תפריט עמוד

רומניה בג'יפ: אחוות נשים

שתפו:

מה קורה כשקבוצה של נשים יוצאת למסע יחד? מה הן מחפשות ומה הן מוצאות? איך נוצרת אחווה ומה קורה כשיש אלמנט של תחרות? מה הופך במסע כזה צוות למנצח? תיעוד מסע ג'יפים של מתמודדות מלכת המדבר

עודכן 11.5.24
ואני בכלל רציתי לראות דוב. כזה שיישיר אלי מבט דובי מאיים ואוכל לספר בבית שנסעתי לרומניה, ראיתי דוב וחזרתי שלמה. הרי לפי הסטטיסטיקות, שישים אחוז מאוכלוסיית הדובים החומים באירופה חיים ברומניה, ומה הסיכוי שלא אתקל באחד?
חמישים ותשע נשים ישראליות נסעו למסע אתגרי ברומניה, ואני ביניהן. שישה ימים, חמישה לילות, צוותים של ארבע נשים סגורות כל הזמן בג'יפ אחד. המשימה: לעבור מכשולים ואתגרי נהיגה. המטרה: לנצח במקצה הזה שיוביל את הצוות המנצח למסע נוסף – המסע למרוקו. זו המטרה הרשמית. אבל מלבד מרוקו ותואר של מלוכה היו למצטרפות עוד סיבות לצאת למסע הזה. דוב חום היא הקלושה שבהן.

מידע נוסף:

היום הראשון
בוקר יום העצמאות, ובמקום מנגל אנחנו ברומניה. רק לפני חצי שעה נחתנו בשדה התעופה של בוקרשט, ומיד נכנסנו לג'יפים. כמה שעות קודם לכן, עוד בבן גוריון, הבחנתי שהתיק שארזתי לבד שוב הכי קטן, ומאז כבר הספקתי להילחץ שאולי לא הבאתי די לבנים ובגדים להחלפה. ובכלל, אני שואלת את עצמי אם זה היה רעיון טוב להצטרף לקבוצה של כל כך הרבה נשים – לא היתה לי חברותא נשית מרוכזת כל כך מאז ימי הקד"צ העליזים (שלא היו, בכל זאת, כל כך עליזים). בטח נגיע מהר לשיחות נפש, אני לא בנויה לזה, אני משוחחת עם עצמי.

מעגל נשים בבוקר לפני היציאה לשטח

 

אין זמן להתמהמה. תרגולת קשר קצרה, וכבר אנו מתחילות לנסוע צפונה לעבר הקרפטים הדרומיים. ככל שאנו מצפינות אנחנו מתקרבות לרומניה הכפרית, שנותרה שנים מאחור. וככל שאנו גומאות קילומטרים הנוף משתנה, והכבישים מתחילים לטפס על הרכס. בהרים אני נכנסת למוֹד אחר. הקרפטים הם אירופה של הסיפורים ההם. גדרות העץ תופסות לי מיד את העין, מכל חלון מציץ וילון תחרה לבן, הבתים פשוטים, עץ ואבן הם חומרי הגלם הרווחים, והגגות מחופים ברעפי מתכת שמהם אמור השלג להחליק. יותר מכל דבר אחר אני רואה את העגלות הרתומות לסוסים. אלה כלי הרכב העיקריים באזור, ובששת הימים הבאים נראה אותן כמעט בכל מקום. בינתיים, המקומיים נוהגים בעגלות, ואנחנו, שיירה של נשים,

 

חולפות על פניהם. לא תמיד היה לי ברור מי משתאה יותר.

 

היום השני
בבוקר היום השני המשכנו לטפס במעלה הקרפטים. אנחנו נוסעות בשיירה מסודרת שבה לכל ג'יפ יש תפקיד: ג'יפ חילוץ שתפקידו לחלץ את הג'יפים שעוד ייתקעו, ג'יפ תורן שאחראי לארגן את ארוחת הצהריים, ג'יפ מוביל שמוביל את השיירה וג'יפ מאסף שדואג שכולם יהיו במסלול. הג'יפים מחליפים תפקידים בכל יום, כך שכמעט כל ג'יפ יצטרך להוכיח את עצמו במגוון התפקידים.

ככל שאנחנו מטפסות מתגלות השלוגיות – משטחי השלג שנותרים בהרים אחרי החורף. עצי מחט גדלים כאן, ותעשיית העץ פורחת. אנחנו מגיעות ליעד הראשון שלנו לאותו היום, מנזר פסטרה המבודד. שער עץ מגולף מקבל את פנינו, אבל הוא סגור. כמו שקורה לעתים קרובות, האיש עם המפתח נסע.

המנזר שבפתחו אנו עומדות בנוי במערה טבעית ששימשה את אחד השליטים באזור להחבאת אוצרות. אנחנו מטפסות בשביל המוביל אל המערה, הולכות בשלג שנשאר ומגיעות עד לפתח המערה, שם אנחנו פוגשות את אחד הנזירים שלקח, לפי הגדרתו, פסק זמן מהחיים.
חשבתי על פסק הזמן הזה שהרשינו לעצמנו לקחת מכל התפקידים והתארים שאנחנו מחזיקות בחיי היומיום. יש פה אם צעירה שילדה לפני שלושה חודשים, ומישהי, רס"ן בקבע, שהחליטה לעשות דברים גם בשביל עצמה. יש עוד אחת, אמא לחמישה ילדים עם עסק משפחתי, ואני, שלקחתי חופש מעריכת גיליון באמצע העבודה. כמה מאיתנו גם השאירו בבית בני זוג. מישהי בת יותר משישים התאלמנה לאחרונה מאלוף נעוריה. הקשרים מתחילים להיווצר אט אט, עוד מעט ייכנס המסע להילוך גבוה. גם הבוץ עוד יגיע.

היום השלישי
"צוות 5 נתקע בבוץ", מודיעים בקשר, והנה זה קורה: כבל נמתח, כמה דקות של קדימה, אחורה, קדימה, אחורה, דוחפות, דוחפות, והג'יפ יוצא. השיירה בתנועה. אנחנו מטפסות בעלייה, שומרות על גז קבוע ומגיעות אל הבית של אנג'לה. מה שנשמע כמו שם מצוין לצימר הוא בעצם בית חווה מבודד שבו גרים אנג'לה ובני משפחתה. ובעצם גם בית חווה נשמע רומנטי יותר מהמציאות המורכבת מבית אבן קטן, מתבן (מתבן כזה עוד עומד בחצר של סבא שלי בעמק יזרעאל), חבל כביסה מתוח, שדה שנחרש במחרשת עץ רתומה לשני שוורים וחבילות חציר גבוהות מהסוג שמופיע בציורים של ואן גוך. על גבעה ממול, כמו תמונה אימפרסיוניסטית, אני רואה שורת בתים מבודדת ומתחתיה שורת אנשים עובדים בשדה. מרחוק נדמה לי שהם מחזיקים חרמשים.

 

בכל יום יש ג'יפ אחר אחראי לחילוץ, אבל תמיד יש מתנדבות נוספות למשימה

 

אנחנו ממשיכות לנסוע (זה נעים לכתוב בלשון נקבה רבים), אני ממשיכה לחפש את הדוב שלי, ובשעות אחר הצהריים אנחנו מגיעות לכפר ארפשו דה סוס. כאן, בצד אחד הבתים, גידר מישהו חלקה קטנה של בית קברות. חמישה קברים בסך הכל. הכתובות בעברית מלמדות שהקברים מתחילת המאה הקודמת. אבל היום אין יהודים בכפר. רוב יהודי רומניה חיים היום בבוקרשט הבירה. שלא כיהודֵי בוקרשט, שאליהם הגיעו רעיונות חדשניים כמו התנועה הרפורמית והתנועה הציונית, היהודים בכפרים חיו חיים אורתודוכסיים וניהלו, כמו שכניהם הגויים, חיי הישרדות פשוטים. מפתה לומר שכמעט כלום לא השתנה בחיי ההישרדות האלה.

