ביומנו השלישי באי הצפוני אנחנו יוצאים אל עבר חצי האי קורומנדל. אחרי יום וחצי בלבד, אבל עם 900 ק"מ של נהיגה מאחורינו (אל נורת'לנד ובחזרה ממנה), נדמה כאילו אנחנו כבר ותיקים כאן. בימים הבאים נחווה תופעות געשיות ותרמיות שיותירו אותנו נפעמים, נלהבים לפעמים כמו ילדים קטנים, ובעיקר מופתעים, למרות ההיכרות המוקדמת עם המסלול ועם נפלאותיו המחכות לנו.
חצי האי קורומנדל, הממוקם בצידו המזרחי של האי הצפוני, נודע בחופיו היפהפיים, אבל אנחנו נתמקד באחד שהביקור בו חווייתי מכל בחינה: hot water beach.
חצי האי קורומנדל | צילומים: רפי קורן ואורית גוטרבוים-פרטוק
זהו חוף שמתחתיו יש זרימה של מים חמים, חמים מאוד, שמתגלים בחפירה לעומק קטן ביותר בחול. אנשים מגיעים פה עם אתי חפירה קטנים, או שוכרים לעצמם אחד כזה, ו…מתחילים לחפור. לפעמים המים כל כך חמים עד שאי אפשר להיכנס לבריכונת הקטנה שנוצרה, ואז מתגלה היצירתיות, במילוי צידניות או כל כלי קיבול אחר, במי ים קרים כדי לצנן את החום. המהדרין חופרים לעצמם את הבריכה במקום שבו המים קרירים יותר, ומעליה יוצרים תעלה, שתמלא את הבריכה ה"קרה" במים רותחים, וככה מאזנים את הטמפרטורה ודואגים לאספקת מים חמים קבועה.
כך או אחרת, המחזה מלבב: אנשים מכל הגילאים עסוקים בפעילות חפירה, או שוכבים שרועים בהבעה חולמנית בבריכות מים. חלקם מתרוצצים עם כלי מילוי, בגוף ורדרד ומעט שלוק… מחזה מצחיק כשלעצמו. תיירי כל העולם מתאחדים בפיסת חול קסומה, וכולם מחייכים מהחוויה של עצמם ושל האחרים. קסם של אווירה, שקשה להעביר בתמונה או במלים.
חופרים ונהנים מהמים החמים שמתחת לחול בהוט ווטר ביץ
בימי הטיול הבאים אנחנו ממשיכים בעקבות נפלאות אדמת האי הצפוני, שמתגלה כקרום דקיק ופגיע, שמחביא מתחתיו פעילות רותחת, גועשת ומתפרצת.
גם לפני שקנינו כרטיס כניסה לאחד האתרים בהם ניתן לחזות בפעילות הזאת, האדמה מדברת בעד עצמה: איזור רוטואורה באי הצפוני מעשן כולו באדי גופרית העולים מהאדמה, שנראים גם מהכביש תוך כדי נסיעה. למרות זאת, אנחנו ממליצים בחום להיכנס לפחות לשניים או שלושה מהאתרים, בהם ניתן לראות את התופעות הקיצוניות ביותר. התמורה לכספכם מושלמת. בניו זילנד כמו בניו זילנד, כל האתרים מוסדרים היטב, מונגשים, נקיים, משולטים וידידותיים למתהלך בהם.
התחלנו ב-TE PUIA, בו יש גייזרים מתפרצים מהאדמה, שעלו (תרתי משמע) על כל ציפיותינו. במהלך הביקור שלנו אחד הגייזרים התפרץ לאורך יותר מ-20 דקות ברצף ולגובה של מס' מטרים. הגשם העקבי שליווה את ביקורנו (הצטיידו בשכמיות גשם טובות) לא רק שלא פגע בחוויה, אלא אפילו העצים אותה. ב-TE PUIA תוכלו גם לראות קיווים אמיתיים בבית גידול משלהם (אולי היחידים החיים שתראו בטיול הזה – ובואו נודה שהם קצת מזכירים חולדות ענק, ובאופן כללי לא חינניים במיוחד, בלשון המעטה).
אתר נוסף מומלץ, הוא WAI-0-TAPU, שבטח ראיתם תמונה מבריכת השמפניה המפורסמת שבו בכל חיפוש גוגל שעשיתם על איזור רוטורואה. ה"דבר האמיתי" מרשים לא פחות, ואולי יותר, מהתמונה. יחד עם בריכות בוץ מבעבע, בריכות בצבעים עזים, ובתוך האדים העולים מהקרקע, קשה למחוק את ההבעה המשתאה מהפנים.
WAI-0-TAPU. הדבר האמיתי מרשים אפילו יותר מאשר בתמונות
האתר האחרון, craters of the moon השלים את החוויה. כשכבר חשבנו שלא נופתע יותר מהפעילות המתרחשת מתחת לרגלינו, הגענו לאתר הצנוע למראה הזה. דווקא בנסיונו לשמר את מראה האדמה הטבעי ופניה האיזור המקוריים, וללא שבילים מוקפדים ומהוקצעים, הוא הצליח להדהים אותנו עוד יותר. כשמו כן הוא, החוויה היא של הליכה בין מכתשים טבעיים, המחביאים-מגלים בתוכם פעילות תרמית מקציפה ומבעבעת, ומעלה אדים, ברור שמסריחים, אלא מה?
כאמור, דווקא מראה פני הקרקע הטבעי עוזר להבין את עוצמת ההתרחשות, ואת הניגוד בין פני קרקע רגילים למראה, לבין מה שקורה מתחתיה, ומאפשר לדמיין את מה שראו תושבי המקום המקוריים, המאורים, והמתיישבים הראשונים שהגיעו לאיזור הזה.
חמושים במצלמות: רפי ואורית באתר craters of the moon – מכתשי הירח
ועכשיו, לתובנות, ובהן התשובה לשאלה: "האם לשמור בפנים, או להוציא החוצה?"
גם אנחנו, בני האדם, מוקפים בעצמנו בקליפה דקה, שמסתירה בתוכה פעילות געשית, רגשית, יצרית, כוחות מניעים וזרמים נסתרים, שרוצים לפרוץ החוצה, ולא תמיד עושים את זה ברגע הנכון. נשאלת השאלה מה עדיף, להיחזות כחוף ים חולי ורגיל, ורק בעת החפירה פנימה לגלות את המים הרותחים, או לתת לאדים לצאת כל הזמן, כשהם מעידים על כך שפני החוץ אינם כתוכנו הסוער?
האם עלינו להעמיד פנים שהכל כשורה, ולהציג פני שטח רגועים למראה, ואז להפתיע בהתפרצות שעלולה לגרום לכוויה, או לפחות לתפוס את הסובבים אותנו לא מוכנים? או שאולי אם מדי פעם נוציא אדים, נשמיע קולות רחש פנימיים, שמרמזים על התפרצות אפשרית, אלו שחיים לצידנו לא רק שלא יופתעו, אלא גם יהיו מוכנים להתפרצות וילוו אותנו בעת התרחשותה.
טוב, לא באמת נענה כאן על השאלות האלה, ובכל מקרה, בניו זילנד הכל עובד, לפחות לטבע. מראית פנים רגילה למראה, שמחביאה עוצמות אדירות מתחתיה, לצד עדויות תוססות, ריחניות ומעלות אדים לפנים הגועש, שפורצות החוצה באורח קבע.
כך או אחרת, איזור רוטורואה הוא המחשה מרהיבה, פוטוגנית ומופלאה לקרום העדין של הכדור שאנחנו חיים עליו.
כל פרקי הבלוג לייב מניו זילנד: