תוניסיה על חוף הים התיכון

לבד מכתיבתו הקולחת ויכולתו המופלאה לדון בנושאים מגוונים בבהירות יוצאת דופן, נותן ברודל אולי בפעם הראשונה תוקף לקיומו של הים התיכון כיישות ממשית. ים זה אינו קיים רק כים, אלא כמין כוח־על מטאפיזי המותיר את חותמו על המרחבים של אירופה, אסיה ואפריקה העוטפים אותו מכל עבריו. הוא תורם לאווירה, לאופי ולאורח החיים המאחדים את הארצות שעל חופיו ומבהיר כי הים התיכון הוא מערכת עצומה של יחסים וקשרים המתנהלים איתו וסביבו.
בזכות ברודל, אפשר להבין טוב יותר את הכוחות הפועלים בתוניסיה ואת המשחק המתמיד בין שייכותה לבין אי־שייכותה ליישות הים־תיכונית. תוניסיה נשלטת על ידי שני יסודות בראשיתיים מנוגדים, ההופכים אותה לארץ של ניגודים: מחד גיסא, המים, בראש ובראשונה הים התיכון; ומאידך גיסא, יסוד האדמה, שנציגיו הם פנים הארץ ומדבר הסהרה. תוניסיה נקרעת ונבנית לאורך ההיסטוריה בידי יסודות אלה, וניתן להסביר תופעות חברתיות, דתיות וכלכליות באמצעות ניצחון זמני של אחד מהם על משנהו. נראה שהמרכיב הים־תיכוני מחדיר לתוניסיה השפעות חיצוניות; אירופיות, אורבניות, לא־איסלאמיות, בעוד המרכיב היבשתי מחבר אותה לאפריקה, לחברה השבטית המסורתית ולאיסלאם.

היישר מהים
חשיבותה האסטרטגית של תוניסיה בהיסטוריה אינה נושא לוויכוח. בה שכנה העיר הפונית קרתגו, שהיתה עד עלייתה של רומא הכוח החזק ביותר במרחבי הים התיכון (ראה גם מאמרו של מאיר בן־דב בגיליון זה). קרתגו שלטה ללא מצרים בים, החזיקה צי ימי אדיר וגידלה מצביאים, שתוכניות הקרב שלהם נלמדות עד היום בבתי ספר צבאיים.
העיר העתיקה, המצויה כמה קילומטרים מזרחית לתוניס הבירה, היתה בירתם של הפונים אשר היגרו אליה מפיניקיה, לבנון של היום. גדולתה של קרתגו היתה בים, וממנו בא עושרה הרב ומעמדה ההיסטורי. בספר "האניאדה" של המשורר הרומאי בן המאה הראשונה לפני הספירה וֶרגיליוס, או באופרה שנכתבה על פיו, "דידו ואיניאס" של המלחין האנגלי הנרי פורסל, אפשר לשמוע הדים של ניצני המאבק בין שני היסודות. מצד אחד, מופיעים ביצירות אלה השבטים הנודדים הקדמונים של אפריקה, המסמלים את יסוד האדמה היציב, הארצי והקבוע; ומצד שני, מופיעה שם דידו, מלכת הפונים המגיעה מהים ומקימה את קרת החדשה, היא קרתגו, כיסוד המים השוטף, המוֹבִּילִי והמתחדש. במאבק זה היתה ידו של המרכיב הים־תיכוני על העליונה, וקרתגו – תוניסיה – היתה למעצמה ים־תיכונית אדירה.
גם בתקופה הרומית ובתקופה הביזנטית היה הים מקור החיים של תושבי תוניסיה. הפרובינציה אפריקה, שהוקמה על חורבות קרתגו, נמצאה בקשר מתמיד עם רומא. היא סיפקה לבירת האימפריה תבואה, וניזונה מתרבותה. המצאי האדיר של תיאטראות, אמפיתיאטראות, מקדשים ומרחצאות על אדמת תוניסיה הוא עדות להשפעה התרבותית העצומה שהגיעה מצפון, מן הים.