עכשיו אנחנו עומדות ליד הקברים. כמה מאיתנו מתרגשות מאוד. אחדות מזילות דמעה. נדמה שסיר הלחץ של המסע, הריחוק מהבית והפרידה מהילדים קשים מאוד לכמה מהנשים, והסיפורים האישיים מתערבבים עם רגשות אחרים. לפני שאנחנו עוזבות אני מניחה אבנים על חמשת הקברים החשופים.

בדרך החוצה מחכה לנו עוד חוויה. נחל עובר כאן באמצע הכפר, כמו בכפרים רבים ברומניה, וצריך לחצות אותו. ג'יפ ראשון מראה לנו את הדרך ועובר בהצלחה. אחריו כל השיירה. אנחנו עוצרות מעבר לנחל, ונערה צעירה ניגשת אלי ופותחת בשיחה. קלוקה שמה והיא בת שמונה עשרה (נראתה לי הרבה פחות). היא מספרת לי שלמדה רק שמונה כיתות כי בית הספר התיכון מרוחק והתחבורה קשה. שאלתי מאיפה האנגלית, ענתה לי "מהטלוויזיה". גם ספרדית למדה מהטלוויזיה. כשראתה את שיירת הג'יפים מיהרה להגיע, רצתה לראות. כשהתקרבה לשיירה הבחינה שרק נשים נוהגות. שאלתי אותה מה היא חושבת על זה, אמרה "סופר! וואו!" כי היא אוהבת מכוניות. אולי, אמרה, היא תיסע לעבוד באיטליה, אחיה גר שם, ואז תוכל לקנות רכב משלה. אומרת ומזכירה לי את וירג'יניה וולף עם החדר משלה.

נדמה שכולם ברומניה הכפרית יושבים על ספסלים

היום הרביעי
שרון המדריכה הזהירה אותנו מפני הקור, ולכן לבשנו שני זוגות גרביים וגם בגדים תרמיים. אני הסתפקתי בגטקעס אופנתי במיוחד בצבע חאקי צבאי מתחת למכנסיים. אחר כך חיכינו לא מעט ברכבל התחתון לקרונית שתעלה אותנו קרוב אל הפסגה הגבוהה ברומניה. שלוש נשים מספיקות לעלות לרכבל לפני שתנאי מזג האוויר מונעים מאיתנו להמשיך. אנחנו מחכות שיתבהר ובינתיים מישהי מעבירה הרצאה על קוסמטיקה טבעית. התגובות בקהל הנשי מעורבות, והמרצה תבקש מאוחר יותר שלא נקטלג אותה כקוסמטיקאית.

זה מסע רק של נשים, והגבר היחיד בסביבה, המדריך המקומי צ'ובי, אינו מבין מילה בעברית. זה כנראה משפיע על המשתתפות: אנחנו לא משקיעות במיוחד במראה החיצוני, ואין, כמה חבל, כמעט בדל של מתח מיני. זה לא אומר שאין ניסיונות להרשים את הסביבה. יש במסע הזה אלמנט של תחרות. שנים־עשר צוותים מתחרים ביניהם על הניצחון, והטריק הוא שאת הצוות המנצח בוחרות המשתתפות עצמן.

נדמה לי שלגברים קל יותר להתחרות ולהודות בעצם קיומה של תחרות. מלכתחילה פחות מעודדים אותנו לזה, ותחרותיות נחשבת תכונה פחות רצויה אצל נשים. אז אנחנו מוצאות דרכים לעקוף את זה או לעדן את זה. כששנים־עשר צוותים שמתחרים ביניהם צריכים גם להעביר כמה ימים ולילות יחד – יש יתרונות גם לעידון. כך היו צוותים שהקפידו לפנק את המשתתפות יותר מצוותים אחרים, והיו כאלה שמיהרו לעזור לחלץ ג'יפים שנתקעו גם אם זה לא היה תפקידן היומי. היו שהתקוממו על כך, היתה מי שהיה חשוב לה לציין שהיא נשארת מה שהיא.

 

וגם בתוך הג'יפים היו חילוקי דעות בנוגע למה שנכון לעשות: להתמקד במטלות או להשקיע בנתינה. צריך לומר – זה לא פשוט להיות סגורה בג'יפ עם אנשים נוספים כל כך הרבה זמן (וזה לא משנה אם אתה גבר או את אישה). היו שלא עמדו בזה. היו צוותים שניסו ללבן את הקשיים והצליחו. כל ג'יפ עבר משבר ובגלל התחרות היה רצון להסתיר את חילוקי הדעות ולהציג כלפי חוץ חזית אחידה. מה שבדרך כלל, כמו בחיים, לא עובד לאורך זמן.

עברה יותר משעה, והרכבל חזר לפעול. כשהגענו לבקתה התברר שאנחנו עומדות לטפס בשלג. חיכיתי למשהו כזה, רציתי להרגיש את הגוף מתאמץ. אני מתחילה לטפס. השלג הלבן מסתיר את האופק. אני מטפסת לאט, הרגליים נתקעות עמוק בשלג הרך, ואני עוקבת אחרי צעדיה של זו שלפני. הר של שקט יורד עלי. אני שואפת אוויר נקי וחושבת שאולי הגיע הזמן להתגבר על הפחד וללמוד טיפוס. עם עליות אין לי בעיה, אלה הירידות שמפחידות אותי.

בדרך חזרה, אני מדברת עם מישהי על המסע הזה לעומת "הטיול הגדול" שערכה במזרח שבמהלכו הגיעה להימלאיה. זה אחרת, היא אומרת, המסע הזה פמיניסטי. אמנם פחות פוגשים פה את המקומיים, "אבל יש פה הזדמנות לפגוש נשים אחרות שעברו חיים שונים וללמוד מהן". יש בחברותא הנשית הרבה כוח, אמרו את זה קודם לפנַי, וכאן זה מורגש בעוצמות גבוהות. בשביל לחוות את זה אני מצטרפת לצוות 12 שזוכה לתואר הג'יפ של הגרושות כי הוא מורכב מנשים בשלבים שונים של פרידה מבני זוג.

אני שואלת את דקלה, "זקנת הצוות", אישה מרשימה בת 34, אם לחמישה ילדים ונשואה בשנית, שמספיקה לעשות לא מעט דברים כמו לקדם את העסק המשפחתי ולהחזיק את הבית, על הסיבות שבגללן נסעה. יש כמה סיבות, היא עונה לי. האפשרות לפגוש נשים אחרות, לעשות משהו בשביל עצמה, בגלל הג'יפים ובגלל מרוקו. במרוקו היא כבר היתה במסע שורשים, ובנהיגה בג'יפים יש לה ניסיון יותר מלשאר בנות הצוות. בכלל, עושה רושם, דקלה היא המנהיגה של הג'יפ. יש בה שקט וניסיון, והיא גם הקימה פרק ב' מוצלח. הבנות מקשיבות לה. כשהצוות נתקל במכשול עבירות היא אומרת להן "לסגור את החלונות, לשים מוזיקה שאתן אוהבות, לא להקשיב לרעשים מבחוץ, להתמקד".
ובינתיים, מחוץ לג'יפ, חולפים ביעף כפרי המישורים של טרנסילבניה. חסידות מקננות על ארובות הבתים, והבתים עצמם נראים אחרת מאלה שבהרים: הם בנויים קרוב מאוד לכביש, וכמעט ליד כל בית יש ספסל. אולי, כמו שהיה פעם גם אצלנו, בשביל חיי החברה. כמעט כולם בחוץ, יושבים על הספסל, מסתכלים בפליאה בשיירה המשונה החולפת במהירות על פניהם.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנחנו מגיעות לשולי כפר שחיים בו צוענים וממשיכות לתוך מעבה היער (היערות של רומניה ראויים למילה מעבה). הדרך בוצית במיוחד, וכמה ג'יפים נתקעים. החשכה כבר מתחילה לרדת, נותרו רק דקות אחדות של אור, ואנחנו לא לוקחות סיכון וסבות על עקבותינו. כשאני יורדת מהג'יפ אני מהמרת ביני לביני על הצוות הזה, מספר 12, כצוות הזוכה. או לפחות מקווה בשבילן.

