היום הראשון: מתל אפק למצפה מודיעים
דרך העפר הטובה שממזרח לקיבוץ גבעת השלושה חביבה על רוכבי טרקטורונים. הם דוהרים במהירות, ומותירים אותי ואת מצלמותַי מכוסים אבק דרכים לבן. לקראתי מגיעים אנה וסשה, הולכים לאט תחת משא תרמיליהם הגדולים. הם עלו ארצה לפני שנים אחדות. סשה עובד בהתקנת פרקטים, אנה עובדת במספרה. "אנחנו הומלסים", הם אומרים במבטא כבד, "עזבנו את הבית השכור בתל אביב, העברנו את מעט הרהיטים להורים, ויצאנו לדרך". הם הולכים את כל השביל ברצף מדרום לצפון, פשוט כי הרגישו שהם חיים בארץ שהם לא מכירים. בלילות הם ישנים באוהל, ביום ממעטים בהוצאות. בדרך כלל נתמכים הולכי השביל ברשת ישראלית של חברים ומשפחה שמגישה סיוע לוגיסטי כמו אירוח ללילה והקפצות של אוכל. "אצלנו זה נושא כאוב", אומרים אנה וסשה, "כשנגיע לתל אביב אולי נלך לחברים לישון ולהתקלח. אנו סוחבים בשבילם בקבוק יין ממנזר לטרון". סשה מצביע על אחד מהקעקועים שעל ידו ומסביר: "הקעקוע הזה מסמל פחד. הרבה דברים בני אדם לא עושים בגלל הפחד. בהליכה במדבר בדרום אתה מבין את זה עוד יותר טוב, אבל עכשיו הייתי עושה קעקוע חדש, של אהבה ופחד ביחד. האהבה חשובה מהפחד, אבל גם קשורה אליו", הוא אומר ועוזר לאנה להזדקף עם התרמיל.
כתב חידה של שותפים לסוד
ליד קיבוץ עינת אני מגיע לכביש 6 הסואן, שמשום מה מכונה עדיין "כביש חוצה ישראל", ומתחיל ללכת במקביל אליו (ראו עדכון לתווי השביל במדריך המהיר). פעמים רבות שואלים אותי בבלבול אם אני הולך את "חוצה ישראל", אבל כביש 6 הוא ניגוד גמור לשביל. השביל עובר את כל הארץ מקצה לקצה ומתפתל לאורך יותר מ־900 קילומטר, ואילו הכביש עתיר המסלולים והמחלוקות חוצה בעיקר את מרכז הארץ וקצת הלאה. רעש צמיגי המכוניות המתחככים באספלט מלווה אותי במשך כל היום, ואין זה תענוג גדול. מדרום למחלף נחשונים השביל מטפס לצדו המזרחי של הכביש ועובר בגשר מעליו. כשאני מצלם את הכביש, הנהגים מאטים שמא אני מפעיל מכמונת מהירות.
לאחר החצייה אני מגיע למאוזוליאום מזוֹר הרומי. מערך הקבורה המרשים הזה הוא אחד המבנים היחידים בני שתי קומות ששרדו בארץ מהתקופה הרומית, וזהו מקום מצוין לארוחת צהריים. אחריו עובר השביל בינות לעצי יער קוּלה, שינוי מרענן מכביש 6. אני עובר ליד שלט צנוע שבו כתוב "מסדר דורשי טוב". מי שיודע מהו מסדר דורשי טוב — יודע, כמו כתב חידה של שותפים לסוד. בסמוך ניצבת האנדרטה של חטיבת אלכסנדרוני, המספרת את סיפור הקרבות באזור במלחמת השחרור, ונשקף ממנה נוף יפה של הרי השומרון הנראים מכאן שלווים.
 |
| אנה וסשה הולכים את שביל ישראל מדרום לצפון. הם עזבו את הבית השכור, העבירו את הרהיטים להורים ויצאו לדרך, כי הרגישו שהם חיים בארץ שהם לא מכירים |
קצת עצים לרפואה
מתוך היער אני שומע תיפוף קצבי, ואחר כך פוגש את אוהד, ניב ועומר, חברי קבוצת "סוטומה", מתופפים על תופים אפריקאיים גדולים. הם תלמידים של איציק נחום מפלורנטין, אחד מאלה שהפכו את קצב התופים המערב אפריקאי לסצנה מרכזית בישראל. "אנחנו מנגנים ביער בעיקר כי השכנים כועסים, אבל גם כיף לנו יחד", הם מבהירים. אני חוצה את כביש 465 לבית אריה ונכנס ליער שקט. אני מתחיל להרגיש שוב את חדוות ההליכה בטבע (גם יערות קק"ל נחשבים טבע לצורך העניין, בעיקר כשהאפשרות האחרת היא דרכים רחבות במקביל לכביש מהיר), אך אחרי כשני קילומטרים אני חוזר לכביש 6 וחוצה אותו במעבר תת קרקעי. בגלל עבודות עפר באזור שוהם אני מאבד את הסימון, ולאחר עיון במפה מחליט להתאפס לפי קו מתח גבוה.
 |
| מאוזוליאום מזוֹר הוא מערך קבורה מרשים, אחד המבנים היחידים בני שתי קומות ששרדו בארץ מהתקופה הרומית |
את השביל אני פוגש שוב בגבעות יער ברקת שבו מבלים נופשים רבים ובשביליו שועטים ג'יפים. בחורבת נְבַּלָט פזורים שרידי כפר ערבי, בהם טרסות, משוכות סברס מרשימות ועצי זית. השרידים פזורים על שטח רחב ומעידים על גודל היישוב. לפניו שכן במקום היישוב הקדום נבלט שהוזכר בספר נחמיה (י"א, ל"ד). לאחר חצייה שלישית ואחרונה של כביש 6 אני הולך בין גדרות של שטח מצד אחד ובין גדרות הברזל של כביש 6 מצד שני. מעבר לכביש נראים בתיו של מושב בית נחמיה. הליכה קצרה בדרך עפר ליד מטעי המושב ופנסיון לכלבים, ואני מטפס לתל חדיד, המקום הגבוה הראשון המשקיף להרי ירושלים, ומכאן חשיבותו. עולי בבל ששבו עם נחמיה התיישבו בחדיד, שמעון החשמונאי ביצר אותה, אלכסנדר ינאי נחל בה תבוסה, ותושבי הכפר הערבי אל־חדיתה ששכן כאן השתתפו בקרב במלחמת השחרור עד שנכבשו. כיום גם רעש המכוניות אינו מפריע לנופשים לבלות בין הזיתים העתיקים ובכרי העשב המכוסים פריחה. מראש התל תצפית יפה גם למרכז הארץ, וגורדי השחקים של תל אביב נראים באופק. הליכה מהירה בשעת שקיעה מובילה אותי למצפה מודיעים שנבנה בצורת לפיד לסמל את נס מרד המכבים. יער בן שמן מתחיל להתרוקן מנופשיו לקראת הלילה, ואני מתארגן ללינה.
מדריך מהיר ליום הראשון
נקודת התחלה: תל אפק
נקודת סיום: מצפה מודיעים
אורך המסלול: 23 קילומטר
משך הטיול: שמונה־עשר שעות
דרגת קושי: קל־בינוני
מפת סימון שבילים: מספר 7 (השרון ומערב השומרון)
מים: תחנת הרכבת ראש העין, מצפה מודיעים
לינה: מצפה מודיעים או אחד החניונים שביער בן שמן
עדכון מהשטח: בקטע שבין קיבוץ עינת לערוץ נחל שילה השביל עובר ממזרח למסילת הרכבת ולא ממערב לה כפי שמסומן במפות.
 |
| אבו סולימן עם הטנדר התקוע. הוא ובנו, בדואים מאזור רהט, מגיעים בקיץ לרעות את עדרם ליד נווה שלום |
היום השני: ממצפה מודיעים לנווה שלום
השמש מוסתרת בין הצמרות, ורוח נעימה מלטפת. בשעת בוקר מוקדמת זו ההליכה עדיין נעימה. יער בן שמן הוא אחד הגדולים בארץ, והיערות המרכיבים אותו יוצרים יחד את הריאה הירוקה של ערי המרכז. היער הראשון שניטע כאן ב־1908 הוא יער הרצל, ועצי הזית שנשתלו בו פתחו את מפעל הייעור שלטענת קק"ל אין לו אח ורע בעולם. מאז ועד היום ניטעו בארץ יותר מ־220 מיליון עצים, רובם אורנים.
ביער שקם אלקטריק
אני מכיר היטב את האזור מזמנים אחרים, נוסטלגיים, שבהם הייתי רוכב כאן על אופנוע שטח מדי שבת. כשאני עולה באחת העליות אני נזכר בפחד המלווה עליות וירידות קשות ואיך התהפכתי בסוף הירידה הזאת. היום אני מבלה ביערות האלה כמו כל עם ישראל, בפיקניקים מרובי זאטוטים. זה מעלה הרהורי כפירה על מה באמת חשוב בחיים ועל היכולת או אי היכולת להסתגל לשינויים. ג'יפ אני לא יכול להרשות לעצמי, אופנוע פחות פרקטי עם ילדים, וחוץ מזה אחי נהרג בתאונת אופנוע, אז אולי הפשרה תהיה טרקטורון. ברגל אמשיך ללכת בכל מקרה.
השביל יוצא מהיער, חוצה את נחל גמזו ועובר ליד מצבת הזיכרון למפקדי ההגנה שעלו על מוקש במלחמת השחרור. בגבעות הסמוכות ניטעו אורנים שנתרמו על ידי חברות פרטיות, וכך אני מוצא את עצמי הולך ביער שקם אלקטריק, ומשם עובר ליער אינטל ולבסוף מגיע ליער ילדי שילב. לאחר הצצה לבתי האבן של חורבת רגב, אני מגיע לחורבת בית ענבה. אני עובר בין שורות הסברסים ומתיישב בצל זית עתיק ונאה לארוחת בוקר. במפת מידבא — המפה הקדומה ביותר של ארץ ישראל — לא מוזכרים מקומות רבים, אבל בית ענבה דווקא כן. הנוף של גבעות הסלעים ושל החורבות המעטרות את כיפות הטרשים יפה, אך סימני הפיתוח המואץ נראים כפצעים פעורים. במזרח ניצבת העיר מודיעין שהיא עדיין אתר בנייה גדול עם מנופים בולטים בקו הרקיע. מערכת גשרים גדולה נבנית מעל ערוץ נחל ענבה, ודחפורים אימתניים מעמיסים הררי עפר על משאיות שזוחלות בדרכים המאובקות.
לאחר כשלושה קילומטרים של הליכה בחום ובאבק אני מתחבר לכביש שעלבים, ומשם הולך בנוף כרמים בשיפולי עמק איילון. בצד הדרך יש מערת גניזה מלאה ספרי קודש. אני חוצה את כביש מספר 1 מתחתיו ומגיע לעמק איילון. השביל ממשיך במקביל לכביש, ואני תוהה מדוע אינו עובר בפארק קנדה הסמוך על שלל אתריו.
 |
| יער בן שמן מורכב מכמה יערות: הראשון, יער הרצל, ניטע ב־1908. לאחרונה ניטעו גם יער אינטל ויער שקם אלקטריק |
עמק איילון שוכן במיקום אסטרטגי ואדמתו פורה מאוד, ולכן היה מיושב מימים קדומים. קרבות רבים התחוללו בעמק מאז ציווה יהושע על השמש לעמוד כשנלחם בחמשת מלכי האמורי: "…ויאמר לעיני ישראל שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון. וידֹם השמש וירח עמד… ולא היה כיום ההוא לפניו ואחריו לשמֹע ה' בקול איש…" (יהושע י', י"ב־י"ד). בתקופת ההתנחלות בארץ נדחקו בני דן ועלו להר מפני האמורי שהתיישב בעמק הפורה. ניצחונו המזהיר של יהודה המכבי בקרב על העיר אמאוס שבשולי העמק פתח את הדרך לשחרור ירושלים. אחריהם נלחמו בעמק הזה הערבים, הצלבנים, ואפילו האוסטרלים במלחמת העולם הראשונה. הכישלונות הצורבים והאבדות הרבות בקרבות לכיבוש משטרת לטרון ועמק איילון במלחמת השחרור הם נושא טעון המלווה עדיין את התודעה הישראלית. בסוף אותה המלחמה נשאר האזור כמובלעת ירדנית ונכבש רק במלחמת ששת הימים.
