הקרנבל של ונציה שונה מאוד מקרנבלים אחרים באירופה: הוא מתנהל ללא תהלוכות או אירועים מאורגנים. למשך עשרה ימים העיר מתמלאת במופעי רחוב, נשפים, מופעי אש ופנטומימה, ובעיקר – מסכות. הכלל היחידי התופס כאן הוא שאין כללים: איש הישר בעיניו יעשה, והמבקרים מתחרים ביניהם מי הצליח להשיג את המראה הביזארי והמטורף ביותר, מי מתהדר במסכה אוונגארדית יותר. הגעתי לוונציה בבוקר ערפילי, מצויד בידע כללי על הקרנבל, אבל דבר לא הכין אותי למפגש המהמם והמסחרר: עיר שלמה עוטה על עצמה תחפושות מסוגננות. אם בימים רגילים, קיבולת הרחובות בעיר העתיקה של ונציה היא בסביבות 30,000 אנשים, במהלך הקרנבל יש ימים, בעיקר בסוף שבוע ובמזג אוויר יפה, בהם מסתובבים כאן בסביבות 100,000 איש. גלים-גלים של אנשים שוטפים את Lista de Spagna, רחובה הראשי של העיר, בדרכם לפיאצה סן מרקו, הכיכר האלגנטית והמהודרת הנקראת על שמו של מרקו הקדוש. רבים עטופים בגלימות סאטן בוהקות ומסתירים את פניהם במסכות מסתוריות, אחרים מסתפקים בהסתרת העיניים בחצי מסכה.
מהות הקרנבל |
 |
| הקרנבל מאפשר, ולוּ לתקופה קצרה, להחליף זהויות ולפרוק עול |
כבר בעת העתיקה התייחסו בני האדם בכבוד לחריגים שבחברה. אנשים שונים, פיזית או נפשית, נחשבו בעלי יכולת ליצור מגע עם העל טבעי. בעולם העתיק סימל המלך את השמש, ואחד מטקסי הפולחן היה צחוק היסטרי, שתפקידו היה לעורר את השמש, כדי לאלצו לחדש את השלטון ביקום. ייתכן שבדמות השוטה, הצוחק בקול ולועג לקודשי הכנסייה, יש משום הד לאותה מסורת קדומה.
שוברים את הכלים
כאמור, הקרנבל הוא חג של היתר ופריקת עול. אחד ממאפייניו הוא זלילה ושתייה, בדרך כלל מאכלי בשר, הנחשבים אהובים על האלים, או מאכלי דגנים, המסמלים פוריות. מאפיין בולט עוד יותר הוא פריעת הסדר ושבירת החוק, הפרת הכללים הרגילים של התנהגות חברתית, ולעתים קרובות היפוך תפקידים, או לפחות טשטוש חברתי ומעמדי, הבא לידי ביטוי בשימוש בתחפושות או במסכות. במסגרת הקרנבל התחפשו החוגגים לאנשי כנסייה וערכו פרודיות על המיסות, גברים התחפשו לנשים, חוגגים עטו מסכות של בעלי חיים ורקדו ברחובות בדמות סוסים או כבשים, לעתים אפילו השליכו רפש על עוברים ושבים. העולם ההיררכי של מרבית ימות השנה נסוג בפני עולם של צבע, מין, זלילה, שוויוניות ולצון.
ההתפרעות היתה תחומה היטב בין שתי תקופות של סדר. משתמה התקופה בה הותרה חציית הגבולות, חזרו החוקים והכללים, וזרועם הקשה של האדונים נטלה שוב את השלטון. נראה שדווקא בחברות שמרניות, שייחסו לסדר משמעות קדושה כמעט, הותירו ואף עודדו שבירה חמורה כל כך של הכללים, משום שכמעט כל חברה הזקוקה לחוק ומצייתת לו, זקוקה גם לחוויה של שבירתו – לתקופה מוגדרת, כמובן.
הכנסייה הכירה בחיוניות הקרנבלים במשך מאות בשנים. במאות ה-11-10 השתתפו האפיפיורים עצמם באירועים, שכללו לעיתים תכופות גם פרודיות על טקסי פולחן נוצריים. מאוחר יותר גברו קולות הצנזורה הכנסייתית, ובכל זאת, האירועים נמשכו. השפעתם של מנהגים מקומיים, עליהם נוספו השפעות תקופתיות, הוסיפו לקרנבל מרכיבים חדשים. בהדרגה, ובמקומות שונים, נוצרו תערובות משונות, רחוקות יותר ויותר מן המהות המקורית. העידן החדש היה עד להיעלמותם של מנהגי קרנבל רבים; במקומות אחדים, כמו בוונציה, חודשה המסורת מתוך מגמה של שימור הפולקלור, בדגש של תחפושות ומסכות.
 |
| יש שמסתירים את פניהם במסכות שלמות, אחרים מעדיפים מסכות עיניים |
להחליף זהות בחסות המסכה
בקרנבלים, כמו בפולחנים, מאפשרת החברה לפרט להשתמש בזהויות אחרות, חלקן מוזרות, מאיימות, שדיות או מרושעות. המסכות, המופיעות בכל הקרנבלים, הן הכלי הנפוץ והנוח ביותר ללבוש זהות כזו. למסכה יש כוח מאגי בלתי מוסבר כמעט. בלבישת מסכה האדם שומט את זהותו היומיומית המוכרת, המגבילה אותו בחוקיה ובהרגליה, ומפליג אל מחוזות קיום שונים לחלוטין: אל עולם הרוחות, השדים, החיות והאלים. המסכה מאפשרת להפוך לאחד היצורים השולטים במחוזות אלו, וממתנת את הפחד מהם. האדם הלובש את המסכה משיג, בנוסף לזהותו שלו, גם את זהותה של הדמות אותה מייצגת המסכה.
המסכות הוונציאניות שואבות את דמויותיהן מחיי היום-יום והקומדיה דֶל אָרטֶה, תיאטרון אלתור שנוצר במאה ה-16 בעיר ברגמו (Bergamo). המסכות הידועות ביותר מהקומדיה דל ארטה הן של "הקפיטן", שהוא חייל פחדן, "פולצ'ילנה" הרברבן, "קולומבינה" משרתת הגבירה, "פירו" המאהב החושני, "פנטלונה", הליצן בעל הגינונים, "ארלקינו", המשרת התמים והשוטה ואחרים. נפוצה במיוחד מסכת הבאוּטָה, בעלת האופי המפחיד, שמכסה את מחצית הפנים (בתקופת הבארוק נוסף לה שובל שחור של תחרה בתחתיתה). חובשי המסכה הזאת לובשים בדרך כלל גלימה שחורה וכובע שחור בעל שלש פינות. מסכה מפורסמת אחרת היא מסכת הרופא בזמן מגפת הדבר, המתאפיינת באף ארוך דמוי מקור ומשקפיים.
משתתפים רבים בקרנבל של ונציה מתלבשים בסגנון ימי הביניים המאוחרים או הרנסאנס; תלבושות ומסכות אלו מכונות סטילו ונציאנו – כלומר, סגנון ונציאני. בחלק גדול מהתחפושות נעשה שימוש במסכת בסיס לבנה של קלסתר פנים חסר ייחוד וחסר הבעה. המסכות הלבנות מהוות ניגוד חריף למסכות הקומדיה דל ארטה, שיש בהן הבעה מובהקת של תמימות, ערמומיות או רשעות, ותווי פנים אופייניים ומוגזמים בכוונה.
 |
| דמותו של הרופא, אחת המסכות המפורסמות בקרנבל | צילום: אייסטוק |
מלבד המסכות המסורתיות, יש גם מסכות מסוג אחר, מסכות של המצאה, שהן יצירות אומנות מקוריות. המסכות הללו הן פרי התמורות שחלו בקרנבל מאז חוּדש במאה העשרים. יש שמרנים שמתרעמים על המסכות הללו, אך לדעתי זהו הגורם האותנטי ביותר בקרנבל, שהרי אין חברה שלא נמצאת בתהליכי השתנות מתמדת. בין התחפושות החדשות שאפשר לראות ברחובות ונציה – אנשים מחופשים בבגדי אסירים ובידיהם סורג מפלסטיק, ובכל פעם שמכוונת לעברם מצלמה, הם מצמידים את הסורג לפניהם; דמויות המייצגות מושגים מופשטים כמו "ידידות", "אהבה", "תשוקה" ועוד. בניגוד לקרנבלים אחרים באיטליה, כמו למשל זה של ויירג'יו (Viaregio), לא נתקלתי כאן בדמויות פוליטיות, אך לא מן הנמנע שגם הן יעלו בעוד כמה שנים.
הקרנבל – אז והיום
האזכור הראשון למסכות, האלמנט המרכזי שמאפיין את הקרנבל של ונציה, נמצא בצו רשמי של עיריית ונציה משנת 1268. הצו מטיל איסור חמור על מתחפשים-מתחזים להשתתף במשחק ה"Eggs" (מונח תיאטרלי, טכני במקורו, שבא לתאר פעילות בתבנית קבועה וחוזרת). פרנסי העיר ידעו היטב מדוע החליטו לאסור על השימוש במסכות, שכן הוא יצר פתח להתנהגות מתירנית וסוררת, שלא הלמה את הרוח השמרנית והמכובדת של העיר. במהלך השנים התפתחו יחסים מורכבים ואמביוולנטיים בין רשויות השלטון הוונציאניות, שניסו לעקור מן השורש את הנוהג הפסול בעיניהם, לבין ההמון העיקש, שבאופן בלתי מתפשר שימר ושכלל את דפוסי החגיגות, עד שהביא אותם לרמות מרתקות של חילופי זהויות וטשטוש גבולות.
 |
| בקרנבל אפשר לראות תחפושות מסורתיות לצד תחפושות חדשניות ומקוריות |
בשנת 1608 חל השינוי: "מועצת העשרה", הגוף השיפוטי החזק של אימפריית הדוג'ים הימית, תיקנה תקנה שאסרה על חבישת מסכה במשך כל ימות השנה. פרק הזמן היחיד שבו הותר הדבר היה בתקופת הקרנבל עצמו, ובאירועים ומשתאות חגיגיים ורשמיים. על מפירי האיסור הוטלו עונשים כבדים. גברים שפעלו בניגוד להוראות הצו נדנו למאסר של שנתיים, ולאחריו נאלצו לשרת במשך כשני וחצי כחותרים באחת מספינות הצי של האימפריה; גורלן של הנשים לא היה טוב יותר, ומי שהעזה להפר את הצו נדונה למלקות חמורות, תוך כדי מסע השפלה, שהתחיל בגשר הריאלטו והסתיים בקשירה אל אחד משני עמודי הגרניט במרכז כיכר סן מרקו. סדרת העונשים כללה גם נידוי חברתי, איסור על כניסה לטריטוריות העיר במשך ארבע שנים וקנס כבד של 500 דוקאטים (סכום עצום באותם הימים).
הקרנבל העתיק של ונציה בוטל ב-1797, כאשר נפלה הרפובליקה הצרפתית בידי נפוליאון, ובמשך 200 השנים הבאות לא התקיימו החגיגות בעיר, שכיום מזוהה כל כך עם הקרנבל. רק בשנות ה-70 של המאה העשרים החליטו פרנסי העיר להחזיר את הקרנבל לעירם. מאז, בכל שנה בתקופת הקרנבל, אוכלוסיית העיר יותר ממכפילה את עצמה, וגלי מבקרים מגיעים מכל קצוות העולם. אלא שעם הזמן, חשו תושבים בעיר כי הגולם קם על יוצרו. בשנת 2000 יצא ראש עיריית ונציה בהצהרה נחושה (ואבסורדית), לפיה תיירים אינם רצויים עוד בעיר התעלות, שכן אין אפשרות להתגבר על נחשול התיירות האדיר ששוטף את גשריה הציוריים של העיר מדי חודש פברואר. אך למרות ההצהרות, הקרנבל נמשך כרגיל והתיירים מגיעים בהמוניהם.
 |
| דמויות מהקומדיה דל ארטה משמשות השראה למתחפשים | צילום: אייסטוק |
בימינו, לקרנבל ונציה יש לוח אירועים (שבהתאם לרוח האיטלקית, לעיתים מתפרסם רק לאחר סיום הקרנבל…) המורכב מהצגות ומופעים על במות, מופעי רחוב, מופעי ריקוד, שירה ונגינה, פנטומימה וליצנות, ויש גם תהלוכות של תחפושות, תחרויות ועוד. עם זאת, ההתרחשויות העיקריות בקרנבל הן ספונטניות. במהלך הקרנבל מתקיימים בעיר נשפי מסיכות מהודרים במיוחד, עם ארוחות כיד המלך וריקודים. כדי להשתתף בנשף כזה יש לשלם סכום מכובד, לעיתים מאות דולרים, ועל האורחים להגיע בתחפושת הולמת. מי שידו אינו משגת להיכנס לאחד הנשפים הללו, יכול פשוט להתרשם מהאווירה העליזה ברחובות, ללגום קפוצ'ינו או אספרסו ארוך, להתבונן בתיאטרון האנושי הזה, וליהנות מהמראות והקולות.
לקריאה נוספת:
ונציה יפה כמו חלום, גם אם אדמתה שוקעת וארמונותיה מתפוררים. על סוד קסמה של עיר התעלות המסתורית, שמאז ומתמיד משכה אליה סופרים וציירים, מגלי ארצות ונוסעים גדולים, משוררים ורומנטיקנים חסרי תקנה |