היום החמישי
למחרת בבוקר אני מבקשת להצטרף לצוות 11. מישהי סיפרה שהן עברו חוויה לא פשוטה בלילה שעבר, ורציתי לשמוע מכלי ראשון. לפני כן אנחנו מגיעות לסיגישוארה, אחת משבע ערי המבצר הסקסוניות שבדרום חבל טרנסילבניה. במהלך המאה ה־12 שלטו באזור ההונגרים, והם "יִבאו" לכאן סקסונים ממוצא גרמני כדי להגן על טרנסילבניה מפני פלישות.

כיום כמעט לא נותרו פה סקסונים. מה שנותר הוא שרידי ערי המבצר, ובהן סיגישוארה. בכמה מהיישובים הסקסוניים יישב צ'אושסקו צוענים אחרי מלחמת העולם השנייה.

יחסם של הרומנים אל הצוענים מורכב, ופעמים רבות רואים בהם גורמי פשע. יש צוענים שחיים עד היום בשולי הכפרים והעיירות, ואפשר להבחין די בקלות בהבדל בינם ובין הרומנים. מקצתם כהים יותר, הבתים והלבוש אחרים.
בג'יפ של צוות 11 מספרת לי ליאת, קצינה בקבע, על קורות ליל אמש, כשיצאנו מהיער ועברנו בשולי הכפר, באזור שבו גרים צוענים. הג'יפים הראשונים של השיירה כבר נכנסו לכפר כשאחת המכוניות חטפה אבן. האזהרות ברשת הקשר לא איחרו לבוא. כמה מטרים לפני הכפר הג'יפ שלהן, שכבר נסע בחשכה גמורה, נתקע בבוץ. כולן ישבו בג'יפ, ובשולי הדרך הופיעו דמויות. הדמויות התקרבו לג'יפ והתחילו לגעת בו. הן נבהלו. ליאת מספרת איך אמרה לחברות הצוות שהיא יוצאת, כי אם כולן יישארו בפנים זה ייגמר לא טוב.

היא יצאה החוצה והתחילה להציג את עצמה. "ליאת, ליאת", הצביעה על עצמה, הושיטה יד לאחד מהם, הוא סימן לה שהיד שלו מלוכלכת, היא לחצה בכל זאת. הצעירים שהתגודדו על השביל והפחידו אותם לפני כמה דקות התחילו לנסות לדחוף את הג'יפ עד שהגיע הצוות המחלץ וסייע בחילוץ. למחרת, בג'יפ, אומרת לי ליאת, שככה זה צריך להיות גם אצלנו. ואני חושבת שאם ג'יפ הוא מטאפורה, אז צריך לפעמים להעז לצאת החוצה מהמקום המוגן שבו את נמצאת.

הג'יפ המוביל מפלס לנו את הדרך

 

היום השישי והאחרון
ביום השישי והאחרון השמש כבר זרחה. בדרך אל ברשוב וממנה תפסתי טרמפ עם צוות 3. בעגה המקומית הן מכונות "החטיאריות", אבל אני מעדיפה לקרוא להן "המנוסות". רציתי לשמוע מה הן חושבות על המסע. כאחד מיתרונות המסע הבולטים הן הזכירו את המפגש עם נשים מרקע שונה, בנות גילים אחרים. הרשימה אותן העובדה שנשים צעירות כבר יזמיות. שמחתי על היכולת הזאת של דור מבוגר להסתכל עלינו, נשים צעירות שכבר גדלו למציאות של בחירות רחבות, ולשמוח על זה. שתיים מהן נהגות ג'יפים מנוסות, והן מבקשות ממני לציין שהיו מעדיפות עוד נהיגת שטח ושהאתגרים לא היו מאתגרים מספיק בשבילן. ואני מצטרפת לדעתן: אמנם בשביל רוב הנשים המסע הזה היה משמעותי מאוד מבחינת המסע האישי ומבחינת המפגש עם נשים אחרות, אבל אני חושבת שמלכתחילה חבל שלא נדרשנו לאתגרים פיזיים גבוהים יותר. ייתכן שחלק מאיתנו לא היו יכולות להצטרף, אבל היתה נוספת למסע הזה גישה שלא עושה לנו הנשים שום הנחות. ואולי צריך להוריד את אלמנט התחרות או להפוך אותה לתחרות שהדרישות בה אחרות.