פרחים בקנה, ילדים בצריח
השמש עומדת בעמק איילון וקופחת על ראשי כשאני מתקרב לטנק השרמן שמתנוסס בראש מגדל המים באתר המגלומני של מוזיאון יד לשריון. חייל שהתגייס לפני שלושה שבועות רואה את עייפותי ומתיר לי להיכנס דרך הכניסה האחורית. המוזיאון ואתר ההנצחה של השריון מצויים דווקא כאן כי קרבות לטרון היו הראשונים שבהם הופעל מערך שריון בשיטה מסודרת. עמותת יד לשריון מפעילה ומרחיבה אותו ללא לאות, וכיום זהו אחד האתרים עם היקף המבקרים מהגדולים בישראל. ילדים מטפסים על הטנקים, אבות בעלי כרס קטנה מסבירים למשפחתם על סוגי הטנקים ועל הקרבות שבהם השתתפו, וכולם נהנים להצטלם. אוסף הטנקים והרק"ם הוא אחד הגדולים בעולם וכולל יותר ממאתיים דגמים. אני מסתכל בקיר המצמרר של שמות הנופלים מחיל השריון המסודרים לפי מערכות ישראל ומוצא עד מהרה את שמות חברַי שנפלו במלחמת לבנון של 1982. אני עוזב את המתחם ברגשות מעורבים.
[מוזיאון יד לשריון: שעות פתיחה: א'־ה' 8:30־16:30, ו' וערבי חג 8:30־12:30, שבת וחג 9:00־16:00; מחיר: 30 שקל למבוגר, 20 שקל לילד; טלפון: 9255268־08
 |
| אנה, אלכס, גינדי וולאדי הם סטודנטים מבאר שבע שהולכים בכל פעם קטע אחר של השביל באורך מאה קילומטר |
ממול ניצב מנזר לטרון, המכונה גם מנזר השתקנים בגלל אורח החיים הסגפני של נזיריו, שמקפידים שלא לשוחח שיחות חולין. מנזר לטרון סגור, כך שאיני יכול להצטייד בבקבוק יין מיקביו. מהאנדרטה של חטיבה 7 אני צופה על עמק איילון ועל שער הגיא. בראש הגבעה עומד מבצר לטרון הצלבני שנבנה כנראה ב־1132 ואכלס פרשים פלמים ממסדר הטמפלרים, ומכאן כינויו מִגדל הפרשים. אני עובר בזהירות בין המבנים, מציץ בקמרונות המטים ליפול. בין שרידי המבצר נמצאים גם חורבותיו של כפר ערבי ושרידי עמדות של הלגיון הירדני. המקום מרתק אך מוזנח מאוד. אני נח שעה ארוכה על גג של מבנה צלבני שממנו נשקף נוף מדהים בואכה שער הגיא.
בירידה בין שרידי הטרסות אני פוגש את אנה, אלכס, גינדי וולאדי, סטודנטים מקסימים מבאר שבע שהולכים בכל פעם קטע של מאה קילומטר באזורים שונים לאורך השביל. כשאנו מעיינים יחד במפה שברשותי בניסיון להחליט על המשך הדרך, הם מסבירים שהמפות יקרות מדי, ולכן הם הולכים רק עם הספר של צבי גילת.
[מנזר לטרון: שעות פתיחה: ב'־שבת 8:30־18:00, סגור ביום א'; טלפון: 9220065־08]
לאחר חציית נחל נחשון אני מטפס במעלה גבעה אל היישוב היהודי־ערבי הקטן נווה שלום. בפאתי היישוב אני פוגש את אבו סולימן ואת בנו, בדואים מאזור רהט שמגיעים בקיץ לרעות את עדרם ליד נווה שלום. הוא בא למלא מים מהברז של בית הקברות ונתקע עם הטנדר שלו בשלולית בוצית. אני מכוון אותו כיצד לצאת ודוחף עם בנו את הטנדר. כמה מתזי בוץ, והטנדר נחלץ. גם אני ממלא מים בבית הקברות של היישוב ונזכר במה שאמר לי מישהו: "כשהולכים את שביל ישראל מברכים על כך שיהודים צריכים ליטול ידיים ביציאה מבית קברות, כי אפשר לסמוך על זה שתמיד יהיו שם מים".
מדריך מהיר להיום השני
נקודת התחלה: מצפה מודיעים
נקודת סיום: נווה שלום
דרגת קושי: בינוני, הליכה ארוכה לאורך דרכי עפר טובות
אורך המסלול: 27 קילומטר
משך הטיול: 9־11 שעות
מפת סימון שבילים: מספר 9 (מבואות ירושלים "הפרוזדור")
מים: תחנת הדלק לטרון, בית הקברות של נווה שלום
לינה: בחניוני קק"ל באזור נווה שלום (לכיוון דרך בורמה)
אתרים באזור: פארק קנדה, מנזר לטרון, מוזיאון יד לשריון, מיני ישראל, תל גזר
