ואני בכלל רציתי לראות דוב. כזה שיישיר אלי מבט דובי מאיים ואוכל לספר בבית שנסעתי לרומניה, ראיתי דוב וחזרתי שלמה. הרי לפי הסטטיסטיקות, שישים אחוז מאוכלוסיית הדובים החומים באירופה חיים ברומניה, ומה הסיכוי שלא אתקל באחד? חמישים ותשע נשים ישראליות נסעו למסע אתגרי ברומניה, ואני ביניהן. שישה ימים, חמישה לילות, צוותים של ארבע נשים סגורות כל הזמן בג'יפ אחד. המשימה: לעבור מכשולים ואתגרי נהיגה. המטרה: לנצח במקצה הזה שיוביל את הצוות המנצח למסע נוסף – המסע למרוקו. זו המטרה הרשמית. אבל מלבד מרוקו ותואר של מלוכה היו למצטרפות עוד סיבות לצאת למסע הזה. דוב חום היא הקלושה שבהן. מידע נוסף: היום הראשון
אין זמן להתמהמה. תרגולת קשר קצרה, וכבר אנו מתחילות לנסוע צפונה לעבר הקרפטים הדרומיים. ככל שאנו מצפינות אנחנו מתקרבות לרומניה הכפרית, שנותרה שנים מאחור. וככל שאנו גומאות קילומטרים הנוף משתנה, והכבישים מתחילים לטפס על הרכס. בהרים אני נכנסת למוֹד אחר. הקרפטים הם אירופה של הסיפורים ההם. גדרות העץ תופסות לי מיד את העין, מכל חלון מציץ וילון תחרה לבן, הבתים פשוטים, עץ ואבן הם חומרי הגלם הרווחים, והגגות מחופים ברעפי מתכת שמהם אמור השלג להחליק. יותר מכל דבר אחר אני רואה את העגלות הרתומות לסוסים. אלה כלי הרכב העיקריים באזור, ובששת הימים הבאים נראה אותן כמעט בכל מקום. בינתיים, המקומיים נוהגים בעגלות, ואנחנו, שיירה של נשים,
חולפות על פניהם. לא תמיד היה לי ברור מי משתאה יותר.
היום השני בבוקר היום השני המשכנו לטפס במעלה הקרפטים. אנחנו נוסעות בשיירה מסודרת שבה לכל ג'יפ יש תפקיד: ג'יפ חילוץ שתפקידו לחלץ את הג'יפים שעוד ייתקעו, ג'יפ תורן שאחראי לארגן את ארוחת הצהריים, ג'יפ מוביל שמוביל את השיירה וג'יפ מאסף שדואג שכולם יהיו במסלול. הג'יפים מחליפים תפקידים בכל יום, כך שכמעט כל ג'יפ יצטרך להוכיח את עצמו במגוון התפקידים. ככל שאנחנו מטפסות מתגלות השלוגיות – משטחי השלג שנותרים בהרים אחרי החורף. עצי מחט גדלים כאן, ותעשיית העץ פורחת. אנחנו מגיעות ליעד הראשון שלנו לאותו היום, מנזר פסטרה המבודד. שער עץ מגולף מקבל את פנינו, אבל הוא סגור. כמו שקורה לעתים קרובות, האיש עם המפתח נסע. המנזר שבפתחו אנו עומדות בנוי במערה טבעית ששימשה את אחד השליטים באזור להחבאת אוצרות. אנחנו מטפסות בשביל המוביל אל המערה, הולכות בשלג שנשאר ומגיעות עד לפתח המערה, שם אנחנו פוגשות את אחד הנזירים שלקח, לפי הגדרתו, פסק זמן מהחיים. היום השלישי
אנחנו ממשיכות לנסוע (זה נעים לכתוב בלשון נקבה רבים), אני ממשיכה לחפש את הדוב שלי, ובשעות אחר הצהריים אנחנו מגיעות לכפר ארפשו דה סוס. כאן, בצד אחד הבתים, גידר מישהו חלקה קטנה של בית קברות. חמישה קברים בסך הכל. הכתובות בעברית מלמדות שהקברים מתחילת המאה הקודמת. אבל היום אין יהודים בכפר. רוב יהודי רומניה חיים היום בבוקרשט הבירה. שלא כיהודֵי בוקרשט, שאליהם הגיעו רעיונות חדשניים כמו התנועה הרפורמית והתנועה הציונית, היהודים בכפרים חיו חיים אורתודוכסיים וניהלו, כמו שכניהם הגויים, חיי הישרדות פשוטים. מפתה לומר שכמעט כלום לא השתנה בחיי ההישרדות האלה. עכשיו אנחנו עומדות ליד הקברים. כמה מאיתנו מתרגשות מאוד. אחדות מזילות דמעה. נדמה שסיר הלחץ של המסע, הריחוק מהבית והפרידה מהילדים קשים מאוד לכמה מהנשים, והסיפורים האישיים מתערבבים עם רגשות אחרים. לפני שאנחנו עוזבות אני מניחה אבנים על חמשת הקברים החשופים. בדרך החוצה מחכה לנו עוד חוויה. נחל עובר כאן באמצע הכפר, כמו בכפרים רבים ברומניה, וצריך לחצות אותו. ג'יפ ראשון מראה לנו את הדרך ועובר בהצלחה. אחריו כל השיירה. אנחנו עוצרות מעבר לנחל, ונערה צעירה ניגשת אלי ופותחת בשיחה. קלוקה שמה והיא בת שמונה עשרה (נראתה לי הרבה פחות). היא מספרת לי שלמדה רק שמונה כיתות כי בית הספר התיכון מרוחק והתחבורה קשה. שאלתי מאיפה האנגלית, ענתה לי "מהטלוויזיה". גם ספרדית למדה מהטלוויזיה. כשראתה את שיירת הג'יפים מיהרה להגיע, רצתה לראות. כשהתקרבה לשיירה הבחינה שרק נשים נוהגות. שאלתי אותה מה היא חושבת על זה, אמרה "סופר! וואו!" כי היא אוהבת מכוניות. אולי, אמרה, היא תיסע לעבוד באיטליה, אחיה גר שם, ואז תוכל לקנות רכב משלה. אומרת ומזכירה לי את וירג'יניה וולף עם החדר משלה.
היום הרביעי זה מסע רק של נשים, והגבר היחיד בסביבה, המדריך המקומי צ'ובי, אינו מבין מילה בעברית. זה כנראה משפיע על המשתתפות: אנחנו לא משקיעות במיוחד במראה החיצוני, ואין, כמה חבל, כמעט בדל של מתח מיני. זה לא אומר שאין ניסיונות להרשים את הסביבה. יש במסע הזה אלמנט של תחרות. שנים־עשר צוותים מתחרים ביניהם על הניצחון, והטריק הוא שאת הצוות המנצח בוחרות המשתתפות עצמן. נדמה לי שלגברים קל יותר להתחרות ולהודות בעצם קיומה של תחרות. מלכתחילה פחות מעודדים אותנו לזה, ותחרותיות נחשבת תכונה פחות רצויה אצל נשים. אז אנחנו מוצאות דרכים לעקוף את זה או לעדן את זה. כששנים־עשר צוותים שמתחרים ביניהם צריכים גם להעביר כמה ימים ולילות יחד – יש יתרונות גם לעידון. כך היו צוותים שהקפידו לפנק את המשתתפות יותר מצוותים אחרים, והיו כאלה שמיהרו לעזור לחלץ ג'יפים שנתקעו גם אם זה לא היה תפקידן היומי. היו שהתקוממו על כך, היתה מי שהיה חשוב לה לציין שהיא נשארת מה שהיא.
וגם בתוך הג'יפים היו חילוקי דעות בנוגע למה שנכון לעשות: להתמקד במטלות או להשקיע בנתינה. צריך לומר – זה לא פשוט להיות סגורה בג'יפ עם אנשים נוספים כל כך הרבה זמן (וזה לא משנה אם אתה גבר או את אישה). היו שלא עמדו בזה. היו צוותים שניסו ללבן את הקשיים והצליחו. כל ג'יפ עבר משבר ובגלל התחרות היה רצון להסתיר את חילוקי הדעות ולהציג כלפי חוץ חזית אחידה. מה שבדרך כלל, כמו בחיים, לא עובד לאורך זמן. עברה יותר משעה, והרכבל חזר לפעול. כשהגענו לבקתה התברר שאנחנו עומדות לטפס בשלג. חיכיתי למשהו כזה, רציתי להרגיש את הגוף מתאמץ. אני מתחילה לטפס. השלג הלבן מסתיר את האופק. אני מטפסת לאט, הרגליים נתקעות עמוק בשלג הרך, ואני עוקבת אחרי צעדיה של זו שלפני. הר של שקט יורד עלי. אני שואפת אוויר נקי וחושבת שאולי הגיע הזמן להתגבר על הפחד וללמוד טיפוס. עם עליות אין לי בעיה, אלה הירידות שמפחידות אותי. בדרך חזרה, אני מדברת עם מישהי על המסע הזה לעומת "הטיול הגדול" שערכה במזרח שבמהלכו הגיעה להימלאיה. זה אחרת, היא אומרת, המסע הזה פמיניסטי. אמנם פחות פוגשים פה את המקומיים, "אבל יש פה הזדמנות לפגוש נשים אחרות שעברו חיים שונים וללמוד מהן". יש בחברותא הנשית הרבה כוח, אמרו את זה קודם לפנַי, וכאן זה מורגש בעוצמות גבוהות. בשביל לחוות את זה אני מצטרפת לצוות 12 שזוכה לתואר הג'יפ של הגרושות כי הוא מורכב מנשים בשלבים שונים של פרידה מבני זוג. אני שואלת את דקלה, "זקנת הצוות", אישה מרשימה בת 34, אם לחמישה ילדים ונשואה בשנית, שמספיקה לעשות לא מעט דברים כמו לקדם את העסק המשפחתי ולהחזיק את הבית, על הסיבות שבגללן נסעה. יש כמה סיבות, היא עונה לי. האפשרות לפגוש נשים אחרות, לעשות משהו בשביל עצמה, בגלל הג'יפים ובגלל מרוקו. במרוקו היא כבר היתה במסע שורשים, ובנהיגה בג'יפים יש לה ניסיון יותר מלשאר בנות הצוות. בכלל, עושה רושם, דקלה היא המנהיגה של הג'יפ. יש בה שקט וניסיון, והיא גם הקימה פרק ב' מוצלח. הבנות מקשיבות לה. כשהצוות נתקל במכשול עבירות היא אומרת להן "לסגור את החלונות, לשים מוזיקה שאתן אוהבות, לא להקשיב לרעשים מבחוץ, להתמקד". בשעות אחר הצהריים המאוחרות אנחנו מגיעות לשולי כפר שחיים בו צוענים וממשיכות לתוך מעבה היער (היערות של רומניה ראויים למילה מעבה). הדרך בוצית במיוחד, וכמה ג'יפים נתקעים. החשכה כבר מתחילה לרדת, נותרו רק דקות אחדות של אור, ואנחנו לא לוקחות סיכון וסבות על עקבותינו. כשאני יורדת מהג'יפ אני מהמרת ביני לביני על הצוות הזה, מספר 12, כצוות הזוכה. או לפחות מקווה בשבילן. היום החמישי כיום כמעט לא נותרו פה סקסונים. מה שנותר הוא שרידי ערי המבצר, ובהן סיגישוארה. בכמה מהיישובים הסקסוניים יישב צ'אושסקו צוענים אחרי מלחמת העולם השנייה. יחסם של הרומנים אל הצוענים מורכב, ופעמים רבות רואים בהם גורמי פשע. יש צוענים שחיים עד היום בשולי הכפרים והעיירות, ואפשר להבחין די בקלות בהבדל בינם ובין הרומנים. מקצתם כהים יותר, הבתים והלבוש אחרים. היא יצאה החוצה והתחילה להציג את עצמה. "ליאת, ליאת", הצביעה על עצמה, הושיטה יד לאחד מהם, הוא סימן לה שהיד שלו מלוכלכת, היא לחצה בכל זאת. הצעירים שהתגודדו על השביל והפחידו אותם לפני כמה דקות התחילו לנסות לדחוף את הג'יפ עד שהגיע הצוות המחלץ וסייע בחילוץ. למחרת, בג'יפ, אומרת לי ליאת, שככה זה צריך להיות גם אצלנו. ואני חושבת שאם ג'יפ הוא מטאפורה, אז צריך לפעמים להעז לצאת החוצה מהמקום המוגן שבו את נמצאת.
היום השישי והאחרון אחר כך התפתח דיון סביב עוני, קדמה והמחיר של כל אחד מהם. אחת אמרה שלקדמה יש מחיר כי היא מוחקת את הזהות המקומית. אחרת אמרה שעוני הוא עוני, והוא נורא. שאלה לא פשוטה שאולי רק לחטיאריות יש קילומטרז' מספיק בשביל לענות עליה. איריס, המבוגרת שבחבורה, הזכירה שאת מחיר העוני אפשר לראות על הפנים של הנשים. "הצטלמתי עם מישהי", היא מספרת, "היא בגילי ונראית כמו סבתא שלי". לפעמים, אחרי כל המדדים הרב תרבותיים, המדד הוא פשוט וניכר בפנים. הגענו לסינאיה. כאן, בעיירת ההרים של האצולה הרומנית, כמעט מסתיים המסע. כל אחת מהמתחרות (המארגנות והתקשורת מחוץ לתהליך הבחירה) מקבלת דף, ובו היא מתבקשת לציין את שני הצוותים הטובים ביותר. עוד מעט ייספרו הקולות, והצוות שיזכה בקולות הרבים ביותר ייסע למרוקו. המתח בעיצומו. הנשים מתפזרות בגינת ארמון פֶלֶש וממלאות את הטפסים. עדכון ממרוקו
|
מה קורה כשקבוצה של נשים יוצאת למסע יחד? מה הן מחפשות ומה הן מוצאות? איך נוצרת אחווה ומה קורה כשיש אלמנט של תחרות? מה הופך במסע כזה צוות למנצח? תיעוד מסע ג'יפים של מתמודדות מלכת המדבר עודכן 11.5.24 |
חיי הכפר בטרנסילבניה
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 639
[name] => רומניה
[slug] => romania
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 639
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 105
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )