ב-1988 טיפסתי עם רמי, שותפי לטיפוס באותם ימים, למון בלאן (4,986 מ'). באחד הערבים מצאתי ספר דק ששמו "זן ואמנות הטיפוס", ממנו שאבתי את הרעיון לטפס על שתי הפסגות הגבוהות ביותר באפריקה במהלך אחד. לכלל מימוש הגענו רק בתחילת 2002. מהטיול שערכנו אז הבנו את החשיבות הגדולה של טיפוס מקדים להר קניה. התרומה של הר קניה להצלחת הטיפוס בקילימנג'רו היא אדירה. יש לכך כמה סיבות: הכנה וכושר: ההליכה הרצופה של כמה ימים בהר קניה נעשית בתנאים נוחים – עלייה מתונה, מרחקים סבירים. זאת הכנה נפלאה לקראת הדבר האמיתי, הטיפוס לקילימנג'רו. אקלום: בשני הטיפוסים מטיילים בגובה דומה (מעל 3,000 מ' ואחר כך מעל 4,000 מ'), וחשוב לא פחות – ישנים בגבהים. בהר קניה לנים לילה אחד בגובה של 4,200 מ' ולילה נוסף ב- 4,700 מ', התרומה של שני הלילות האלה לייצור כדוריות דם אדומות לא תסולא בפז.
בטיולים שערכנו לפסגות אפריקה נוכחנו שמטיילים שעברו את ההכנה המקדימה בהר קניה הגיעו מוכנים ובשלים יותר לקילימנג'רו, עשו את הטיפוס עליו ביתר קלות ונחשפו לפחות בעיות מאשר מטיילים שהצטרפו ישירות לטיפוס על הקילימנג'רו. אחוזי ההצלחה בטיפוס לפסגת הקילימנג'רו לא גבוהים מאוד, אחד מכל שלושה מטפסים לא מגיע לפסגה. בכל המשלחות שהוצאנו עד כה זכינו להצלחה מלאה – 100 אחוז מהמטיילים הגיעו לפסגה. ההישג יוצא הדופן הזה נובע מהתפיסה ש הטרק לקילימנג'רו איננו עוד סתם טרק ושכל בעיה דורשת טיפול ייחודי ופרטני, ממש בכפפות של משי. גשם טוב באפריקה על פי רוב הכלל הזה נכון, אבל כמו תמיד, לכל כלל יש יוצאים מן הכלל… בינואר 2009 יצאנו חבורה של עשרה מטיילים לאפריקה. בהר קניה, הגשום מבין השניים, זכינו למזג אוויר נפלא, למעט ערב אחד שבו ירד גשם קל, וגם זה לאחר שכבר הגענו לבקתות, כך שיצאנו יבשים לחלוטין. בתום הטרק הגענו לניירובי ולאחר חניית לילה המשכנו דרומה לכיוון טנזניה. זוהי נסיעה ארוכה ומתמשכת בכביש משובש שמחבר בין שני המדינות, אבל הנוף שווה הכל: נוסעים ברמה גבוהה, כ-2,000 מ', נוף סוואנה מאופק לאופק, ומדי פעם, מאמצע שום מקום, צצים בני שבט המסאי בלבושם הצבעוני והופעתם הציורית.
הפעם, מיד כשיצאנו לדרך אל עבר הקילימנג'רו, ליווה אותנו גשם שוטף. זו היתה הפתעה לא צפויה. עשיתי את הנסיעה הזאת כמה וכמה פעמים, ומעולם לא ירד גשם באזור הרמה. הגשם תמיד הופיע רק על ההר, ותמיד בשעות אחר הצהרים, לא בבוקר. הסיבה פשוטה: האזור סביב ההר הגבוה מכוסה ביערות ועשיר בצמחייה הנושאת הרבה לחות ומים. השמש העולה בבוקר מאדה את המים מהיערות הגדולים, אלה הופכים לעננים, שמטפסים במעלה המדרונות לכיוון הפסגה. כאשר האוויר מספיק קר, העננים מתגבשים לטיפות, והגשם יורד. תהליך הפיכת הלחות הרבה על הקרקע לענני גשם אורך זמן, ולכן הגשם יורד בדרך כלל רק בשעות אחר הצהרים והערב, העננות מתפזרת והגשם מפסיק כשעה לאחר רדת השמש. הנסיעה נמשכה, ואנחנו היינו עליזים ואופטימיים. כמה ממטרי גשם לא ישפיעו על מצב הרוח, חשבנו. חוץ מזה, היינו בטוחים שבמהלך הנסיעה הארוכה השמים יתבהרו והגשם ייפסק. זה לא קרה. הגשם נמשך לאורך שבע שעות הנסיעה. הגשם נמשך ונמשך גם בלילה, ולמחרת התעוררנו בעיירה מושי והבנו שמחכה לנו עוד יום גשם. נסיעה של שעה מהמלון לכניסה לפארק, והגשם נמשך. אנחנו בדרכנו למסלול הנקרא מצ'מה, מסלול של שבעה ימי טרק (יש גם מסלולים של חמישה ימים). הכניסה לפארק תמיד מסקרנת: בשער מתרכזות הקבוצות שעומדות לטפס באותו מסלול, גרמנים, אמריקאים, קנדים וכן הלאה. בצדו האחר של שער הכניסה המולה גדולה. כאן מצטופפים עשרות מקומיים דורשי עבודה, שבאו לעלות להר כסבלים.