אחר כך התפתח דיון סביב עוני, קדמה והמחיר של כל אחד מהם. אחת אמרה שלקדמה יש מחיר כי היא מוחקת את הזהות המקומית. אחרת אמרה שעוני הוא עוני, והוא נורא. שאלה לא פשוטה שאולי רק לחטיאריות יש קילומטרז' מספיק בשביל לענות עליה. איריס, המבוגרת שבחבורה, הזכירה שאת מחיר העוני אפשר לראות על הפנים של הנשים. "הצטלמתי עם מישהי", היא מספרת, "היא בגילי ונראית כמו סבתא שלי". לפעמים, אחרי כל המדדים הרב תרבותיים, המדד הוא פשוט וניכר בפנים.

הגענו לסינאיה. כאן, בעיירת ההרים של האצולה הרומנית, כמעט מסתיים המסע. כל אחת מהמתחרות (המארגנות והתקשורת מחוץ לתהליך הבחירה) מקבלת דף, ובו היא מתבקשת לציין את שני הצוותים הטובים ביותר. עוד מעט ייספרו הקולות, והצוות שיזכה בקולות הרבים ביותר ייסע למרוקו. המתח בעיצומו. הנשים מתפזרות בגינת ארמון פֶלֶש וממלאות את הטפסים.
אחר כך הוכרז מי הצוות הזוכה. צוות 11 נוסע למרוקו. מכאן המשכנו כולנו לשדה התעופה, מרחק של כמה שעות נהיגה. ככל שהתקרבה שעת הטיסה נעשתה רשת הקשר שקטה. היה צריך כנראה להוריד הילוך, לעבד את המחשבות, לדלל את האדרנלין לקראת החזרה לשגרה.

עדכון ממרוקו
צוות 11 (שהפך  במרוקו לצוות מספר 1) לא הצליח לשחזר את ההצלחה במרוקו. הצוות הזוכה במסע הוא צוות 6, הכולל את מרים הראל, סילוי האס, רונית אברהם ובתיה אוזבין־צברי, והן יסעו בשנה הבאה על חשבון המארגנים למסע מלכת המדבר. נציגתנו במרוקו, כנרת יפרח־סרבניק, מוסרת שצוות 6 זכה בשל עבודת הצוות המעולה, הן היוו בית לחסרות בית (פליטות מצוותים שהתפרקו) והיו צוות אהוב על המשתתפות.

 

 

חיי הכפר בטרנסילבניה

לתגובות, תוספות ותיקונים
להוספת תגובה

תגובות

האימייל לא יוצג באתר.

כתבות מרומניה

קלוז' נאפוקה: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ
קלוז' נאפוקה: המקומות והחוויות שלא כדאי להחמיץ

עיר עתיקה ויפה, פארקים ירוקים, מוזיאונים מצוינים, חיי לילה תוססים ואפילו מכרה מלח שאפשר לשוט בו - קלוז' נאפוקה. בבירת חבל טרנסילבניה ברומניה, לא ישעמם לכם לרגע. הנה כמה מקומות ...

עודכן 11.5.24

מערכת מסע אחר אונליין | צילומים: שאטרסטוק

מפגשים עם צוענים בטרנסילבניה, רומניה
מפגשים עם צוענים בטרנסילבניה, רומניה

ברומניה נמצא המספר הגדול ביותר של הצוענים באירופה, והם מרוכזים בעיקר בטרנסילבניה. כאן עדיין עמלים בשדות עם חרמש, מגל, קלשון ומחרשת שוורים. כאן הנשים עדיין כובסות במתקני עץ בני מאות ...

עודכן 11.5.24

לימור שדה-חן צדוק | צילומים: לימור שדה-חן צדוק

טרק בקרפטים: אל ראש ההר
טרק בקרפטים: אל ראש ההר

ארבעה חברים במועדון הארבעים, מספר המרמז על משבר גילאי מתגבש, יצאו לטרק בקרפטים הדרומיים ברומניה. הם טיפסו בשבילים תלולים ומאתגרים, ישנו בבקתות הרים נידחות, אכלו הרבה צ'ורבה והתקלחו במים קפואים. ...

עודכן 5.10.19

משה ינקו

שתפו: