בתי הקולנוע בישראל – שימור אתרים

השנה היתה 1913, שנתיים קודם לכן נבחר המהנדס דיזנגוף לכהן כראש הוועד של השכונה החדשה תל אביב. בעיני רוחו כבר חזה את העיר הגדולה שתיבנה בחולות ותהיה מרכז עולמי לתרבות העברית. אלא שבאותה העת היה חזונו גדול מיכולתו. בעיקר ציערה אותו העובדה שעירו טרם זכתה לאתרי שעשועים ותושביה נאלצים לכתת רגליהם ליפו השכנה.

לנגד עיניו של דיזנגוף עמד כל העת הספר "אלטנוילנד" שכתב ד"ר הרצל, חוזה וחולם בזכות עצמו. בספר תיאר הרצל את המדינה היהודית העתידה לקום כשהיא משופעת בבתי שעשועים כמו אופרה, תיאטרון ומרכזי קניות. דיזנגוף ראה את עצמו מחויב להגשים את חזונו של הרצל בעירו, שנקראה "תל אביב", על שם התרגום העברי לספרו של הרצל. ביומנו ציין הרצל את אלכסנדריה כמקור השראה לעיר המודרנית. דיזנגוף נסע לשם, ביקר בבית הקינמטוגרף המקומי, והתפעלותו נוכח מראות עיניו עלתה על גדותיה.

ימי פומפיאה האחרונים
עם שובו לתל אביב החל דיזנגוף לטפל במרץ בהגשמת חזונו. בעיר כבר נמצאו שני יזמים, משה אברבנאל ומרדכי וייסר, שרצו להשקיע במפעל העתידי. נחישותם של השניים והתלהבותו של ראש העיר חברו יחדיו: הוקצה מגרש בגבול שכונת נווה צדק, ניתן זיכיון של בלעדיות ל־13 שנים, הוקם בניין מחומר חדשני, בטון מזוין, על ידי אדריכלים שהובאו במיוחד מגרמניה, הוצבה מכונת הקרנה מגושמת, ואפילו נבחר שם נאה, בעצת הסופר ש' בן־ציון; והשם, כמו סרט טוב, שפע קסם ותקווה, אהבה וגעגוע — ראינוע עדן.
הראינוע נפתח במוצאי שבת 22 באוגוסט 1914, והסרט שהוקרן היה "ימי פומפיאה האחרונים". חודש קודם לכן פרצה המלחמה העולמית והביאה עימה ימים של רעב, ארבה ורדיפות, והעצב היה לשוכן קבע בארץ. אך בעולם הראינוע נשכחו הצרות משכבה האור ועל המסך הוקרנו תמונות ענקיות, סוחפות ואילמות. את האפקטים הקוליים סיפקה תזמורת שישבה לרגלי המסך וליוותה את הסרט בצלילים שפירשו את המראות – נהמות, יריות, פליאה, יגון וחדווה.

המלחמה הסתיימה. לארץ באה עדנה, ועימה גם ניצני היצירה הקולנועית העברית. ב־1927 החל נתן אקסלרוד, מחלוצי הקולנוע הישראלי, לצלם ולביים סרטים קצרים ועלילתיים. אקסלרוד ויתר יוצרי הסרטים הראשונים, ובהם ברוך אגדתי וחיים הלחמי, ביקשו לספר עלילות על רקע נופי הארץ המתחדשת. לעומת מפעלי הגויים הנוהים אחר רומנטיקה זולה, הסרט העלילתי הראשון שהופק בארץ היה תמים למדי – "עודד הנודד", שביים הלחמי בשנים 1932־1933, התבסס על סיפור מאת צבי ליברמן ותיאר ילד היוצא לטיול עם בני כיתתו והולך לאיבוד.
אלא שהיכולת הטכנית המקומית היתה ירודה, וגם שחקני קולנוע מקצועיים לא היו בנמצא. ולכן לרוב התענגו הצופים על סרטים שהובאו מארצות שמעבר לים, שבהם נראו כוכבי קולנוע אפופי זוהר שהביאו עימם ארומה של מחוזות רחוקים.

קתדרלה עירונית
הופעת "הסרט המדבר" חוללה מהפכה בתחום, שזכה מעתה לשם החדש "קולנוע". התזמורת נאלצה לפנות את מקומה למכונה שהשמיעה קולות מוקלטים. המפעילים נזקקו לשתי מכונות — מקרנה (הכוללת מכונת קול) ומכונת תרגום. כל אחת מהן הופעלה על ידי איש אחר, ולכן לעיתים לא פעלו בתיאום זו עם זו. כך היה אפשר להתבשר בכתוביות על הירצחה של דמות בסרט עוד בטרם נרצחה בפועל על המסך.
משנת 1935 תרם נתן אקסלרוד עוד תרומה נכבדה לתעשיית הסרטים: "יומני הקולנוע". יומנים אלה, שפתחו כל הקרנה, היו שילוב של מהדורת חדשות ושל שעת חינוך, מסר ערכי וחוויה רגשית עבור הצופים. אמנות בפני עצמה היתה ציור כרזות הסרטים. כאן ניתן פורקן לציירים ולקופירייטרים שהבטיחו מתח וריגושים בשפע.

אסופה של תנועת אחדות העבודה בפתח בית הקולנוע מוגרבי. מקום שהיה לסמל חברתי וציבורי	שרטוט מקורי של הגג הנפתח בקולנוע מוגרבי. האדריכלים שיוו לו מראה של מקדש קלאסי

במהלך השנים הוקמו בתי קולנוע נוספים. בראשון לציון הקים שמשון בלקינד כבר בשנת 1927 ראינוע בשם נעמן, לזכר בנו שעלה לגרדום בדמשק כאיש מחתרת ניל"י; בשכונת זכרון משה בירושלים הוקם בשנת 1932 קולנוע אדיסון, לכבוד הממציא הגדול; בחיפה הוקם קולנוע ארמון; בכפר סבא התארגנו פועלים ותרמו את שכר עמלם להקמת קולנוע קואופרטיבי ששמו, איך לא, עמל; ובתל אביב עצמה צצו בתי קולנוע רבים כמו גן רינה ובית העם, שניצבו זה מול זה בקרן הרחובות בן יהודה ושלום עליכם.
אך דומה כי בית הקולנוע שיותר מכל היה לסמל, לתמרור חברתי וציבורי ולאתר עירוני שהעניק לעירו זהות וצביון, היה זה שהוקם בכיכר ב' בנובמבר בתל אביב, במקום שבו מתעקל רחוב אלנבי מערבה אל הים.

בניגוד לרוב בתי הקולנוע ששמם ציין הדרת מלכים אקזוטית (היכל, תפארת, אופיר וכדומה), נקרא קולנוע מוגרבי על שם בעליו, היזם יעקב מוגרבי. משעה שנפתח, בשנת 1930, היה קולנוע מוגרבי, במיקומו, בגודלו ובחזותו, למעין קתדרלה עירונית. המתכננים, פסובסקי וברלין, מגדולי האדריכלים בארץ, שיוו לו מראה של מקדש קלאסי.
הדומיננטיות של מוגרבי כלל לא נגעה לאיכות הסרטים שהוקרנו בו. הוא היה נקודת מפגש חברתי, מקום כינוס המוני, אתר בילוי וציון דרך. נוכחותו היתה כה בולטת, עד כי אפילו היום, כעשרים שנה אחרי שהמבנה נשרף, עדיין ידועה הכיכר שעמד בה ככיכר מוגרבי, ושמה הרשמי נשכח.
במשך עשרות שנים מילאו בתי הקולנוע את ייעודם – מילאו את לב הצופים שמחה ושימשו להם מפלט מתלאות היומיום, שעשוע ותרבות שזורים יחדיו. אך אז הגיעו מכשירי הטלוויזיה, הומצא הווידיאו ואחריו פותחה המולטימדיה השועטת ללא הרף קדימה. בשנות האלפיים, שבהן מכשיר טלפון זעיר הוא קולנוע נייד, נראה שאין עוד משמעות להיכלות הקולנוע המונומנטליים, ואפשר להסתפק באולם הקולנוע שבקניון הקרוב.
מוגרבי נהרס, עדן היה לארכיון של בנק, אדיסון ננטש וגם תהילתם של בתי קולנוע אחרים חלפה, והם נותרו פריט בנוסטלגיה המקומית. נראה כי ברוח חזונו של מאיר דיזנגוף, יש להביט קדימה, שהרי "מחר יהיה יום חדש".