שווייץ – קן הקוקיה

נופים הרריים מושלגים, מורדות ירוקים מנוקדי פרות דשנות עם פעמונים לצווארן, כפרים ציוריים, אגמים עוצרי נשימה. זאת שווייץ. ריח גבינות צהובות עתירות שומן וחורים, טעם של שוקולד משובח, קול תקתוק צייתני של שעונים לקראת פריצה דייקנית של קוקייה מבעד לדלת זעירה. וישנה גם הדממה השווייצרית, דממת האוויר הצלול וחרישיות שעוני היד שאין מדויקים מהם. אכן, שווייץ היא כל זאת.

גם כל שאר התמונות שוודאי עלו בדמיונכם בעת קריאת השורות הללו נכונות: אולרים עמוסי פטנטים, בנקים אפופי סודיות יבשושית, אמצעי תחבורה שאינם יודעים איחור מהו, ניקיון שאין רואים בשום מקום אחר, אומנות עץ של לילות חורף ארוכים. הכל נכון. אך כל מדינה, וכך גם שווייץ, היא יותר מסך הדימויים הדבקים בה לאורך שנים.

זו מדינה קטנה – היא משתרעת על מעט יותר מ-41  אלף קמ"ר ואוכלוסייתה מונה קצת יותר משבעה מיליון נפש. ועם זאת, שלוש שפות רשמיות נהוגות בה: לכשני שלישים מהתושבים הגרמנית היא שפה ראשונה, חמישית שפתם העיקרית צרפתית ופחות מעשרה אחוזים מהשווייצרים מלהגים באיטלקית. השפה הרביעית, רומנש, שלה מעמד רשמי למחצה, מדוברת על ידי כאחוז אחד בלבד. גם בתחום הדת מוצאת שווייץ דרך בתוך מבנה פנימי לא פשוט: פחות ממחצית מאזרחיה הם קתולים, ועוד כארבעים אחוזים פרוטסטנטים.

תדמיתה של שווייץ כארץ ירוקה תואמת להפליא את המציאות: יערות מכסים כמעט שליש משטחה, וכשליש נוסף משמש למרעה ואחו. רוב היישובים בה אינם גדולים, ולמעשה, אף אחת מעריה הגדולות – ברן (Bern), לוזאן (Lausanne), ציריך (Zürich), ז'נבה (Genève) ובאזל (Basel) – אינה מגיעה ל-400 אלף תושבים. בירתה המנהלית היא ברן, ובירתה המשפטית היא לוזאן.

קאפלבריקה, הגשר העתיק בלוצרן | צילום: Edwin Lee, flickr

מבחינה פוליטית ומנהלית שווייץ היא קונפדרציה של 26 קנטונים, כשכל קנטון מורכב מקומונות רבות (אלו הקהילות המקומיות התואמות על פי רוב חלוקה לכפרים או עיירות). הסמכויות הפוליטיות והמנהליות מחולקת אם כן בין שלוש רמות: רמת הקומונה, רמת הקנטון ורמת המדינה.

הנייטרליות של שווייץ, השקט והשלווה השוררים בה והעובדה שתושביה לא השתתפו בקרבות כלשהם מאז מלחמת העולם הראשונה עלולים לבלבל, שכן מדובר במדינה עם צבא גדול, מאומן ומוכן אלי קרב. הצבא הסדיר מונה אמנם רק כמה אלפים של חיילי קבע, אך למספר זה יש להוסיף כ-400 אלף אנשי מילואים (עוד על הצבא הגדול של שווייץ בכתבה הבאה).

