הבוקר מול אגם מלאווי הרגשתי לרגע שלווה שזכורה לי מעברי הרחוק מידי. ישבתי בכיסא על הדשא של המלון, הבטתי במחזה שהתרחש מול עיני והתענגתי. החוף רחש פעילות של כפר דייגים. גברים מבוגרים ישבו על רשתות פרושות על החול והטליאו אותן. ילדות שפשפו סירים בחול והחזירו להם את ברק הכסף. סירות העץ חזרו מדייג הלילה ונשים נשאו על ראשן קערות עמוסות בדגים קטנים. חרוצים האפריקאים של האגם. עוד תכונה שמאפיינת אותם היא שהם חברותיים. כולם ביחד. מדברים, סוחבים סירת קאנו מגזע עץ כבד ביחד, שוטפים כלים, מתווכחים על הדגים, מטגנים אותם בשמן על מדורה בחול.
החיים על גדת אגם מלאווי | צילומים: שאטרסטוק
כשעברתי על פניהם בהליכה על החוף נשלחו גם אלי קריאות ברכה, הלו, האו אר יו, ווטס יור ניים. בעיקר ילדים שגם שלחו לי יד לחבטת שלום, אבל גם נשים מבוגרות וצעירות, וגם הגברים חייכו וברכו בניד ראש. הם גרים באחד המקומות היפים בעולם, ומהשמחה הטבעית שקורנת מהם, אולי הם לא יודעים את זה, אבל הם מרגישים את זה.
העיירה צ'מבה שוכנת לחוף חולי ארוך בנכס הלאומי הזה של מלאווי שנקרא קייפ מקליר. קובץ של בתי בוץ וגגות קש ועל החוף מול כל בית משטחים ארוכים על כלונסאות לייבוש דגים בשמש.
שלווה מושלמת באגם מלאווי
מול החוף צצים מתוך האגם שני איים סלעיים ומיוערים. בין העצים בולטים במיוחד עצי הבאובב. עכשיו בחודש יוני העלים נשרו והם נראים במלוא תפארת הגזעים השמנים והמבריקים והענפים הסבוכים זה בזה. בחלק מהם נתלים הפירות האליפטיים הפרוותיים שנושאים זרעים עטופים בציפה צהבהבה וחמצמצה שהקופים והאנשים נהנים למצוץ אותה כממתק. בכלל הבאובבים הם עצים נפלאים בכל רחבי אפריקה המשוונית אבל התרשמתי שכאן במלאווי הם רבים ויפים מכל מקום אחר ביבשת. הייתי קורא למלאווי ארץ הבאובבים.
באובב במלאווי, שניתן לכנותה "ארץ הבאובבים"
על העצים הבחנתי בציפורי קלאו גדולות וקולניות שנושאות קרן מעל המקור העליון ומכאן שמן באנגלית הורנביל. גבוה על הצמרות יושבים עיטמים וצופים על האגם ומחפשים דגים. נערי הכפר למדו לשרוק להם ולזרוק להם דגים. העיטים דואים ממקומם עפים בסיבוב מעל הדג ואז גולשים אל האגם ושולחים את הטופרים לתפוס בדג במעופה לקול צהלות הנערים והתיירים שנילוו אליהם. נדמה שכולם מרוויחים מהסיפור הזה. חוץ מהדגים כמובן, אבל הם בכלל מהווים פה בכפר חלק עיקרי בשרשרת המזון ונגזר עליהם להיאכל במקום שחיים בו דייגים.
חוץ מזה גם פרפורים עקודים שנקראים קינג פישר מרפרפים באוויר ויוצאים לדייג. כל הציפורים שהזכרתי אגב, מתהדרים בצבעי שחור ולבן. במקרה זה ככה.
דגים אנדמיים באגם מלאווי
הדגים פה הם משהו מיוחד. ישנה כאן משפחה אנדמית לאגם שנקראת ציקלידים. שנירקלתי באגם והמקומיים דאגו לזרוק בקרבתי חתיכות לחם ומיד הגיעו הציקלידים האלו בשפע של צבעים, הרבה כחול וגם צהוב ולבן ואדום והרבה תערובות. המוני דגים בכל צבעי הקשת. בערב אכלתי במסעדה על החוף משלל הדגים הטריים וליקקתי שפתיים. בחוף ישבו כמה צעירים סביב המדורה ותופפו. כשהתוף זייף להם קירבו אותו לאש והיכו בו לכוון את הצליל.
והיו עוד דברים, האוויר הנקי והנשימה שהתרחבה איתו והשקיעה האדומה על אופק המים, והנשים השחורות עם העור החלק והבוהק שצחקו ביניהן ונראו לי כל כך יפות, והסמטאות החשוכות ומלאות מלל של אנשי הכפר.
שקיעה באגם. רגע של אושר
אני לא יודע מה מכל אלו גרם לי לאותו רגע של אושר ורצון פתאומי להיות אפריקאי דייג לחוף אגם מלאווי או לפחות לנצור את הרגע לעוד הרבה זמן ואיתו לקבל גם את ההרגשה הזאת, רגע של אושר.
אבל כמו כל דבר טוב בשנים האחרונות והרבות מידי קמתי בבוקר מוקדם. ישבתי בכיסא על הדשא מול החוף שכבר שקק חיים. שאפתי עוד קצת מהחומר הממכר הזה ועליתי לג'יפ לנסוע לשדה התעופה ולטוס הלאה להמשיך את החיים שלי, שאצים ממקום למקום ללא מנוחה.
____
רונן רז –טייל בנשמתו, בעלים ומנהל חברת אקו טיולי שטח, יוצר טיולים חדשים בעולם ומדריך אותם, נחשף לאפריקה בשנת 1984 כשנסע לבקר את אמא שלו שחייתה מאז עשרים שנה בניירובי, קניה, וזו הפכה לו לבית שני, מאז ועד היום