פריז עם ילדים: מהפכה צרפתית קטנה

הנוסחה של "לא להכריח, לא לגרור" עובדת גם הפוך. עם כל הכבוד להורים שכבר היו בדיסניוורלד בפלורידה ועכשיו משקיעים את חסכונותיהם בכרטיס שבועי לדיסנילנד פריז – יש גבול לכמה רכבות הרים, בתים מכושפים וצמר גפן מתוק יכול אדם מבוגר לשאת לפני שאשפוז במוסד סגור מתחיל להיראות כאופציה לא רעה בכלל.

אז מה עושים? מחפשים מקומות שאפשר להגדירם כ"גדולים מהחיים": מגדל אייפל, שער הניצחון, כנסיית נוטרדאם. במלים אחרות, עושים כל מה שציניקנים, שכבר היו בפריז מיליון פעמים, לא יחלמו לעשות. למרבה השמחה, בחברת ילדים גם הבנאלי הופך לחוויה מרגשת.

סודות המטרו מתפענחים
השכם בבוקר, כשהשמש בקושי שלחה קרניים ראשונות, הילדים כבר היו מוכנים לצאת לדרך. לאן? למגדל אייפל, כמובן. אבל לפני שעושים אפילו צעד אחד מחוץ למלון, מצטיידים במפת הרכבת התחתית, המטרו, ולומדים בעל פה את שם התחנה הקרובה, את מספר הקו ואת שמות התחנות הסופיות. יש חוויות נעימות יותר מאשר ללכת לאיבוד בפריז בחברת ילדים. הגעתם לתחנה? יופי, עכשיו מתחילה תרגולת המטרו. שננו את האפשרויות הכי מחרידות שאפשר להעלות על הדעת: מה עושים אם ילד אחד יורד וכל השאר נשארים על הרכבת? ומה אם כולם יורדים ורק ילד אחד נשאר על הרכבת?

המטרו בפריז. מקור הנאה אינסופי לילדים

בדיוק כשחשבתי שעברתי על כל הבעיות האפשריות, גיליתי שילדים יכולים להמציא דברים שמבוגרים לא חולמים עליהם. למשל, למה לא לעלות על גרם מדרגות נעות אחר מזה שעליו מטפסים ההורים? אם אי פעם איבדתם ילד קטן, שיודע רק עברית, במנהרה תת קרקעית בעיר זרה, אתם ודאי מנחשים מה הרגשתי באותו רגע. רק הצווחה ההיסטרית שלי ("לרדת תכף ומיד!") הצילה אותנו מאסון נורא. אפילו המבטים המזלזלים שהעיפו בי שני עלמים במעילי צמר אופנתיים לא הפחיתו מתחושת הגאווה שחשתי כשהמשפחה התאחדה בשנית. מסקנה: אם הילדים שלכם עוד לא הגיעו לגיל שבו מתחילים להתבייש בהורים, כדאי בהחלט ללכד את השורות ולצעוד יד ביד.

אבל פרט לאי אילו בהלות שוליות, המטרו מהווה מקור הנאה אינסופי לילדים. אם ביום הראשון עוד חלמתי על שיטוט ברחובות שטופי שמש, מהר מאוד מצאתי את עצמי נגררת אחרי הילדים שרצו להחליף עוד ועוד רכבות תחתיות. אחרי שבוע כבר יכולתי לנמנם בשלווה, ולהתעורר בדיוק בתחנה הנכונה.

פיצה במגדל אייפל
כמו להרבה מקומות אחרים, גם למגדל אייפל (La Tour Eiffel) הגענו במטרו. אחרי קריאות ההתרגשות ("זה יותר גבוה מהבניין הכי גבוה בישראל?") והחקירות הקפדניות ("זה יכול ליפול? ומה יקרה אם מטוס יתנגש במגדל בדיוק כשנהיה למעלה, אז הוא יכול ליפול?"), הכוחות מתפצלים. ההורים עומדים בתור לכרטיסים; הילדים בוחנים את מרכולתם של הרוכלים ברחבה – ציפורים מפלסטיק, דגלי צרפת, מחזיקי מפתחות בצורת מגדל אייפל. זה הזמן לשלוף מהתיק את הפריט הכי חשוב אחרי מפת המטרו – ספרו המצוין של דני קרמן "פריז, מדריך לילד המטייל" – ולהציע לילדים לקרוא בקול רם את הפרק על מגדל אייפל. כך גם אתם תלמדו שהמגדל המפורסם הוקם ב־1889, ושבבנייתו השתמשו ביותר משני מיליון וחצי ברגים!

פסל של גוסטב אייפל בבסיס המגדל המפורסם שתכנן. "הוא יכול ליפול?"

בסופו של התור אפשר לבחור את הקומה שאליה רוצים לעלות. לא חשוב לאיזו קומה טיפסתם, אל תחמיצו את המוזיאון הקטנטן והחמוד בקומה הראשונה, עם צילומים של המגדל בשלבי בנייה, חלונות שדרכם מציצים על תמונות תלת ממדיות אשר מראות איך גוסטב אייפל תכנן את המגדל, סרט על העבר וההווה של המגדל ועוד. ילדי יעידו גם שהפיצה בקפטריה שליד המוזיאון טעימה מאוד, וגם הקולה לא רעה. לפני שתרדו למטה, אל תשכחו לבקר בחנות המזכרות ולקנות דגם קטנטן של מגדל אייפל. נכון שאפשר להשיג דגם זהה בכל חנות מזכרות בעיר, אבל בינינו – לא הכי כיף לקנות מגדל אייפל קטן במגדל אייפל האמיתי?

ביציאה ממגדל אייפל גילינו עוד מוסד תיירותי שמעולם לא הייתי מעלה בדעתי להתקרב אליו: אוטובוס קומתיים אדום, בסגנון עדות לונדון, שמסייר באיטיות במסלול צפוי להפליא. טיפסנו לקומה השנייה, הפתוחה, והילדים לא ידעו את נפשם מרוב אושר. כמו בסרט נפרשה לפנינו העיר על כל פינותיה הקסומות: הבתים, הרחובות, הכלבים במעילים קטנטנים ושיקיים להפליא, הנהר, הארמונות, הפסלים, הרמזורים שנראים אחרת מאלו שבישראל. בקיצור, כל מה שעושה עיר אירופית גדולה למה שהיא.

האוטובוס מתפתל בין הגדה השמאלית של נהר הסן לגדה הימנית, וחוזר חלילה, נתקע בכל פקק אפשרי, עוצר לעתים קרובות מדי ומחכה זמן רב מדי בתחנות. אבל לילדים כל זה לא משנה, ובכלל אפשר לרדת בכל תחנה ולעלות שוב בכל חצי שעה. הכרטיס טוב ליומיים, אבל אנחנו בחרנו להשתמש בו רק פעם אחת, מתחילת הקו ועד סופו.

הצייר מנוטרדאם
אם חשבתם שהנוף הנשקף ממגדל אייפל וממרומי הקומה השנייה באוטובוס יספיק – טעות בידכם. אין כמו טיפוס תלול ומתיש כדי לגבש משפחות. אנחנו טיפסנו לראשו של שער הניצחון (Arc de Triomphe) בשעת שקיעה, ולא יכולנו להיפרד מהנוף עד שהשמש נעלמה וכל האורות בכל הרחובות שיוצאים מכיכר אטוּאל זהרו כמו מיליוני כוכבים.

שער הניצחון. בשעת לילה אפשר לראות מראשו את נצנוצי האורות של העיר

הגענו גם לראשו של מגדל הפעמונים של נוטרדאם, שם שוחחנו על קווזימודו הגיבן והשווינו בין הסיפור של ויקטור הוגו לסרט המצויר. רק תקרית מצערת אחת קרתה לנו, כשפעמונים החלו לצלצל במרחק סנטימטרים ספורים מראשינו והבהלה שתקפה נציג אחד של הדור הצעיר גרמה לנו לשבור שיא עולמי בירידה במדרגות לולייניות.

אבל לא רק מדרגות, מגדלים ואוטובוסים משמחים ילדים. אפשר בהחלט לקחת אותם למקומות "משעממים", בתנאי ששומרים על הכלל הידוע ("לא להכריח"). בתוך כנסיית נוטרדאם (Nôtre Dame), למשל, הילדים גילו בחור צעיר, שישב על שרפרף קטן וצייר. במשך שעה ארוכה הם עקבו בסקרנות איך המציאות הופכת לקווי עיפרון. אחרי זה הם גילו את הוויטראז'ים המדהימים ואת הפסלים והציורים, והתעכבו ליד כל אחד ואחד ("מי זה? איך קראו לו? הוא היה איש מאוד חשוב?").

מחוץ לכנסייה הילדים גילו בתוך דקות פרטים שלא שמתי לב אליהם בכל ביקורי הקודמים: גינת שעשועים זעירה אך מקסימה ליד הכנסייה, ופסל של המלך קרל הגדול, ששימש רקע להצגה שאולתרה בו במקום.

המונה ליזה. החיוך הכי מפורסם בלובר

החיוך של מונה ליזה
למוזיאון הלובר הגענו דווקא בלחץ הילדים. הם שמעו על המונה ליזה ורצו לראות אותה במו עיניהם. מיד בכניסה מתגלים חצים שמראים את הדרך אל הגברת החייכנית של דה וינצ'י. זוהי דרך מפותלת וסבוכה כמו מבוך מהאגדות, וטוב שכך. עולים, יורדים, פונים שמאלה ומשם ימינה, ושוב עולים, ושוב פונים. וכך אפשר לראות שלל פסלים, כולל את "העבד" של מיכלאנג'לו (ולא מעט בולבולים חשופים, לקול צהלות השמחה של מבקרי האמנות הצעירים). כשהגענו למונה ליזה, נדהמתי מהקלות שבה ילדים מצליחים להתפתל בתוך הגוש האנושי שמסתיר כל שריד של החיוך המפורסם. בי נשבעתי, שבני האהובים ראו את המונה ליזה מקרבה כזאת, כפי שרק ליאונרדו זכה לראותה בסטודיו שלו.

אחרי המונה ליזה הם סירבו להמשיך לשוטט בלובר, ומי יכול להאשים אותם? בחוץ השמש האביבית שיכרה את החושים, וכל פריז, כך נראה, יצאה אל הגנים. בגני טילרי (Jardin des Tuileries) הסתכלנו על ילדים שדוחפים בעזרת מקלות סירות מפרש קטנות בבריכה, האכלנו ברווזים בבריכה אחרת, טיפסנו על הדשא וננזפנו על ידי פקח חמור סבר, ששפמו הסמור גרם לילדים התקפי צחוק. אפילו מצאנו שולחן פנוי בבית קפה, בצל עצים עבותים, ואכלנו צ'יפס שמנוני וגלידת וניל נפלאה.

אבל ההפתעה הגדולה עוד חיכתה לנו: במגרש ליד תחנת המטרו של הלובר גילינו כמה אנשים מכובדים למראה עושים פעלולים מדהימים על רולר בליידס. במשך שעה ישבנו על שפת המדרכה, מעודדים את הגבר עם השיער האפור והחולצה הלבנה, מצקצקים כשהנער השחצן קפץ גבוה מדי ונפל, מנסים להתיידד עם הבחורה הקשוחה שישבה רגע לנוח לידנו.

מוזיאון הלובר מבעד לפירמידה הניצבת בחזיתו

קסם השופינג
איך אפשר להיות בפריז בלי לעשות קצת שופינג? הפעם, ההרכב המשפחתי הכתיב את אופי הקניות: סיור במחלקת הצעצועים של גלרי לפאייט. האפקט של החנות המצועצעת על ילדי היה מיידי. הם הסתכלו על תקרת הזכוכית, שבע קומות מעלינו, ושאלו בתדהמה: "נכון שזאת החנות הכי גדולה בעולם?".

הכניסה לקומת הצעצועים אִכזבה. "צעצועים של תינוקות", הם הכריזו בביטול. אבל פנייה ימינה גילתה אופקים חדשים: מאות חיות פרווה, חלקן בגודל טבעי (כולל ג'ירף!), לגו, לוחות שחמט, פאזלים, מכוניות, גיבורי־על, משחקי מחשב. בשלב מסוים, צעיר הבנים פשוט נשכב על הרצפה והכריז: "אני מתעלף!", למורת רוחה של המוכרת הנכבדה. טיפ להורים המיואשים: כדאי לבדוק את מדף המבצעים. אנחנו מצאנו שם קופסה שהכילה צבא שלם של חיילים, טנקים, גשרים ושתי גבעות – בפחות ממאה שקל.

וכן, בסוף הגענו גם לדיסנילנד, והילדים נהנו עד הגג. אני מודה שאחרי המוזיאונים, הגנים ובתי הקפה, היה תענוג לצרוח ברכבת ההרים ולתפוס כף יד קטנה ומזיעה בבית השדים. אם הם נהנו בבית של הגיבן מנוטרדאם, אני יכולה ליהנות בבית של מיקי מאוס.

עוד רעיונות לבילוי עם זאטוטים בפריז:

ממליץ: אביטל ענבר

1. שיט בתעלות, תוך עלייה בסכרים. הפלגה יומית (לא בחורף!), ממעגן הבסטיליה ללה וילט.

2. פארק לה וילט (Parc de la Villette): מוזיאון המוזיקה (Musée de la Musique) היפה, ובית הקולנוע המדהים La Géode, הצמוד למוזיאון המדע.

3. לבקר במוזיאון השעווה בשדרות מונמרטר 10.

4. לטפס בקתדרלת הנוטר דאם, אל עמדת איש הפעמון שמעל החזית, ולצלצל בפעמונים.

5. לבקר במעבדת החרקים שבגן הצמחים שבתחומו פועלים גם מוזיאונים לחובבי טבע וגן חיות.

6. יער בולון (Bois de Boulogne): שיט בסירת משוטים, גן חיות, גן בוטני, חממות ורדים ועוד.

ועוד משהו:
הכניסה למוזיאונים של פריז היא חינם לילדים, והם משלמים חצי מחיר ברכבת התחתית ובאוטובוסים. יש לרכוש עבורם כרטיסיית חצי מחיר (Demi-Tarif).

לקריאה נוספת:

	פריז עם ילדים וצעירים – למתקדמים בכל פעם שבאים אליה אפשר לגלות בפריז עוד ועוד מקומות מסקרנים, מרתקים, מהנים. אביטל ענבר, שחוזר אל העיר כבר עשרות שנים, ממליץ על כמה מקומות פחות מוכרים, … אביטל ענבר