גם הנצרות הגיעה לתוניסיה מהים התיכון. אוגוסטינוס, אחד מאבות הכנסייה ואחד ההוגים הנוצרים הגדולים בהיסטוריה, נולד בתוניסיה. הוא היה בישוף העיר היפו, לא הרחק מקרתגו. מאבקיו היו בעיקר נגד הדונאטיסטים – כת נוצרית מתבדלת שפעלה באזורו. את לימודיו, חשוב לציין, עשה דווקא במילאנו האירופית, ומושא אמונתו היה הנוסח הקתולי שהתגבש בניקיאה, אפסוס וכלקדון שמעבר לים, ולא הנוסח המונופיזיטי שהתגבש בכנסייה הקופטית במצרים; על אף שזו היתה קרובה יותר מבחינה גיאוגרפית.

כוחות יבשתיים
ההשפעה היבשתית הראשונה שגברה על ההצלחות הימיות היתה הפלישה המוסלמית. הכובשים המוסלמים עברו דרך אפריקה תוך חציית מצרים ולוב והתבססו בארץ, תוך כדי השתלטות על השבטים הברבריים שחיו בתוניסיה. בדיעבד, מאפייני החברה המוסלמית הותירו בתוניסיה חותם עז יותר מאשר התרבות הנוצרית או היהדות, אך המאות שמאז השתלטות האיסלאם ועד ימינו אופיינו במאבק בהשפעות הים־תיכוניות.
העימותים הדרמטיים ביותר בין השפעות מפנים הארץ לאלה שמקורן מעבר לים התרחשו בעיקר במאות ה־19 וה־20, אך היו להם תקדימים. הכיבושים הנורמניים הותירו חותם של ממש באיזור במאה ה־12, וכך גם מסע הצלב השמיני של לואי הקדוש, שמת בתוניסיה. הללו, לצד הקרבות נגד שודדי הים והמאבק בגיחות הבלתי פוסקות של הספרדים, סימלו מאבק בתרבות הים־תיכונית. בכל המאבקים הללו נראה שידן של ההשפעות היבשתיות על העליונה. אחרי הכל, שומרת היישות התוניסאית עד היום על צביונה המוסלמי והשבטי בהתמודדויות עם ההשפעה הים־תיכונית, הנוצרית והאירופית.
הדבר נכון בעיקר כאשר בודקים את תוצאותיהם של מאבקים מלחמתיים בין תושבי תוניסיה לזרים שבאו מעבר לים. אך כאשר אין מדובר במאבק אלים, יש נכונות, לפחות חלקית, לקבל את הזר. כאשר הפכה תוניסיה למדינת חסות של צרפת, החלה הטמעה והחדרה של רעיונות תרבותיים זרים ללא התנגדות כמעט.
האופן שבו מגיבים התוניסאים להשפעות זרות דומה למשל המפורסם על העימות בין השמש לרוח. השתיים קבעו כי ההכרעה מי חזקה יותר תיקבע על פי מידת יכולתן לגרום לאדם להסיר את מעילו. הרוח ניסתה בחוזקה, בסערה איומה. אך האיש אחז במעילו לבל ייחשף לקור. ואז שלחה השמש בעדינות את קרניה, וכשהרגיש האיש שחם לו פשט את מעילו. השמש הצרפתית הרכה והמפתה ניצחה את הרוחות הצבאיות, הכובשות, שפעלו במהלך המאות בחוזק יד.
השתלטותה של צרפת על תוניסיה ב־1881 איפשרה להשפעות מפנים הארץ ולאלה שמעבר לים לדור, אולי בפעם הראשונה, בכפיפה אחת. תוניסיה, שנכנעה לסוגים השונים של השפעות – פעם ים־תיכוניות ופעם יבשתיות – מצאה עצמה לפתע קרועה בין אלה לאלה. הצרפתים הביאו לתוניסיה קדמה מערבית, תשתית כלכלית, מערכת בריאות, חינוך ותעשייה, והתקבלו לפיכך בסבר פנים יפות. התוניסאי בן המאה ה־20 דובר שתי שפות: צרפתית וערבית. הוא שומר את מסורת אבותיו, חי וניזון מן התרבות, המוסיקה והספרות הערביות ומזדהה עם שאר ארצות האיסלאם. אך בד בבד, הוא למד לאהוב את ההון הזר, את הפרנסה, את החיים באוניברסיטאות ואת האופנה האירופית.
הטמעה תרבותית זו, שהחלה בסוף המאה ה־19, לא היתה קלה. המגמה האירופית נתקלה לא פעם בהתנגדות עזה מצד הסיעות המוסלמיות, וככל שהחריף הניגוד בין ההשפעות הים־תיכוניות ליבשתיות, כך גברה ההתמרמרות בקרב תושבי הארץ. המאבק נגד הצרפתים התחזק בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, וב־1956 עזבה צרפת, לא בשמחה רבה, את תוניסיה.

כר לקונפליקטים
האם יציאת הצרפתים פירושה היעלמות ההשפעה הים־תיכונית וחזרה אל המקור היבשתי, היישות האיסלאמית המסורתית?  התשובה אינה חד־משמעית. אמנם, השלטון הצרפתי הסתלק והשלטון המוסלמי שב ועלה, ותחושת הדיכוי על ידי הכיבוש הזר התחלפה בתחושה של הקלה; אבל היחס אל התרבות הזרה מורכב, ואפשר להגדירו כיחס של שנאה והערצה. שמחת העצמאות התוניסאית מהולה בגעגועים מסוימים, שמבוטאים בעיקר על ידי המבוגרים יותר, שחוו את השלטון הצרפתי.
עם זאת, ההשפעות הצרפתיות ניכרות גם בסגנון החיים של הדור הצעיר, המהווה את רוב האוכלוסייה. כאן משתלבת המגמה המערבית ביסוד חזק של חילוניות. הנוער התוניסאי לומד באוניברסיטאות, יוצא ללימודים בצרפת, מתרחק מבית המשפחה המורחבת ומתנתק מהמסורת. די להביט בנערות הלובשות ג'ינס וחיות בסגנון שברוב ארצות ערב היה נחשב למופקר, כדי להבין את עוצמת הפיתוי. גם השירה התוניסאית המודרנית והקולנוע מושפעים מהמערב. אחד הסרטים שיש בהם הד לקונפליקט בין ההשפעות הים־תיכוניות המערביות ליבשתיות המוסלמיות הוא "ילד גגות" של סלים בוגדיר. זהו סרט אמיץ מאוד וחושפני, שהבהיר באופן חד את הבעיות של החברה התוניסאית בעידן המודרני.
טיול בתוניסיה מאפשר לצפות בקונפליקט הזה. ליד הים נראים בתי מלון מפוארים שנבנו בסטנדרטים מערביים. הריביירה מלאה מסעדות, מגרשי גולף ושאר מיני אטרקציות תיירותיות. אבל קילומטרים ספורים מן האוטוסטרדה של הריביירה גמל חורש שדה, אשה טוחנת חיטה בריחיים, כפר שבתיו עשויים חול וגברים משחקים שש־בש.
מה יותר תוניסאי – תוניסיה של התיירות, הים והממון, או תוניסיה של הכפר, המסורת והחיים על פי תורת מוחמד? אין לכך תשובה ברורה. תוניסיה היום היא גם קדמה וגם מסורת. המשוואה הכלכלית אומרת: ים שווה תיירות, תיירות שווה כסף, וכסף שווה אורך נשימה. ומי שנוגע בתיירות מגיע קרוב אל הכסף, אל החיים המערביים. כך לפחות בתוניסיה, שיותר מ־60 אחוזים מההכנסה הלאומית שלה מקורם בתיירות. אבל  מי שחודר מתחת לתפאורה השטחית של התיירות, מגיע עמוק, אל היסוד הארצי, האפריקני, השבטי והמסורתי. ואת זה אפשר לראות בכפרים ולשמוע באיוושת הרוח על דיונה מדברית.
ביקור בתוניסיה מחדד את המפגש בין הים־תיכוניות המערבית לתרבות המסורתית, האפריקנית־מוסלמית. שני היסודות הללו שזורים זה בזה ויוצרים את דיוקנה של תוניסיה: ארץ של מפגשים בין מזרח למערב ובין אירופה לאפריקה; ארץ של ניגודים בין קדמה למסורת; ארץ שהיא גשר בין הים ליבשה.