"נוכח מפרץ הים ליד ארץ עם הקיקלופים (סיפורו של אודיסיאוס על ההגעה לאי הקיקלופ – ההשוואה בין האי הקטן קסטלוריזו (Kastelorizo) לבין אי הקיקלופ, שהטיל אימה על אודיסיאוס האגדי, אינה מחמיאה לתושביו הנוכחיים של האי ואינה עושה עימם צדק, אך היא מתבקשת בשל העובדה שאי נחבא זה, המוכר למעטים בלבד, שומם כמעט לחלוטין מתושבים. נוכח הבתים הנטושים מתעוררת השאלה, מיהו הקיקלופ שהניס את כל האנשים השלווים שחיו כאן. מן הצדק הוא לתקן מייד את הטעות ולהסביר, כי כל מי שביקר בקסטלוריזו יודע עד כמה המקום יפה ועד כמה מכניסי אורחים הם יושביו. הם שמחים לקראת כל אורח, מזמינים אותו לסעוד בטברנות שלהם ולהיעזר בשירותים הצנועים שהם יכולים להציע, ומקווים שהמצב הנוכחי יקפא על שמריו. עברו ההפכפך של האי מסביר את המצב המוזר השורר בו ואת המתח בו חיים תושביו. שייטי הספינות והיאכטות המגיעים לעיתים לקסטלוריזו מעידים על עצמם שוב ושוב, כי הם חשים כמשתתפים בהפקתו של סרט. האי כולו נראה כתפאורת ענק העומדת להתמלא בשחקנים, אלא שהמשתתפים בסרט מועטים מאוד. כ-400 תושבים בלבד מתגוררים כיום בקסטלוריזו, הנידח שבאיי יוון, והקרוב ביותר לישראל. מספרם המועט יוצר במקום תחושה של עיירת רפאים.  קסטלוריזו, הקטן באיי יוון והקרוב שבהם לישראל הגדרתו כ"נידח שבאיי יוון" הולמת את קסטלוריזו מכמה בחינות, ולמרות שהוא כה קרוב לישראל, הוא למעשה תעלומה גם לגבי אלה המכירים היטב את איי יוון האחרים. שטחו תשעה קילומטרים רבועים, והוא מרוחק רק כשלושה קילומטרים מן החוף התורכי. האי היווני הקרוב אליו ביותר הוא רודוס, השוכן כ-70 קילומטרים מערבה ממנו. מיקומו זה, כה קרוב לחוף התורכי וכה רחוק מרודוס ומאתונה, הופכים את האי לנקודה אסטרטגית חשובה מאוד מחד גיסא, ולבעיה לא קלה מאידך גיסא. קסטלוריזו לא ניחן כמעט בשום משאב טבעי שעשוי להפוך אותו למשאת נפשם של כובשים. מיקומו המוזר שימש איפוא כיתרונו היחיד. זהו האי המזרחי ביותר בקבוצת האיים המכונה דודקנס (DODECANESE – השנים עשר). כפי שאפשר לשער, מונה קבוצה זו תריסר איים, אלא שכבר כאן הופך קסטלוריזו ל"בן חורג": הוא שייך מבחינה שלטונית לקבוצה אך צורף אליה כאי השלושה-עשר רק לאחר שהוענק לה שמה. הגדול והמפורסם שבין איי הדודקנס הוא מפעל התיירות המכונה רודוס. שאר האיים הנמנים עם הקבוצה הם קוס, קאלימנוס, פאטמוס, סימי, לרוס, ארקי, ליפסי, טילוס, ניסירוס, קרפאתוס ואסטיפאליה. הופעתו של הקיקלופ ב-1522 נסתיים פרק האבירים בתולדות האי, והחל הפרק התורכי. הכובשים התורכיים העניקו לתושבי קבוצת האיים כולה אוטונומיה כמעט מלאה. משך כ-400 שנים ניהלו תושבי הדודקאנס מערכת פוליטית משלהם, קיימו את פולחני הדת הנוצרית-אורתודקסית באופן חופשי וחינכו את ילדיהם לגאווה לאומית