גיאוגרפיה כמעצבת אופי
המבנה הפיזי של שווייץ – מדינה קטנה והררית, שאין לה מוצא אל הים ומשאבי טבע שלה מועטים – יחד עם מיקומה הגיאוגרפי ביבשת אירופה הם גורמים מכריעים בעיצוב אופייה. לכל אורך ההיסטוריה מילאו גורמים אלה תפקיד כפול: מצד אחד שווייץ הפכה לצומת תחבורה בין צפון ודרום, מצד שני הם הדגישו את מהותה של המדינה כמבצר הררי סגור בלבה של אירופה. כפל התפקידים הגדיר למעשה את מהלכי ההיסטוריה של שווייץ, כיוון את התפתחות כלכלתה הייחודית ואִפשר לה להתקיים ביציבות ומתוך שמירה על נייטרליות ששירתה אותה (ולא פחות מכך גם את שכנותיה). יציבותה חשובה מאוד גם לתעשיית התיירות, שהפכה בדור האחרון לאחד ממקורות ההכנסה הראשיים שלה.

תכונות האופי השווייצרי המוכרות ברמה הלאומית והאישית – זהירות ושיקול דעת, חריצות, תושייה ודייקנות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית, מתינות ובדלנות – התבססו לאורך אלפי שנים של התמודדות עם תנאים פיזיים קשים בארץ שמעולם לא יכולה היתה להזין את תושביה מכוח המצוי בטבע בלבד.

שווייץ מאופיינת בחלוקה בין התיישבות כפרית המנקדת אזורים נרחבים במפת הארץ ובין ריכוזים עירוניים, שרובם אינם גדולים במיוחד. היישובים הכפריים שולטים על העמקים ונוטים להשתרע למרגלות ההרים, תוך התחשבות מובנת בנהרות ובאגמים. כפר או כפרים אחדים, השוכנים זה בצד זה בעמק אחד או בין פסגות אחדות, משתפים פעולה זה מאות ואלפי שנים ומוגדרים כיום כיחידה מנהלית אחת – קומונה. כל יחידה כזו כוללת בתוכה למעשה את כל הדרוש לקיום התושבים: שטחי מרעה, שטחים חקלאיים, מים, קווי הגנה טבעיים בחסות הנוף וכן מעברים ברורים לעמקים האחרים שמעבר לרכסים.

השליטה במעברי הרים עודדה כפרים מסוימים להתפתח כבר בימי קדם כתחנות מסחר וכנקודות אסטרטגיות שהיו למרכזים מסחריים ותחבורתיים בעידן המודרני, למשל העיירה מרטיני ששולטת על נקודת המפגש בין מעבר סן ברנרד הגדול והמוצא לעמק הרון. מתנות טבע מסוימות – כגון מעיינות חמים, אוויר צלול, נופים מרהיבי עין, אגמים שלווים ועוד – הביאו לכך שכפרים אחרים התפתחו כאתרי נופש ומרגוע עוד מימי הרומים.

כורתת הבריתות
קורותיה של שווייץ מתחילות למעשה בשלהי עידן הקרח, כשהפשרה חלקית של מעטה הקרח אפשרה לציידים נוודים לצוד בעמקים הגבוהים שבין ההרים. לאחר ההפשרה מתחיל יישוב השטח. שבטים קלטיים ואחרים מאכלסים את האיזור, תוך התמודדות עם שבטים גרמאניים מצפון, עד שבמאה הראשונה לפני הספירה כובש יוליוס קיסר את גאליה ונעזר בין היתר בשבט הקלטי שניגף מפניו, ההלווטים, כדי לחסום את נסיונות הגרמאנים לדחוק את רגליה של רומי מצרפת של ימינו.

אם תרצו, זו הדוגמה הראשונה לתפקידה של הלווטיה – היא שווייץ – כחיץ בין צפון ודרום וכארץ שיודעת לכרות בריתות למען הישרדותה בין מעצמות. הרומאים בנו יישובים רבים בשטחה והקימו מרכזים חקלאיים עם גידולים חדשים שהובאו מן הדרום, כולל גפנים, ירקות ופירות. הם פיתחו את מעברי ההרים בעלי החשיבות המסחרית והצבאית, סללו בהם דרכים וחיברו את חלקו העילי של עמק הריין עם דרומה של שווייץ, ומשם לשטחה של איטליה של ימינו.