אנחנו הגענו במיטב המחלצות, עם נעלי הרים משופרות ועמידות בכל מזג אוויר, מעילי פוך שמתאימים לביקור באנטרקטיקה, מעילי פליס מיוחדים ועוד. לעומתנו, המקומיים נועלים סנדלים או נעלי התעמלות בגרוש, לבושים במכנסיים קצרים וחולצה קלה. בערב הבנו שהם לא מסתירים כלום בתרמיל, פשוט אין להם. הניגודיות מדהימה, בלתי נתפסת. כדי לחסוך במשקל, הם מגיעים קלים כנוצה, מוכנים לסחוב את כל הסוודרים, המעילים, המכנסיים, נעלי ההרים הנוספות שהבאנו, ואת כל המזון והמים לשבעה ימים. הרשימה לא נגמרת, צריך לעמוד שם ברחבה ולראות מה עולה איתנו למעלה להר. הפעם מצטרפים אלינו ג'רלד המדריך הראשי, שמנהל הכל בשקט מוחלט וביד רמה. הרמת גבה, מצמוץ, צקצוק לשון, כל אלה מחליפים אצלו את הדיבור, והדיבור המועט חרישי. לידו עוזרים שלושה מדריכים נוספים, טבח ראשי, משנה לטבח, שני עוזרי טבחים, שני מגישים (מלצרים בשפת העם), ו-25 סבלים (פורטרים). ברחבה מתבצעת שקילה: כל מקומי שעובר את השער מחויב לעבור בדיקת שקילה. הרינג'רים (פקחי השמורה) מקפידים שאף מקומי לא יישא יותר מ-20 ק"ג, "המנהלים" שלנו מקפידים שאף מקומי לא יסחב פחות מ- 20 ק"ג…. בעבר הסוכנים ומנהלי המשלחות היו מעמיסים על הסבלים משקלים לא סבירים, עד כדי סכנת נפשות, והסבלים היו קורסים.
שובו של המבול מצ'מה, מחנה הלינה הראשון, נמצא על קו היער, בגובה של 3,300 מ'. למחנה האוהלים הגדול והצבעוני מתקבצות כל הקבוצות שעלו במהלך היום. אנחנו מנסים להקים את האוהלים בגשם השוטף. ג'רלד ואני מחליטים לגשת לבקתת הריינג'ר בתקווה למצוא שם פינה יבשה. אנחנו מציעים לשלם עבור המחווה – לא מקובל להלין מטיילים בבקתה הקטנה, שמיועדת רק לפקחים המקומיים – אבל אין מקום לכולם ואנחנו נאלצים לוותר. בלית ברירה אנחנו מקימים את האוהלים בגשם השוטף. גם פנים האוהל רטוב, וכך אנחנו מניחים את המזרון ואת שק השינה. גם הקיפול בבוקר נעשה בגשם שוטף. מה קורה פה? בדרך כלל בבוקר אין גשם ואפשר לייבש את השק שינה, המזרון והאוהל בקרני השמש. לא הפעם. מחנה שירה, מחנה היום השני. שוב אנחנו מקימים את האוהל בגשם. כן, גם היום עשינו את כל הדרך בגשם. מצב הרוח גבוה, אותנו עוד ממטר כזה או אחר לא ישבור. בבוקר, כשמקפלים את הציוד, עדיין יורד גשם. שוב אנחנו הולכים בגשם, המלווה אותנו לכל אורך היום השלישי. בשעות הצהריים הגשם מתגבר והופך לסערת ברד. אנחנו רטובים עד לשד עצמותינו, הגשם חודר את כל שכבות הלבוש. אנחנו בגובה 4,800 מ', הטמפרטורה בחוץ סביב האפס, הגשם מעורב בברד ולא פוסק. הקמת האוהל נעשית כרגיל בגשם שוטף. נדחקים לתוך האוהל הרטוב ומחליפים בגדים במהירות אבל גם הבגדים היבשים לחים, לחים מאוד.
הגענו למחנה לבה טאוור, שקיבל את שמו מעמוד לבה המזדקר לגובה של כ-80 מ' ממש מעל המחנה. אחרי החלפת בגדים (איפה, לכל הרוחות, מניחים את כל הביגוד הרטוב?), אנחנו מתכנסים באוהל חדר האוכל. הפעם מצב הרוח מעט יותר שפוף. אין הרבה דיבורים, אפילו הפועל חיפה כבר לא נושא השיחה. שאלת מיליון הדולר נזרקת לחלל האוויר, "האם מחר ממשיכים לעלות?". אני מודה שחששתי מהשאלה הזאת, קיוויתי שלא תעלה, אבל אין מנוס. אני אומר שאם מחר בבוקר לא יהיו שעתיים שמש לייבש את הכל, נצטרך לשקול את המשך הטיפוס. כל הלילה הגשם המשיך. הדרך פתוחה בקושי הספקתי ליהנות מהיפוך מזג האוויר כשמצאתי את עצמי "בסרט הבא". שלג שירד בשלושת הימים האחרונים במעלה ההר גורם לי לחשוש שחלקו העליון של המעלה התלול, שכולו סלעי, מכוסה בקרח, מה שימנע מאיתנו לעלות למכתש. למעשה, החשש הזה מלווה אותי כבר כמה ימים, אלא שהגשם הבלתי פוסק דחק את המחשבות הטורדניות. עוד במחנה שירה ראינו שמורדות ההר, הקרחים בדרך כלל, מכוסים השנה בשלג רב. ג'רלד, המדריך הראשי, מבחין בפני הקודרות ומרגיע: "אקונו מטטה" (אין בעיה).
הקילימנג'רו בצילום לווין של גוגל: לחצו להגדלה עוד טרקים |
