו שם כלים יווניים כה רבים. גם אמני הברונזה האטרוסקיים עשו חיל. בסוף המאה ה-6 לפנה"ס היה ביקוש רב למראות הברונזה שנוצקו בצורת דיסקית, ועל גבן נחרטו תמונות מחיי החברה או מן המיתולוגיה היוונית. "והמפליא הוא", אומרת סוניה קלינגר, "שעיטורי המראות מדויקים מאוד, לעומת ציורי הקיר שאינם מדויקים, וכדי הבוקרו השחורים (הקרמיקה הלאומית של האטרוסקים) נראים, בהשוואה לכדים היווניים, לא מעובדים". החריטה המושלמת במראות הברונזה מוכיחה, שהאמנים האטרוסקיים לא דייקו בכוונה תחילה ולא ליטשו את עבודותיהם, וזה הקסם שאמנותם מהלכת עלינו היום.

אידאת הסוס
על אופיים של האטרוסקים ועל אורחות חייהם אפשר ללמוד מציורי הקיר שלהם. אלה התפתחו בתקופתה הארכאית של אטרוריה, והיו קשורים במיוחד לאמנות הקבורה של האריסטוקרטים, שלא נפרדו מתענוגות החיים גם במותם. רוב ציורי הקיר נחשפו בקברים ליד טארקוויניה (TARQUINIA), בירת התרבות של אטרוריה שלחוף הים הטירני. כ-6,000 קברים זוהו באיזור, והחוקים סבורים שמספרם רב הרבה יותר. ביניהם נמצאו מאה וחמישים קברים מצוירים המתארים משתאות, משחקים, מחולות, מסעות ציד, קרבות והלוויות.

באחד המשתאות נראים גבר ואשה מתרווחים בספתם המכוסה במזרן עבה. לצדי הספה שופעים שולחנות מיני מזונות. ניכר בהם שידעו לאכול כמו שפלורנטינים יודעים ואוהבים. סביבם ניצבות שידות ועליהן כדי קטורת עשויים ברונזה. החדר מואר בנרות המזדקרים מתוך פמוטי ברונזה גבוהים. פמוטים דומים, כמה מהם גובהם כקומת אדם, נמצאו גם באחד הקברים, לשם הובאו כמנחות קבורה. הנה המשרתים, קשובים לקריאת אדוניהם, נכונים למזוג משקאות מאגני המשקה. הסופר היווני אתנאוס כתב עליהם שאהבו מוסיקה, ושהיא ליוותה אותם בכל מעשיהם. הם לשו את לחמם, התאמנו בהיאבקות והצליפו בעבדיהם – והכל לצלילי חלילים.

בציורים ניכרת היטב חיבתם לזוגיות. זוגות במצבי אינטימיות שונים, באהבה ובמשחק תחרותי. אשה מתאבקת עם גבר, גברים מתגוששים בהנאה או נלחמים בברוטאליות כמו הלוחם שנושך את ראש אויבו. בציורים אפשר למצוא גם את היסודות לקרבות הגלדיאטורים הרומיים. באחד מהם נראה כלב תוקף אדם שברדס מכסה את פניו. הנשים מתוארות בציורי הקיר כחופשיות ועצמאיות. כבר בעת העתיקה הוטרדו היוונים והרומאים מן המעמד המיוחד, יוצא הדופן בעולם העתיק, שהיה לנשות אטרוריה. לבנות האצולה היתה בעלוּת על הרכוש, והן היו רשאיות להיקרא בשם נעוריהן גם אחרי שנישאו. היוונים לעגו להן, כי נשים עצמאיות נחשבו בעיניהם לזונות, ותרבות שאיפשרה עצמאות לנשים נתפסה בעיניהם כתרבות ברברית.

