תפריט עמוד

איכות הסביבה בישראל – על הקשר שבין פח לאשפה

שתפו:

אזור הסטף בהרי ירושלים. הציבור אחראי על הזבל שהוא מייצר | צילום: דורון הורוביץ

תמונה ראשית: האשפה שמשאירים אחריהם המטיילים מסכנת את בעלי החיים | צילום: ג'מאל דוויאת, קק"ל


באזור הרי ירושלים אפשר לראות את תוצאותיו של אחד הניסויים המעניינים מבחינה סביבתית: ניסוי הזבל של גידי בשן. בשן, רכז קהל ויער של הקרן הקיימת לישראל באזור ההר, היה ממקימי אתר הסטף לפני שנים רבות. בניסוי שערך ביערות בהרי ירושלים התברר כי אתרים שהוצאו מהם פחי הזבל הפכו נקיים.

הצלחת הניסוי חוללה מהפך בתפישת ניהול האשפה – מי שמפנים את הזבל מהיערות הם המבקרים שמייצרים אותו. מה שמרשים הוא האופן הפשוט שבו הדבר נעשה: את פחי האשפה החליפו שלטים המבקשים מהציבור לקחת עימו את הפסולת, וזהו.

הרעיון נולד אצל בשן בטיוליו בעולם. "בטיול באלפים האוסטריים נתקלתי לראשונה בשלט שמסביר שאתה נכנס לשמורת טבע, ולכן את כל מה שאתה מביא איתך – תיקח", הוא מספר. את הניסוי הראשון בהוצאת הפחים מיערות קק"ל ערך בשן בעין תמר שבהרי ירושלים. עין תמר הוא מעיין משוחזר ומשוקם, והוא נבחר להשתתף בניסוי מכיוון שהיה מרוחק יחסית.

אם תן אוכל שפוד
לפני שהוצאו משם הפחים, היו מצטברות בחניון כמויות זבל נכבדות. המבקרים העמיסו את פחי האשפה בכל טוב, משאריות בשר ועד צלחות פלסטיק. החיות היו מגיעות למצבורי האשפה, קורעות את השקיות ומפזרות את תכולתן. מלבד הפגיעה הישירה בחיות הזוללות (חשבתם פעם מה קורה כאשר תן מנסה לאכול שפוד?) נגרם נזק גם מהפרת האיזון הסביבתי (כלומר, הוספת מקור מזון לא טבעי). המקום היה מטונף דרך קבע לאחר שבתות ובימים עמוסים, ויערני קק"ל החזיקו בטן מלאה על הנופשים ביערות שהפכו אותם לפועלי ניקיון.
"הגישה היתה: ככל שיהיו יותר פחים יהיה פחות זבל. עיצבנו פחי אשפה מדהימים ביופיים כדי לגרום לאנשים להשתמש בהם", אומר בשן. האינסטינקט קבע שיש להוסיף פחים, אך בשן בחר בדרך ההפוכה – הפחים נעלמו ובמקומם הוצב הוצב שלט: "במקום זה אין פינוי אשפה, אנא קחו את הפסולת עמכם! תודה". וזה עבד. "התוצאה היתה שבמשך שנה ויותר לא ניקינו את החניון אפילו פעם אחת".

לאור ההצלחה החליטו בשן ומנהל אזור ההר, חנוך צורף, להוציא את הפחים מעשרה חניונים נוספים. הרחבת הניסוי לימדה שמהחניונים הגדולים הציבור לא לוקח את האשפה, וצריך להציב בהם פח מרכזי. "צפרדע קטנה בכניסה, עם שלט שמבקש מהציבור לפנות את האשפה אליה". פתרון כזה מונע את פיזור האשפה על ידי בעלי החיים. עוד התברר שככל שהחניון מרוחק מהעיר, הניסוי מצליח יותר, וכי בחניונים גדולים ועמוסים הקרובים לעיר או לכבישים ראשיים קשה להשיג תוצאות טובות. לניקיון מתלווה גם חיסכון אדיר בכסף – הוצאות הניקיון ירדו בשישים אחוזים. לקראת פסח 2006 הוצאו כל פחי האשפה הקטנים מ–250 חניוני קק"ל באזור ההר, במאה חניונים הושארו פחים גדולים ובשאר אין פחים כלל.

נקי אבל לא סביבתי
"אני חייב להגיד ששום דבר אקולוגי לא נעשה כאן", מדגיש בשן, "מכיוון שכמות האשפה לא פחתה, אלא רק עברה לפחים אחרים". הניקיון הוא עניין אסתטי, ואילו הבעיה האקולוגית היא כמות הזבל. רוב האשפה בחניונים מורכבת מכלים חד פעמיים, שקיות ניילון וכלי אלומיניום. השימוש במוצרים האלה, נוח ככל שיהיה, צורך את משאבי העולם ההולכים ומתכלים ומזהם קשות את הסביבה, את האוויר שאנו נושמים ואת מי השתייה, כאשר הוא נשלח להטמנה או לשרפה. בשלב הבא מקווה בשן לגייס את קק"ל למסע הסברה שישכנע את הקהל לייצר פחות זבל ופחות רעל, דהיינו: לעבור לשימוש בכלים רב פעמיים.

בשן מקווה להעביר את הרעיון גם לשאר הארגון. עם זאת, לדבריו יש מקומות שבהם הוצאת הפחים אינה רלוונטית: "יש מקומות ותקופות שזה לא עובד בהם".

עתה מבקשת גם אחת הדירקטוריות בקק"ל, אור קרסין, להפוך את השיטה למדיניות של הקרן ולצאת בקמפיין ציבורי. בשן מאמין שזה יכול להצליח כמו קמפיין פרחי הבר בשנות השישים. "אני מקווה שקק"ל תקבל עליה להיות גוף מוביל בנושא בעיית האשפה בשטחים הפתוחים, כשהדגש הוא על צמצום, לא על פינוי", הוא אומר.

בסופו של דבר בשן הראה דבר אחד פשוט וחשוב: אפשר לבוא לציבור ולומר לו, "אתה אחראי לזבל שאתה מייצר".

אביב בישראל - ממעוף הציפור

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

שתפו: