שוויץ: הר האמת

ערב יורד על לוגנו, ברקע – אגם לוגנו צילום : טל גליק מפות ומדריכים מודפסים ליעד שווייץ, בהנחה לגולשי מסע אחר!

מאוד לפשוט את בגדיו", מספר צלקה ותמה כיצד האיש המוזר הזה הפך לגורו של חופש מיני, כיצד העריצו אותו פרנץ ורפל, פרנץ קפקא ורבים אחרים.
צלקה מביט בתצלומים הישנים של הקומונה הזאת. "קשה לא לפרוץ בצחוק למראה גברים מזוקנים מאוד הניצבים עירומים ליד מעיינות, למראה אנשים שנראים מסטולים מחומר לא כל כך טוב, תמהונים ומוזנחים כמו היפים" – אבל למרות הגיחוך, כותב צלקה, זו "המעבדה של המאה העשרים, של ילדי הפרחים, של האשראמים".
חיפוש אחר מידע על אודות הקומונה המסקרנת הזו לא העלה הרבה, עד שהתגלגל לידי ספרו של מרטין גרין, חוקר אמריקאי שלפני יותר מעשרים שנה פרסם מחקר שנוי במחלוקת אבל שיטתי ומקיף על הר האמת. הרמן הסה, פרנץ קפקא, ד.ה לורנס, ג'ורג' אורוול, מקס וובר, מהטמה גנדי, האקספרסיוניסטים, הסוריאליסטים, אנשי הדאדא, הבאוהאוס, אמנים ואוטופיסטים – לפי מרטין גרין, לא היה אינטלקטואל חשוב, מחפש דרך, מורד או רדיקל באירופה המערבית והצפונית של מפנה המאה שלא עבר, שמע, הושפע מהר האמת, ולא היתה תרבות אלטרנטיבית מאוחרת – שלא הושפעה מהר האמת.
חיפוש באינטרנט העלה שעל ההר הזה, גבעה בעצם, יש כיום מרכז כנסים ומוזיאון שסגור ימים רבים בשנה. מה עלה באחריתה של הקומונה? מה נותר מהניסוי של מחפשי הדרך האירופים של תחילת המאה העשרים? מה יש עכשיו בהר האמת? זה הזמן לארוז מזוודה קטנה ולצאת למסע.

בורחים מאירופה
בסוף המאה ה־19 היתה אסקונה החצר האחורית של שווייץ. שפת הדיבור היתה איטלקית, הדת רומית־קתולית, והפרנסה מכרמים, דיג והברחות (הגבול בין שווייץ לאיטליה עובר דרך האגם ודרך הגבעות על המערות הרבות שבהן). האדמה היתה זולה, היו בתים נטושים רבים, אדמות נטולות בעלים ומערות נסתרות. בשל העוני, רבים היגרו למקומות אחרים.
קנטון טיצ'ינו, שבו שוכנת אסקונה, הצטרף לקנטונים של שווייץ רק בתחילת המאה ה־19. הקנטון לא היה חלק מההיסטוריה הרפובליקנית המפוארת של שווייץ, אותו אפוס דמוקרטי פרוטסטנטי שהיה עדיין פופולרי בארצות אירופה במהלך המאה ה־19. ביחס לזמנה, טיצ'ינו היתה סיפור של כישלון – היא התבססה על עבודת אדמה, לא על תעשייה, היא היתה ענייה, לא משגשגת, היא היתה בלתי מפותחת, לא מתקדמת. במלה אחת: טיצ'ינו היתה "דרומית".
החל משנת 1870, הפך הקנטון למוקד משיכה עבור אינטלקטואלים רבים, שחיפשו מקלט מהתרבות התעשייתית של אירופה, וביקשו ליצור לעצמם קהילה המבוססת על עקרונות חלופיים בשווייץ החופשית. הם התנגדו לעריצות הפוליטית, לקפיטליזם, לדוגמטיות הדתית ולאיסורים המיניים, וביקשו ליצור חברה שתאפשר חירות מוחלטת, פשטות, בעלות משותפת על הרכוש, תקדם ערכים דתיים ורוחניים חדשים ותאפשר חיים טבעיים (לעתים בעירום) ובסימביוזה עם הטבע. הבולט שבהם היה הגולה הרוסי מיכאל באקונין, מהאידיאולוגים הבולטים של האנרכיזם.
בשנת 1900 הגיעו לאסקונה שבעה צעירים והחליטו להתיישב בגבעה קטנה מעל הכפר. השבעה נפגשו זמן קצר לפני כן במינכן, והדומיננטי בהם היה הנרי אודנקובן, בן 25, בנו של תעשיין בלגי עשיר. אידה הופמן, שבאה ממונטנגרו שבבלקן, היתה בת 36, מורה למוזיקה ופמיניסטית. בסתיו נפגשו עם קרל גרייזר, סמל בצבא האוסטרי. ג'ני, אחותה של הופמן, גם היתה שם וכן ארתור (גוסטו), אחיו של גרייזר. פרדיננד ברונה, תיאוסוף מגרץ, ולוטה הטמר מברלין, גם הם הצטרפו.
השבעה באו ממקומות שונים באירופה, אך השתייכו לאותו מעמד — בינוני גבוה, עם עניין בתרבות גבוהה וסלידה מתוצרי הקדמה ומהרציונליות. לכולם היתה היסטוריה של מתח ואי יציבות נפשית — לאחדים לפני, לאחדים בדיעבד. היתה זו קהילה של אנשים מעט רגישים.
בתום הפגישה הם החליטו למצוא מקום בשווייץ ונחלקו לזוגות. האחים גרייזר היו אלה שמצאו בסופו של דבר את המקום. השבעה התאהבו בגבעה במהרה. אודנקובן רכש כ־35 דונם אדמה עבור 150 פרנקים שווייצריים ושינה את שמה של הגבעה ל"הר האמת".

במעגלים, אוחזים ידיים
כוונותיהם הטובות והפחות טובות של השבעה לא מנעו מהם דיונים מייגעים לגבי היישום הראוי של הרעיונות שהביאו אותם להר האמת מלכתחילה. גוסטו היה הראשון שנשבר ועזב. אחיו קרל קנה פיסת אדמה ליד הנחלה של אודנקובן והופמן ושם בנה בית נטול מתכת. קרל האמין שעל כל המתכות להישאר במקומן הטבעי — באדמה. הוא התנגד למכרות ולכורים, למפעלי מתכת וכמובן לכלי נשק. ג'ני הופמן הצטרפה אליו, ולוטה הטמר בנתה מזבח אש, שהוצת מדי ערב. באמצעותו היא טיהרה את העולם.
בשנת 1902 הוקם בהר סנטוריום. למבנים הראשונים בסנטוריום קראו "בקתת האור" ו"בקתת האוויר". הפציינטים קיבלו מזון צמחוני, אמבטיות שמש, רפואות מעפר ותרופות ממים. הסופר הרמן הסה שהתגורר בסמוך מספר שגופו נקבר שם באדמה, ומורה המחול ז'ק דלקרוז מספר שצם במשך שמונה ימים רצופים. המבקרים רקדו במעגלים, אוחזים ידיים, ובערבים ניהלו שיחות, ניגנו ודיברו על הינדואיזם, תיאוסופיה, ואגנר, מיסטיקה וטולסטוי.

במסעדה עם רגולה, חיה באסקונה, אבל מתגעגעת לאפריקה | צילום : טל גליק

אידה הופמן היתה הפמיניסטית הבולטת בהר האמת. בשנת 1902 היא פרסמה את המנשר "כיצד יוכלו נשים להגיע לחיים בריאים והרמוניים?", שבו תקפה את מוסד הנישואים משום שהוא מבוסס על שקריות, את בתי הספר משום שאינם מגדלים את הילדים בקרבה לטבע, ואת הדתות הגדולות, הנצרות, ההינדואיזם והיהדות, משום שהן פטריארכליות. צמחונות ורפואה טבעית, לפי הופמן, הן הפתרון.
היו שם עוד מהפכנים ובוהמיינים: ממציא כתב הבלט, רודולף פון לאבאן, הקים כאן בשנת 1913 את "בית הספר לאמנות החיים". בשנת 1904 הגיע להר ד"ר רפאל פרידברג, בנו של רב ואנרכיסט. בעקבותיו הגיעו להר הנסיך האנרכיסטי פטר קרופוטקין וזוג מאהבים אנרכיסטים — אריק מושם ויוהנס נול, שניסו להקים כאן "רפובליקה לקורבנות הקפיטליזם והחברה, עבור הנרדפים ונטולי הזכויות".
והיו עוד רבים שעברו בהר האמת. גם כאלה שהרוח הנסיונית של ההר לא הותירה בהם כל סימן. "כאן גר לנין", מצביעה רגולה על בקתת עץ דו קומתית. "הוא בא לבקר את החברים הרוסים שלו". כשמלחמת העולם הראשונה קרבה, המהפכות עברו למקום אחר. בשנת 1926 רכש הברון פון דר הייט את הגבעה ובנה עליה מלון, ועם מותו, בשנת 1956, הותיר אותה לקנטון טיצ'ינו. כעת פועל כאן מרכז כנסים אקדמיים.

המגנטים של הגבעה
הערב יורד כשאנחנו יוצאים מהמוזיאון הקטן והמוזנח שעל הגבעה. השלג פסק. רגולה ממשיכה לדלג בקלילות לעבר הבקתות המעטות שנותרו מימי הסנטוריום. הנה מקלחות השמש, השביל שמוביל למקום שבו ביצע פון לאבאן עם להקתו בשנת 1917 את "שיר השמש", מחול שהחל בזריחה והסתיים בשקיעה. מד האור של המצלמה משתולל. "זה המרכז המגנטי", אומרת רגולה ולא נעצרת. איך היא לא מחליקה על הקרח הזה? "יש אנשים שלא מצליחים לישון כאן בגלל המגנטים", ושוב מחייכת, "מצד שני, יש אנשים שישנים כאן נפלא".
כשאנחנו מגיעים לעיירה, אסקונה כבר מנמנמת. בבר קטן בוער באש גזע עץ, והלהבה הכתומה מפיצה חום נעים. הרגליים מפשירות כשבגרון מחליק תה חם עם וויסקי. טיפות הגשם מצליפות בחלונות האוטובוס שעוזב את אסקונה, את הכפר תחת הגבעה שבה לפני כמאה שנה, התכנסו פליטים של הבורגנות, הסבים והסבות של דור ההיפים, "הירוקים", מבקרי האשראמים ומחפשי הדרך, וחגגו ניסיון לחיות קצת אחרת.