רעידת האדמה בסן פרנסיסקו

בכל ההיסטוריה של ארצות הברית, למעט בזמן מלחמת האזרחים, לא נהרסה שום עיר במידה כזאת. מראה מפינת הרחובות טורק ומרקט

"לא ראיתי אנשים בפאניקה, לא שמעתי צעקות, גם לא היתה תחושה של אי סדר. אפילו לא ראיתי אנשים בוכים. רוב האנשים היו עטופים בשמיכות, מקצתם נשאו חבילות של רכוש יקר. עגלות של תינוקות שימשו כלי עזר לנמלטים. כולם היו אדיבים ומתחשבים ועזרו זה לזה. מעולם בהיסטוריה של סן פרנסיסקו לא גילו התושבים אחדות ועזרה הדדית כמו בלילה הזה", המשיך לונדון לתאר. "סן פרנסיסקו דומה למכתש וולקני שמסביבו עשרות אלפי פליטים. מאה אלף איש עזבו את העיר, עזרה מגיעה מכל רחבי ארצות הברית, והממשלה עושה כמיטב יכולתה לעזור. אין סיכוי לרעב! הבנקאים ואנשי העסקים כבר מתכננים איך לבנות את העיר מחדש".

בגלל הבייקון והביצים
ב־1906 היה אפשר כבר לומר כי סן פרנסיסקו, אז עיר בת 56, השאירה מאחור את עברה כעיירת כורי זהב קטנה והיתה לעיר משגשגת של 400 אלף תושבים, העיר האמריקאית העשירית בגודלה באותה התקופה. הפעילות הכלכלית והעסקית בה היתה ענפה: היו בה נמל שוקק, בתי חרושת גדולים, חנויות הומות ובנקים שהחזיקו כמיליארד דולר, סכום עתק באותה התקופה. והיו גם פארקים וחיי תרבות עשירים.

בניין העירייה אחרי הרעידה

בניין העירייה היום. העיר, ועימה המדינה כולה, התגייסו למבצע השיקום המוצלח

ביום רביעי, 18 באפריל 1906, 12 דקות לאחר השעה חמש בבוקר, כשרוב תושבי סן פרנסיסקו עדיין שכבו במיטותיהם, רעשה האדמה. בתחילה התרחשו כמה רעידות קטנות, אך כעשרים שניות מאוחר יותר הורגשה רעידת האדמה הגדולה, העצומה. הרעידה, שנמשכה דקה לכל היותר, הורגשה באורגון שמצפון לקליפורניה, בנוודה שממזרח לה, וגם בלוס אנג'לס שבדרומה. הרעש היתה בעוצמה של 7.9 בסולם ריכטר, והוא פער באדמה סדק לאורך 470 קילומטרים. זו היתה רעידת האדמה החזקה ביותר בקליפורניה, והיא נחשבת עד היום אחד מאסונות הטבע הכי גדולים שקרו אי פעם בארצות הברית.
אבל האסון לא נגמר ברעידת האדמה. את מה שקרה אחריה מייחסת הספרות של אותה התקופה לאישה אחת שהתגוררה לא רחוק מרחוב מרקט, באזור שבתי עסקים ומגורים נבנו בו בצפיפות רבה. האישה, שביתה לא נפגע ברעש, הכינה ארוחת בוקר, ולא היתה מודעת לסכנה הטמונה בהדלקת הגז. צינורות הגז במטבחה עלו באש, וכך גם כל ביתה. כך פרצה השרפה הגדולה, המכונה גם "השרפה של קתלי החזיר והביצים". הגז לא פסק מלדלוף, ומכיוון שמערכת אספקת המים ניזוקה ברעידת האדמה, לא הצליחו כבאי העיר להשתלט עליה, והיא חיסלה את אזור העסקים והתפשטה אל אזורי המגורים. בניסיון נואש לכבות את השרפה החליטו כוחות ההצלה והביטחון למוטט את הקירות באמצעות דינמיט, אך ללא הועיל.
שלושה ימים ושני לילות בערה סן פרנסיסקו, ואז כבתה האש. מניין ההרוגים ברעש ובשרפות עמד על כ־3,000 איש, ויש הטוענים כי מספר ההרוגים היה גדול הרבה יותר. 300 אלף איש נשארו מחוסרי בית. רבבות ניצולים נמלטו מסן פרנסיסקו לעיר אוקלנד שבצדו השני של המפרץ, מקצתם בסירות קטנות ומקצתם בדרך היבשה. הפארקים בעיר וגם החופים הסמוכים לה היו בן לילה למחנות פליטים. ממשל צבאי הוכרז בעיר, וניתנה לצבא ולמשטרה הרשות לירות בבוזזים בו במקום. כ־500 איש נורו על ידי כוחות הביטחון

שיקום זריז
השפעתו של האסון מבחינה ארכיטקטונית, חברתית וכלכלית היתה כה רבה, עד כי כיום, מאה שנה לאחר מכן, שנת 1906 עדיין נחשבת השנה המשפיעה ביותר על ההיסטוריה של אזור המפרץ. ההרס שנגרם לצפון קליפורניה, ובעיקר לסן פרנסיסקו, היה עצום — בכל ההיסטוריה של ארצות הברית, למעט בזמן מלחמת האזרחים, לא נהרסה שום עיר במידה כה רבה. סך כל הנזקים נאמדו אז ביותר מ־400 מיליון דולר. בוני העיר עמדו בפני אתגר עצום של בנייה מחדש של עיר שנהרסה כמעט כליל. הם שאפו ליצור "סן פרנסיסקו מושלמת": מצד אחד לשמר את אופייה ואת הארכיטקטורה הייחודית של העיר, ומצד שני – לבנות אותה כך שתעמוד ברעש אפשרי נוסף. כשלושים אלף איש השתתפו בפרויקט הבנייה הגדול: אלפי בנאים, כבאים ואנשי צי גדשו את העיר ואת אזור המפרץ. מיטב המוחות של ארצות הברית באותה התקופה — מדענים, מהנדסים ואדריכלים — התגייסו לעזרה.

רשת החשמליות וקרונות הכבלים שוקמו; בתי חולים, בתי ספר, אוניברסיטאות ובתי ציבור נבנו מחדש, וכמוהם בניין העירייה המרהיב ביופיו, שראש העיר התפאר שכיפתו גבוהה מזו של בניין הקונגרס בוושינגטון הבירה. אל החוף הצפוני ואל אזור המרינה הובאו אדמה והריסות, נערמו והודקו למעין קרקע, ונבנו עליה בתים חדשים. למרבה האירוניה, הבתים הללו היו אלה שניזוקו במידה הרבה ביותר ברעידת האדמה שאירעה ב־1989.
שיקום העיר נמשך כמה שנים. הושקעו בו מאמצים אדירים וכספים רבים, ומכיוון שנעשה בהתלהבות גדולה, הסתיים מוקדם מהמתוכנן. כבר בשנת 1915 נפתחה בעיר תערוכה בינלאומית שהיתה לסמל לסיום בנייתה של העיר ולגאוותה המחודשת. סן פרנסיסקו התאוששה והיתה לעיר חדשה ומודרנית בעלת ארכיטקטורה מרהיבה. הכלכלה, התרבות והמסחר פרחו. החיים בסן פרנסיסקו השתנו לבלי הכר.

רצו ליצור את העיר המושלמת
כיום אין בסן פרנסיסקו כל רמז או שריד לרעידת האדמה שהרסה את העיר לפני מאה שנה, ואף על פי כן תושבי העיר יודעים שרעידת האדמה הבאה היא רק עניין של זמן. אני משוטטת בעיר מגורי, אחת הערים היפות והמעניינות בארצות הברית ואולי אפילו בעולם כולו. המפרץ היפה, שמעליו מתוח גשר שער הזהב (Golden Gate Bridge) המיוחד, מזכיר לי תמיד את חיפה, עיר הולדתי. אני נוסעת בקרוניות כבלים, יורדת ברחוב לומברד (Lombard) הפתלתל, מטיילת ברחובות שלפני מאה שנה בדיוק היו הרוסים ושרופים כליל. אני עוברת ליד הסיטי הול (City Hall), בניין העירייה המפואר, ברחוב מרקט עמוס החנויות, בתי הקפה ובנייני המשרדים המפוארים. אני מסתובבת בפארקים המקסימים, בגנים הבוטניים, בגן התה היפני שבפארק גשר הזהב, אותו הפארק שבשכונות הסובבות אותו נבנו בתים בסגנון ויקטוריאני בצבעי סגול ואדום. ברחוב הייט (Haight) המפורסם עדיין זוכרים את ג'ניס ג'ופלין. אני מטיילת בין חנויות ניו אייג', חנויות קעקועים ובגדי יד שנייה ותקליטים ישנים ועוברת ליד מסעדות אתניות וצמחוניות רבות. ביוניון סקוור (Union Square), הכיכר המרכזית המרשימה, אני מציצה בחלונות הראווה של כמה ממאות החנויות שפתחו פה מעצבים מכל העולם. האנשים כאן נחמדים, אינטלקטואלים, פתוחים. זוגות מעורבים וזוגות
חד־מיניים רבים מטיילים מחובקים בלי הפרעה בעיר הליברלית הזאת.
אני מטיילת בצ'יינה טאון (Chinatown), השכונה הצבעונית עם החנויות המקסימות, ומסתובבת בג'פאן טאון (Japan Town), מרכז ענקי של תרבות יפן הכולל סופרמרקט למוצרים יפניים ושפע מסעדות. אני עוברת כמובן במזח הדייגים (Fisherman’s Wharf), שהמוני תיירים מבקרים מדי יום בדוכני פירות הים הרבים שבו. כאן אני אוכלת מרק צדפות בתוך לחם שאור. אני מבקרת במאפיית בודין ועוקבת אחר תהליך אפיית הלחם הייחודי של סן פרנסיסקו. לידה ניצבת חנות השוקולד המפורסמת ג'יראדלי, שם אני שותה משקה שוקולדה חם עם הר קצפת. אני אוהבת את העיר הזאת. האם אני חיה בעיר שהיא בעצם פצצה מתקתקת?

למפה המוגדלת

ומה יקרה בפעם הבאה?
"אם רעידת אדמה נוספת באותה העוצמה תפגע בסן פרנסיסקו, האסון עלול להיות גדול הרבה יותר מזה שנגרם על ידי הוריקן קתרינה בניו אורלינס", אמר גאווין ניוסון, ראש עיריית סן פרנסיסקו בריאיון, והוסיף ואמר כי אם ייהרסו גשר המפרץ וגשר שער הזהב, העיר תהיה לאי, ויצטרכו לפנות אנשים בדרך הים.
האם יש לחשוש מפני רעידת אדמה נוספת? הנתונים אינם חד־משמעיים, וקשה לחזות את מועד בואה של רעידת האדמה הבאה ואת עוצמתה. בשנים
1911־1979 היתה תקופה סייסמולוגית שקטה, ולא נרשמו רעידות אדמה, אולם בשנים 1979־1989 אירעו ארבע רעידות אדמה בעוצמה 5־7.1 בסולם ריכטר. האחרונה שבהן, שאירעה בשנת 1989 והיתה החזקה שבהן, הותירה 63 הרוגים ו־4,000 פצועים, מוטטה גשרים וגרמה נזק לרכוש בסך שישה מיליארד דולר. בשנת 1990 דיווח המכון הגיאולוגי האמריקאי הלאומי שיש סיכוי של 67 אחוזים שעד שנת 2020 תקרה בסן פרנסיסקו עוד רעידת אדמה גדולה (7 בסולם ריכטר).
מומחים טוענים כי 75 אחוזים מהבתים בסן פרנסיסקו נבנו לפני 1960, והם עלולים להינזק קשות או להיהרס במקרה של רעידת אדמה חזקה, וכמוהם גם בית החולים הגדול ביותר בעיר ושליש מבתי הספר. אם הבניינים האלה ייהרסו, יינזקו גם קווי המים והגז, ויגדל הסיכוי שתפרוץ שרפה. רעידת אדמה גדולה בסן פרנסיסקו עלולה להשפיע גם על אזורים נוספים בקליפורניה. מערכת סכרים מונעת כיום מהמים המלוחים של מפרץ סן פרנסיסקו לחדור אל מקורות המים המתוקים המספקים מי שתייה לרוב תושבי קליפורניה. רבים מהסכרים האלה רעועים, והם עלולים להיפרץ במקרה של רעידת אדמה חזקה, ואז תוצף העיר, כפי שקרה בהוריקן קתרינה.
ראש העיר אומר שהוריקן קתרינה שינה את יחסו לנושא המוכנות לאסון מקצה לקצה. "יש לנו שלושים אלף עובדים שמחויבים להשתתף בתרחישי אסון שונים ובתוכניות פינוי", הוא מפרט. בזמן חירום יופעלו הצופרים הפזורים ברחבי העיר, ובכל יום שישי נבדקת תקינותם. אגב, מכוניתו של ראש העיר מאובזרת כך שתשמש מרכז פיקוד ובקרה בעת אסון, מעין "עירייה על גלגלים". ניוסון מודה שמאז נפלו התאומים, רוב תשומת הלב מופנית למניעת טרור ולטיפול באסונות שנגרמים על ידי בני אדם. "מובן שחשוב להילחם בטרור", הוא מסכים, "אבל חייבים לחזור לבסיס ולהתבונן ב'אמא טבע', בין שזה טורנדו או הוריקן ובין שזו רעידת אדמה".

איש אינו יכול לומר בוודאות מתי תרעד שוב האדמה בסן פרנסיסקו. לא המדענים ולא חוזי העתידות. אך דבר אחד ברור לכל – שעל פני האדמה הכה לא יציבה ולעתים בוגדנית הזאת בנויה אחת הערים היפות ביותר בעולם. אני מטיילת על גשר שער הזהב, הולכת לאורכו ומביטה בעיר הנשקפת ממול. האם ייתכן, אני תוהה ביני לבין עצמי, שכל זה עלול להיעלם בן רגע? לא ייתכן, אני עונה לעצמי מיד, שואפת אוויר צח וקריר מלוא ריאותי, מסלקת את המחשבות הרעות מראשי ומשקיפה בהנאה על המפרץ השליו ועל העיר.

לכתבתו של עמי בן בסט על רעידות אדמה