יוונית. בהעניקם את החופש הזה תרמו התורכים לטיפוחן של המסורות והתרבות שבהן נאלצו להיאבק מאוחר יותר. בתחילת המאה העשרים, עם עליית כוחם של "התורכים הצעירים", נעשה נסיון לדכא את העצמאות הגוברת והולכת שהפגינו תושבי האיים, אך כבר היה מאוחר מדי. ב-12 במאי 1912 כבשו האיטלקים את קבוצת האיים, ופתחו עידן חדש. אלא שבידודו של קסטלוריזו היה גם הפעם בעוכריו. בעוד תושבי האיים האחרים חגגו את בואם של האיטלקים כראוי למשחררים מעול הכיבוש התורכי, נותרו תושביו של האי המזרחי ביותר תחת השלטון התורכי. שלטון זה היה כצפוי סלחני הרבה פחות כלפי היוונים, שאחיהם עלצו נוכח הכיבוש האיטלקי. בקסטלוריזו התגוררו באותה תקופה כ-20,000 תושבים, וגודלו הנוכחי של הכפר נקבע כבר באותן שנים. שלוש שנים נוספות חלפו בטרם התחלף השלטון בקסטלוריזו פעם נוספת. בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה כבשו את האי הכוחות הצרפתיים, והקימו בו בסיס ימי שנועד לשרת את צבאם. המוסלמים התחלפו בקתולים, ואין לדעת מה נראה עדיף בעיני הנוצרים האורתודוקסים של קסטלוריזו. עם תום מלחמת העולם קיוו תושבי כל האיים כי הנה יבוא הקץ לתהפוכות השלטון באיזור, והם יזכו סוף סוף לאיחוד המיוחל עם יוון. האופטימיות הטבועה כנראה בדמם שבה והטעתה אותם גם הפעם. למרות שאיטליה חתמה על אי אלו הסכמים עם סיומה של המלחמה, שבעקבותיהם היו האיים שבשליטתה אמורים לעבור לחסות יוון (והוסכם שגם קסטלוריזו יצטרף אליהם, למרות שצרפת עדיין שלטה בו), לא אירע דבר. האיטלקים פשוט נשארו במקומם ולא זזו. כדי להרתיע את התושבים חוקקו תקנה שקבעה כי מי שיעזוב את האיזור לחודש ימים לא יורשה לחזור לביתו. כוונותיהם של האיטלקים הלכו והסתמנו בבירור. הפופולריות הרבה שלה זכו בתחילת הכיבוש נעלמה כליל. התנגדות התושבים לכיבוש הלכה והתחזקה, וברור היה לכולם כי השלטון האיטלקי הפך לנטל מכביד מאוד על האוכלוסייה. מזלו הקבוע של האי קסטלוריזו הכתיב את התהפוכות שעברו עליו גם הפעם. כיוון שנאמר כבר כי השלטון האיטלקי היה בתקופה זו הגרוע מכל עבור תושבי הדודקאנס, אין להתפלא איפוא שצרפת העבירה את קסטלוריזו לשלטון איטלקי ב-1 במרס 1921. למרות שהובטחה להם אוטונומיה מסוימת עם הפיכתם לנתינים איטלקיים, היו שנות העשרים תקופה קשה עבור תושבי קבוצת האיים בכלל וקסטלוריזו בפרט. באותם ימים החלו רבים מהם לבחור בפתרון שנראה להם כסביר, ושזכה לעידודם הנלהב של הכובשים האיטלקיים: גלות מרצון. רובם הגדול של הגולים, שהגיעו לאתונה במהלך שנות העשרים היו דווקא מן העילית החברתית והכלכלית של האיים. הדייגים נשארו למעשה לבדם, ללא מורים, רופאים ועורכי דין. האוכלוסייה היוונית פחתה בשנים אלה בצורה חדה, מעשרות אלפי תושבים בכל אי למאות בודדות. רוב הגולים מקסטלוריזו מצאו דרכם דווקא לאוסטרליה, ואחדים מן הזקנים היושבים היום בבית הקפה על המזח מהרהרים עדיין ומנסים לשער, שמא דווקא הריחוק וחיבת הבדידות הם שהניעו את צאצאיהם לבחור במקום כה רחוק כדי לגלות בו.  בשנות ה-20 עברה השליטה על האי לאיטליה ורבים מתושביו עזבו לאתונה חוזרים למקורות משך כ-600 שנה דיברו יוונית, ראו עצמם כיוונים, אך לא זכו מעולם לשלטון קרוב לליבם. אחרי שלמדו תורכית, צרפתית ואיטלקית הוכרו כיוונים. אין פלא איפוא שהחוף התורכי הקרוב כל כך נראה לתושבי קסטלוריזו מאיים משהו. באי מוצב כיום צבא יווני, שבוודאי אינו נושא חן בעיני תושבי העיר התורכית קאש, המרוחקת רק שלושה קילומטרים מעדשות משקפותיהם. היוונים מוכנים לעשות הרבה כדי שלא לאבד מקום בעל חשיבות אסטרטגית כה רבה, וזה מסביר את הסיוע הרב שהם מעניקים לתושבי האי, שהוא ישוב ספר לכל דבר. ממשלת יוון משקיעה כיום מאמצים גדולים כדי לעודד את תושביו של האי שלא לנוטשו. המתגוררים במקום זוכים לסובסידיות ולהנחות במיסוי ובמחירים שאינן מקובלות בשאר חלקי יוון, ובלבד שידבקו בארץ אבותיהם הנידחת ולא יהגרו לחלקי עולם אחרים, בעייתיים פחות. שיחות עם תושבי המקום (והם יותר מנלהבים לשוחח עם האורחים המזדמנים לבתי הקפה שלהם), מגלות כי הם חיים בפחד מתמיד מפני פלישה פתאומית, השתלטות תורכית חפוזה, או הסכם כלשהו שישיב אותם למצב שבו חיו משך מאות שנים: אזרחים דוברי יוונית תחת כיבוש. למרות המאמצים נראה כי האוכלוסיה במקום עדיין הולכת ופוחתת: אם בשנות העשרים גרו במקום כ-20,000 תושבים, ב-1940 כבר נמנו כ-800 תושבים בלבד. שבע שנים לאחר מכן פורסם שחיים במקום 663 אנשים, וכיום, כאמור, כ-400 תושבים בלבד. מלבד בכפר עצמו חיים כיום אנשים באי רק בפרבר הנמל מנדראקי (MANDRAKI). הבתים בנויים רובם ככולם בסגנון תורכי דווקא, עטורים גגות רעפים אדומים ומרפסות עץ. הדרך ממנדראקי אל המבצר הדורי המתנוסס בפסגת האי עוברת במצודת האבירים, ומסתיימת בתצפית אל הרי הטאורוס הסמוכים כל כך. ממש כשם שאודיסיאוס ואנשיו חנו, על פי המסופר ביצירתו בת האלמוות של הומרוס, באי הקיקלופ כדי להצטייד במזון שיאפשר להם להמשיך בהפלגתם הביתה, לאיתקה, כך חונים היום רבים משייטי היאכטות המפליגים ליוון ולתורכיה בקסטלוריזו. ההסבר לבחירה באי זה דווקא פשוט וברור. האי קרוב יחסית למפליגים מישראל ליוון, והוא מאפשר חניה ללא מטלות ביורוקרטיות המקשות על חייהם של המפליגים: אין צורך בביקורת דרכונים או בבדיקות מכס כדי לעגון בנמל הקטן שלו. כיוון שמי שהחל כבר בביקורו בתורכיה מתקשה "לצאת" כדי לבקר באי יווני, מעדיפים שייטי היאכטות לעגון בקסטלוריזו מייד בתחילתו של הסיור או בסופו, כאשר כבר סיימו את הביקור בתורכיה הסמוכה והם עומדים להמשיך בדרכם. |