עמק אנגדין בלב האלפיים השוויצריים

התמוטטות האימפריה הרומית במאה החמישית פתחה פתח לפלישות של האלמאנים, שבט גרמאני חזק, שירדו דרומה לריין. דוברי הגרמנית הרחיבו את אחיזתם באיזור שווייץ בין המאה השישית למאה ה-13, דוחקים את צאצאיהם של הקלטים לעומק האיזור האלפיני. עד היום יושבים דוברי הרומנש, הם צאצאי הקלטים, בקנטון גראובינדן הקטן, השוכן באלפים.

במאה ה-11 אוחדה שווייץ תחת "האימפריה הרומית הקדושה" בשליטה גרמנית, אך התפרקותה של זו במאתיים השנים שלאחר מכן יצרה בשטחה של שווייץ קונפדרציה רופפת של מדינות עצמאיות למחצה. בסוף המאה ה-13 עולה כוחם של בני משפחת הבסבורג ומאיים על רבות מהקהילות העצמאיות.

שווייץ מתחילה להיוולד מתוך המאבק בין בית הבסבורג ובין הכפרים, הקומונות והמבצרים המקומיים. הנאמנות לקהילה המקומית מוכתבת על ידי התנאים הפיזיים ודאגות הקיום המיידי: הצורך לווסת את השימוש בשטחי המרעה ולעבד את השדות בלי לנצלם יתר על המידה, הדאגה לכריתה מוגבלת של יערות, החובה להתמודד עם אסונות טבע כהצפות ומפולות סלעים ושלגים.

כפר בודד אינו יכול לפתור את הבעיות האלה, ובאופן טבעי הן מאחדות בין כפרים קרובים כנגד כל אינטרס של שליט היושב בטח במקום רחוק, מעבר לרכסי ההרים המושלגים. המאבק הגדול במעצמות המקיפות את שווייץ נמשך עד לסוף המאה ה-15, עד שבסופו של דבר, בראשית המאה ה16- קם איחוד פדרטיבי החופף במידה רבה את שווייץ של ימינו. האיחוד הושתת בעיקר על נאמנות לאינטרסים המקומיים ולדרישות הדוחקות והדחופות להבטחת חייהם וקיומם של התושבים.

להפוך חולשה לכוח
במבט האירופי הרחב, היתה שווייץ מראשיתה נקודת איזון. עלייתה של שווייץ הפדרטיבית בסוף ימי הביניים לוותה בערובה בינלאומית לחופש הסחר בין צרפת ושווייץ, ובהבטחת השליטה השווייצרית על מעברי ההרים ועל נתיבי הנהרות. השווייצרים מבינים שהם עצמם אוכלוסייה מגוונת, ומוטב להם להפוך את חולשתם לכוח: במקום להיסחף אחר מעצמות זרות, כשכל פלח אוכלוסייה מושך לכיוונו, עליהם לבחור בעמדה של נייטרליות שתבטיח להם שלום ושגשוג. כך, למרות מלחמות הדת של המאות ה-16 וה-17, מצליחה שווייץ לא להידרדר למלחמת אזרחים על רקע דתי, עד ששלום וסטפאליה של 1648, אשר סיים את מלחמת שלושים השנה, מכיר בעצמאותה.

במאות ה-17 וה-18, תקופה של שגשוג, פיתוח התעשייה והבנקאות, שימשו הסוחרים השווייצרים מתווכים בין המחנות הנצים באירופה, והפליטים הרבים שמצאו מקלט בארץ הנייטרלית סייעו בהפעלת הכלכלה ובעידוד התעשייה. מיעוט משאבי הטבע וכוח העבודה הזמין עיצבו באותם ימים את התעשייה השווייצרית, בעיקר בתחומי הטקסטיל ובניית השעונים. שני הענפים התאפיינו ביבוא חומרי גלם וביצוא סחורות מוגמרות ברמה גבוהה – מאפיינים מרכזיים בכלכלה השווייצרית עד עצם היום הזה.

המדינה שורדת את המהפכה הצרפתית, שנים אחדות של כיבוש בידי נפוליאון ותקופה של מלחמות, שכן בין 1798 ו-1803 היתה שווייץ מדינה וסאלית של צרפת, ובתור שכזו נטלו בניה חלק במלחמות נפוליאון. היא מצליחה לשמור על יציבות, ובקונגרס וינה, שנערך ב-1815, זוכה בהכרה בנייטרליות הנצחית שלה. באותה תקופה החל פרק נוסף של צמיחה כלכלית, שהושתת על סחר חופשי. כל אימת שמדינה זרה ניסתה להטיל מכסי מגן, שיפרו השווייצרים את רמת המוצרים שלהם, העלו את רמת ההתמחות של העובדים ואף החלו להקים מפעלים במדינות זרות.

נוף מושלג בקנטון לוצרן שבמרכז המדינה | הצילום באדיבות Switzerland Tourism

בשנת 1848 הונהגה בשווייץ חוקה חדשה, שעל פיה מתנהלת המדינה למעשה עד היום: יש חלוקה ברורה של הריבונות בין הרמות המנהליות השונות. חלוקה זו הקטינה את המתחים הפנימיים ואפשרה עיצוב מדיניות חוץ אחידה ומתן חירויות נרחבות לאזרחים. בתקופה זו קמה רשת הרכבות בשווייץ, גורם מרכזי בחיזוק מעמדה הבינלאומי כצומת תחבורה.

הנייטרליות היתה לדגלה של שווייץ במאה העשרים. בפרוץ מלחמת העולם השנייה נערכה המדינה לאפשרות של פלישה גרמנית, ומאידך, שימשה מקום מקלט לכספים של המשטר הנאצי ובכיריו והעניקה גב כלכלי פורמלי שסייע לתפקוד המכונה הנאצית. תחת דגל הנייטרליות שהניפה, סירבה שווייץ להעניק מקלט ליהודים נרדפים שהגיעו לתחנות הגבול, ואף החזירה אותם לידי הגרמנים. רק בשנים האחרונות החלה שווייץ להתעמת עם הפרק האפל הזה בעברה הקרוב.
במבט רחב, אפשר לומר שמנגנון התלות ההדדית הכריע: שווייץ זקוקה למזון מיובא, ועוד יותר מכך ליבוא חומרי גלם; שכנותיה זקוקות לה כמרכז בנקאי, כמוקד לפעילותן של חברות ביטוח עם גב כלכלי חזק וכנתיב תחבורה חיוני.

בהקשר היהודי פרצה בשנים האחרונות שערורייה בינלאומית. התגלה כי תחת מעטה הסודיות הבנקאית השווייצרית המהוללת מסתתרים סודות אפלים מימי הנאצים. חשבונות של יהודים שנספו בשואה הוקפאו ונבלעו בקרביהם של בנקים שווייצריים רבים. הפרשה התפתחה לכדי עימות קשה בין מדינת ישראל והארגונים היהודיים העולמיים מזה, וממשלת שווייץ ומערכת הבנקאות השווייצרית מזה. לאחר מאמצים גדולים והד תקשורתי עצום, הושגה פשרה. הבנקים החלו להכין רשימות של חשבונות "רדומים" והנציגים השונים של ניצולי השואה ויורשי הנספים הסכימו לקבל כספי פשרה.

דווקא פרשה זו מציגה את הבעייתיות של הנייטרליות השווייצרית, ואת האופן שבו נייטרליות – עם לא מעט שיתוף פעולה כלכלי אינטרסנטי, בלי לבדוק בציציות הצד השני – גרמו לשווייץ להיקלע לעמדה מוסרית היסטורית קשה ביותר. שווייץ הצליחה להיחלץ מהפרשה עם צלקות מסוימות, אך גם היום מתנהל בה דיון ציבורי נוקב בנוגע ליחס לזרים, שהדי העבר נשמעים בו היטב.