פריז: ליד הקלאסיקה, מתחת לאף

צמוד למרכז פומפידו: אטלייה ברנקוזי
לרגלי מרכז פומפידו (Centre Pompidou), בפינה הימנית של הכיכר כשעומדים בגבנו אל חזית המבנה, נמצא האטלייה של הפסל הצרפתי ממוצא רומני קונסטנטין ברנקוזי (Atelier Brancusi). הוא חי בפריז מ-1904 ועד מותו ב-1957, ולפני שהלך לעולמו נהג בחוכמה: הוא הוריש למדינה את הסדנה שלו וציווה שתשוחזר על כל פרטיה ותכולתה, לרבות הרהיטים, המכשירים, הסקיצות, אפילו כיווּן עמידתם של הפסלים הגמורים והמותחלים שנמצאו בה בעת פטירתו. וכך היה. כבוד גדול עשו לו הצרפתים, מה שמוכיח שכדאי לדעת לתת, ולמי, ובאילו תנאים.

הסדנה המשוחזרת נפתחה ב-1962 במוזיאון לאמנות מודרנית שברובע ה-16, אך בקנה מידה קטן מהמקור. עם פתיחת מרכז פומפידו הועברה הסדנה למבנה ברחבתו, הפעם בגודל מלא. אף שהביקור בה כלול בכרטיס של מרכז פומפידו, לא רבים נכנסים אליה, פשוט משום שאינם יודעים בדיוק מה זה. אבל אלה שנכנסים יושבים בנחת על הספסלים שמסביב לחדרי האטלייה הסגורים בקירות זכוכית וצופים בעבר החנוט.

כתובת: Place Georges Pompidou, הרובע ה-4
מטרו: Rambuteau, Hôtel de Ville, Châtelet
תשלום: כלול במחיר הכרטיס למרכז פומפידו

קרוב לפיגאל: מוזיאון החיים הרומנטיים
כשמטיילים ברובע פיגאל (Pigalle), מומלץ לחמוק מכיכר בלאנש (Place Blanche) מעט דרומה. כעשר דקות הליכה מהכיכר, ברחוב שפטאל (Rue Chaptal) נמצא מוזיאון החיים הרומנטיים (Musée de la Vie Romantique). הבית עם הגינה מוקדש לזכר הבעלים לשעבר, ארי שפר, ובעצם לזכר תנועה שלמה באמנות ואמנים רבים ומהוללים שמשום מה התרכזו אז ברובע ה-9.

שפר (1858-1795) הוא צייר ממוצא הולנדי שעקר עם אמו לפריז. הוא התיידד עם מי שהפך ברבות הימים למלך לואי-פיליפ, מוּנָה מורה לילדיו, ובהמשך – דיוקנאי בית המלוכה. הבית נבנה ב-1830, ושפר הקים בו שתי סדנאות, לעבודה ולאירוח. כחביב המלך, צייר ואירח את כל המי ומי האינטלקטואלי והאמנותי, כמו פרנץ ליסט, צ'רלס דיקנס וגיום אפולינר, ודיוקנותיו הם תיעוד של החברה בתקופתו. בין שכניו היו הציירים אז'ן דלקרואה ותיאודור ז'ריקו, ועמם ועם עוד שכן אחד, ויקטור הוגו, השתתף שפר במאבק הרומנטיציזם נגד הקלאסיציזם.

ב-1985 מסרה המשפחה את הבית לידי העירייה. המוזיאון במקום מציג את יצירתו של שפר במסגרת שבה חי – כלומר באטלייה-הטרקלין המשוחזר, המכיל גם ספרייה שנצברה במשך ארבעה דורות. המקום משמש גם אתר זיכרון לז'ורז' סאנד (1876-1804), סופרת, שכנה וידידה, ששמה האמיתי היה אורור דופֶן. סאנד היא סופרת צרפתייה מהמאה ה-19 שהיתה משוחררת ופמיניסטית עוד לפני היות המושג. נכדתה אצרה כל חפץ אישי שלה, והאוסף מוצג בטרקלינים המשחזרים את דירתה. שופן, המלחין הנודע, וסאנד חיו ברחוב פיגאל 20. אחר כך עקרו "המאהבים האיומים" לשתי דירות סמוכות בקריית אמנים קרובה – כמו סארטר ובובואר כמאה שנה אחר כך.

במוזיאון הקטן מוצגות לעתים תערוכות זמניות מרשימות, כמו זו שזומנה לי: אספנים פרטיים ניאותו לחשוף אוצרות קטנים שברשותם, וכך נבנתה תערוכה של כשמונים רישומים רומנטיים בפורמט קטן, עם קסם עצום וטעם רב. ויקטור הוגו, בודלר, דלקרואה וז'ריקו, ביצירות שהן ההפך הגמור מעבודותיהם הגדולות שבלובר.

כתובת: 16 Rue Chaptal, הרובע ה-9
מטרו: Saint Georges, Blanche, Pigalle
הכניסה בתשלום

אטלייה ברנקוזי שייך למרכז פומפידו וצמוד לו, אך מעטים יודעים על קיומו

מול נוטרדאם: הקריפטה הארכיאולוגית
הקריפטה הארכיאולוגית (La Crypte Archéologique) שמתחת לרחבת נוטרדאם חיונית להבנת פריז כשזו עוד נקראה בפי הרומאים "לוטציה". היא מציגה את ממצאי החפירות שנערכו שם, במקום שבו נמצאו. הפארווי (Parvis, רחבה) ההולך משערי כנסיית נוטרדאם מערבה, שימש בעבר הרחוק רחוב, ואת שרידיו רואים בקריפטה התת קרקעית. כשהפארווי ריק מבחינים בקווי המתאר של הרחוב ההוא ושל מבנים ששרידיהם נמצאים מתחתינו.

לקריפטה נכנסים דרך הכניסה לחניון שבצד המערבי של הרחבה. מיד בכניסה נשקפים מבעד לזכוכית שרידי אולמות מהתקופה הגאלו-רומית המאוחרת. האתר המרתק מחבר בין העבר הרחוק לעבר הקרוב. הסיור עובר במסלול ארוך מסביב לחפירות, כאשר מערכת תאורה מאפשרת להאיר בכל פעם פריטים מתקופות שונות, והם מוסברים היטב (גם באנגלית). ייתכן שבעתיד, עם הרחבת החפירות, תוגדל הקריפטה ואפשר יהיה לבקר ביסודות הכנסייה הראשונה שכבר נחשפו מתחת לנוטרדאם – כנסיית סנט אטיין שהוקמה במאה השישית.

כתובת: 1 Place du Parvis, הרובע ה-4
מטרו: Cité, Saint Michel, Chatelet
הכניסה בתשלום

מול הלובר: כנסיית סן ז'רמן ל'אוקסרואה
כשיוצאים מהחצר הרבועה של הלובר מזרחה ניצבים מול כנסיית סן ז'רמן ל'אוקסרואה (L'église Saint Germain l'Auxerrois) ומתרשמים ממקוריותה, מרוחבה ומההרמוניה שלה. היא נראית כטירה ולרגע נדמה שהיא מוכפלת בגלל שני האגפים הדומים והצריח שביניהם. במהרה מבחינים ששני האגפים אינם זהים, ושהימני, זה שקרוב לנהר סן, עתיק הרבה יותר. ואכן, הצד הימני החל להיבנות במאה העשירית, ואילו הבית הצמוד, הזהה כמעט, הוא מהמאה ה-19.

הכנסייה למודת סבל. הכל החל כבית יראה קטן שנוסד בראשית המאה השישית. המקום שימש בית טבילה לתינוקות הגדה הימנית, שבתקופות שיטפון היו עלולים חלילה למות לפני שייטבלו, ואם אי אפשר להצילם, חשוב לגאול את נפשותיהם. הפולשים הנורמנדים הרסוה, ולאחר מכן נבנתה שם כנסייה מלכותית במשך 400 שנה. המהפכה הפכה אותה לבית מלאכה, למתבן ולתחנת משטרה. ב-1831 נבזזה והוסבה לעיריית הרובע, אך זמן קצר לאחר מכן חזרה לשמש כנסייה.

מחריביה יצאו גם מתוכה: הכמרים במאה ה-18 לקו בטעם הרע של אותה התקופה והכניסו "שיפורים" גסים. למשל, הם מרחו על הקירות והתקרות טיח לבן כדי למחות את זכר "הגותיות המזוויעה" וחרצו בעמודים כדי לשוות להם סגנון יווני. במאה ה-19, כשמונה האדריכל המהולל ויולה לה דוק, משקם נוטרדאם, לשקם את הנזקים, לא לכולם נמצאה תקנה.

הסיור בכנסייה מרשים. בעיקר פסל ז'רמן הקדוש מהמאה ה-12 שמימין לכניסה, וקפלת סן סקרמן שבה פסל של הבתולה מהמאה ה-15 מעץ צבוע. התרשמתי מטריפטיכון (ציור המחולק לשלושה) יפהפה, מהיציע המלכותי שבאמצע הכנסייה ומרטאבל (ציור על לוחות לא קבועים בקיר, המוצבים מאחורי המזבח ואפשר לשנות את העמדתם) פלמי שנמצא מאחורי היציע. הפעמון היחיד בכנסייה שרד מ-1529 ונכנס להיסטוריה העקובה מדם של פריז: האצולה חששה שהפרוטסטנטים המקיפים את שארל התשיעי שולטים בו ויתפסו את השלטון. באישורו של שארל, קבעו הקושרים הקתולים את הצלצול כסימן מוסכם להתחיל בטבח, וב-1572 ערכו בפרוטסטנטים קטל איום ונורא.

כתובת: 2 Place du Louvre, הרובע ה-1
מטרו: Louvre-Rivoli
תשלום: הכניסה חינם

אטלייה ברנקוזי. המקום משחזר את סדנת העבודה של הפסל קונסטנטין ברנקוזי

עליית הגג של האנוואליד: מוזיאון פלאן רלייף
המוזיאון השוכן באנוואליד (Les Invalides) מוקדש לצבא ולמלחמות וכולל גם קבר נפוליאון. הוא אינו מעניין במיוחד, ואף על פי כן הַמלצתי לבקר בו מפורשת, ולו בזכות המוזיאון הקטן הנחבא בקומה הרביעית. מוזיאון פלאן רלייף (Plans Reliefs) מציג מפות תבליט בקנה מידה קטן של ערי מבצר שנבנו לאורך האוקיינוס האטלנטי, הפירנאים והים התיכון. המפות כוללות את הביצורים, דמויות זעירות ואת הנופים שמסביב, והכל בצבעים חיים ובתאורה דיסקרטית.

דברי ימי תורת הביצורים המוצגים לפנינו שולִיים בהשוואה לפן האמנותי של התבליטים – עבודת פסיפס נפלאה שהתמחה בה בית מלאכה יחיד בצפון צרפת. היצירה החלה ב-1668, ולפני המהפכה הצרפתית הועברה לעליית הגג של האנוואליד. המהפכה לא התייחסה לתבליטים כאל נכסי מלך שדינם החרמה משום שנזקקה למידע שהכילו. היצירה נמשכה עד 1870 ופסקה רק משנעלם הצורך, כלומר משחדלו לבנות ערי מבצר.

כתובת: Hôtel National des Invalides, הרובע ה-7
מטרו: La Tour-Maubourg, Varenne, Invalides
הכניסה בתשלום

בשולי אקול מיליטר: הגן של אונסק"ו
בדרום הרובע ה-7, בפינה הדרומית-מערבית של אקול מיליטר (École Militaire), נמצא בית אונסק"ו, ארגון האו"ם לחינוך, מדע ותרבות. למבנה יש מתכונת מעניינת של Y שכל אחת מצלעותיו קעורה. בכיכר פונטנואה (Place de Fontenoy), שם נמצאת הכניסה הראשית, הצלע הקעורה תואמת את צורת הבניין הישן שמעבר לכיכר ויוצרת אפקט נאה. בהמשך הוסיפו מבנים המשבשים את ההרמוניה, והארגון התרחב לרחובות סמוכים. האם להסיק מכך שהתרבות העולמית משגשגת, או שמא זו תוצאת התרבותן האינפלציונית של מדינות ושל חוק הריבוי הטבעי של כל מִנהל ציבורי?

הבית והגינה אוצרים יצירות של אמנים ממדינות רבות. בדלפק מחלקת הביקורים אפשר להצטייד במדריך קצרצר ובעלון מפורט לגן היפני הראוי להתעמקות. הגן, שי של ממשלת יפן, הוא הראשון שעוצב בידי פַּסָל (איסאמו נוגושי שמו) ולא בידי מעצב גנים, והוא מסמן את תחילתה של מגמה כזאת ביפן. שימו לב לראש המלאך הצמוד לקיר הבניין: שריד מכנסייה בנגסאקי, אחרי הפצצה.

גן פסלים שני ברחבה הראשית, ובו יצירות של קַלדֶר, הנרי מור, ג'אקוֹמֶטי. עבודה של דני קרוון, עץ הזית, וקיר שעליו רשום המוטו של הארגון בכל השפות הרשמיות שלו – עברית לא ראיתי. בקומת הקרקע יצירות נוספות של פיקאסו, חואן מירו ועוד, וכן תערוכות זמניות.

כתובת: Place de Fontenoy, הרובע ה-7
מטרו: Ségur,Cambronne
תשלום: הכניסה חינם