תאופומפוס, היסטוריון יווני בן המאה ה-4 לפנה"ס, כתב: "הן (נשות אטרוריה) מטפחות את גופן, את לבושן ואת שערן. הן מתעמלות עירומות במחיצת גברים. אין להן בושה והן מציגות את גופן העירום ברבים. בסעודות הן מתעסקות עם גברים לעיני בעליהן, ואפילו מרימות כוס יין, מנהג גברי מסורתי. הן אוהבות לשתות, והנורא מכל שהן מגדלות את כל ילדיהן, גם את ממזריהן שאביהם אינו ידוע". במקום אחר כתב, שהאטרוסקים אינם מסתירים את התנסויותיהם המיניות, ומקובל אצלם לגלותן ברבים, גם באורגיות שנערכו אחרי הסעודות לאור נרות. הוא עצמו היה מופתע מאוד מישרותם ומתום ליבם: "כשאדון הבית עושה אהבה ומישהו שואל עליו, הוא אינו מתבייש לומר שהוא עסוק עכשיו בעניין כזה וכזה. הוא מכריז, בלי בושה, על מעשיו".

למרות מה שכתב תאופומפוס, ד"ר קלינגר אומרת שלא נמצאו בציורי הקיר האטרוסקיים רמזים רבים לחיי הוללות. אין אצלם פורנוגרפיה נוסח פומפיי, ואין באמנות האטרוסקית הוכחה לחיים הומוסקסואליים. יש בדברים האלה תשובה חלקית לשאלת היעלמותם הממושכת של האטרוסקים מן התרבות המערבית.

איך ייתכן, שאלתי את ד"ר קלינגר, שהם לא השאירו אחריהם ספרייה כלשהי? כתבי קודש? טקסט היסטורי? שיר כתוב? "השאלה הזו", היא אומרת, "מנוסחת מזווית הראייה היהודית, שנובעת מקריאה ממושכת בספר אחד ובכל הפירושים שנבעו ממנו. היוונים לעגו להם וראו בהם עם ברברי, הרומאים שנאו אותם, כבשו אותם במלחמות, ואחר-כך מחקו אותם בכך שלא תירגמו את כתביהם ללטינית. כך הפכו האטרוסקים לחוליה החסרה בשרשרת ששמרה על רצף התרבות הקלאסית".

לא לגמרי ברור מדוע לא נשארו טקסטים אטרוסקיים מקוריים. יתכן שהתשובה הפשוטה נובעת מגישתם שלהם לתרבות, מנטייתם להטמיע בתוכם את תרבויות הסביבה ומיחסם לטקסט הכתוב. ציורי הקיר מן המאות ה-4 וה-3 לפנה"ס כבר מתארים את דעיכתם: דמויות מכונפות, דמונים שליחי הגורל ותיאורי השאול מאכלסים את הציורים, שבעבר תיארו את החיים כמוסיקה חושנית. די אם מתבוננים בדמותה של וולצ'ה מתולתלת השיער, שנמצאה בקבר אורקוס בטארקוויניה (מן המאה ה-4 לפנה"ס): פניה עצובות, פיה שמוט, מריר, ועננים שחורים משמשים כרקע לדיוקנה.

מלחמת האזרחים (90 עד 88 לפנה"ס), ובעקבותיה החוק האזרחי שהכריז שבני כל העמים האיטלקיים הם אזרחים רומיים, ציינו את סופן של התרבויות האזוריות, התרבויות האיטליות. מכאן ואילך התרבות הדומיננטית באיטליה היא התרבות הרומית, והלטינית היא לשונה הרשמית. התרבות האטרוסקית מיצתה את עצמה, התמחזרה בתרבות הלטינית, אבדה לתרבות המערב, ונתגלתה מחדש לאוהביה בסוף המאה הקודמת. מרכזי מחקר הוקמו באוניברסיטאות, ו-1985 הוכרזה באיטליה כשנת האטרוסקים. וכמו שכתב ד. ה. לורנס, איטליה של היום קרובה מאוד לאטרוריה, שרוחה נשתמרה בתעשיית הנעליים האיטלקית, בכרמים הנרחבים ובמטבחים המעולים.