פריז בעקבות השנסונים הגדולים

אומרים שלא כל אדם זוכה לאהוב בחייו – אהבה גדולה, מסעירה ומטלטלת, מרגשת ומייסרת, כזאת שמשתלטת על החיים, משבשת את ההיגיון, מאכלת את הלב והנשמה והופכת אותם לעבד נרצע ולשפחה כנועה. אהבה ממכרת שיש בה רגעים קטנים של אושר עילאי ורגעים אינסופיים בהם הלב נשבר ומתרסק לאלפי רסיסים קטנים הנסחפים אל נהרות של דמעות, שנדמה כי לעולם לא יצליחו לשטוף את הכאב. אם התיאור הדרמטי הזה נשמע לכם כמו מונולוג מרומיאו ויוליה, או יותר כמו בית משנסון צרפתי היוצא מפיה של זמרת שדופה בשמלה שחורה קטנה, שקוֹלה המיוסר צרוד מעשן של סיגריות זולות, והיא ניצבת בודדה במרכזה של במה עירומה עם אלומת אור יחידה בבר אפלולי בפריז של שנות השלושים – הגעתם למקום הנכון.

כתבות נוספות ומידע שימושי על פריז כאן

זוג אוהבים בפריז, עיר של אהבות ענקיות ולבבות שבורים | צילום: יואל שתרוג

Bienvenue, ברוכים הבאים, למופע השנסונים של ענקי הזמר הצרפתיים, שידעו לפרוט בכתיבתם ובשירתם על הנימים הדקים והשבריריים ביותר של נפש האדם. יוצרים שהיטיבו לתאר את ההתמודדות שלנו כבני אנוש עם אהבה, פרידה, אובדן, זקנה, חברות וחיים שלא ישובו עוד. זהו מסע בין סמטאותיה העתיקות של פריז, ששימשה השראה לשנסונים רבים, בין בתי הקפה המיתולוגיים במונמרטר ומועדוני הלילה ואולמות המופעים במונפרנאס. מסע שמתחיל בשנות העשרים ולא יסתיים לעולם – בעקבות ז'ק ברל ואדית פיאף, ועוד זמרים נפלאים אחרים כז'ורז' ברסאנס, שארל אזנאבור, ברברה, סרז' גינסבורג וג'ולייט גרקו, שחלקכם אולי לא שמע את שמם מעולם, אבל רוב הסיכויים שאם תקשיבו לשיר מפורסם שלהם תדעו לזמזם את הלחן גם בלי להבין את המילים, הלב כבר יבין.

יום אחד את תראי – דרכו של השנסון

השנסון (Chanson, בצרפתית: שיר) החל את דרכו במוסיקה הצרפתית של שלהי ימי הביניים ותחילת תקופת הרנסאנס כיצירה חילונית רב קולית. הרפרטואר היה רחב ומגוון והכיל שירי רחוב פופולריים והומוריסטיים לצד יצירות רב-קוליות מורכבות. במרוצת השנים עבר הז'אנר גלגולים רבים עד שהגיע לפתחה של המאה ה-20, שבה קיבל את צורתו המודרנית בקברטים ובמיוזיק-הול בגדה הימנית של פריז ובעיקר ברובע מונמרטר.

בית קפה פריזאי. בתי הקפה של העיר היוו מוקד משיכה לאמנים ומוזיקאים | צילום:  יואל שתרוג

היו אלה שנות העשרים העליזות, בהן פריז פרחה והפכה למרכז תרבותי ואמנותי ומוקד משיכה לאנשי תרבות, אמנות ורוח ידועים מכל העולם, שהשפיעו גם על השינויים בתכני השנסונים ובאופן הביצוע שלהם. השנסונים בתקופה המודרנית מייצגים רעיונות חברתיים ואנושיים ומאופיינים במילים מלודרמטיות ובהשפעות מוסיקליות זרות, בעיקר ג'אז, סווינג ורוק'נרול מארצות הברית. אך המאפיין הבולט והחשוב ביותר הוא המבצעים בעלי הנוכחות הבימתית הכובשת – זמר יחיד בליווי גיטרה, הרכב מצומצם של להקה או חבורת זמר בנוסח עממי (כמו ז'ק ברל, אדית פיאף, הקומפניון דה לה שנסון ועוד).

מייסד השנסון הצרפתי החדש, בצורתו המוכרת, היה הזמר שארל טרנה (Charles Trenet), שהחל לשיר בשנות ה-30. שיריו היו על גבול הפואטי, לחניו הושפעו ממקצבים אמריקאים שלא היו מוכרים עד אז בצרפת והופעתו הבימתית הייתה כובשת כשל טרובדור מודרני. טרנה הקליט קרוב לאלף שירים, אך השיר המפורסם ביותר שלו, הים (La Mer), הוא שהקנה לו תהילה עולמית, כאשר הפך ללהיט בינלאומי גם בארצות שאינן דוברות צרפתית, ואף שימש כפסקול בסרטים רבים.

אולימפיה, אולם הקונצרטים המפואר בו ברל נהג להופיע | צילום: Paris Tourist Office – David Lefranc©
רגעים של אש ורעם, שפל וגאות

מקום של כבוד שמור לטרנה ולזמרים גדולים אחרים בפנתיאון השנסוניירים הצרפתיים. אבל (וכאן אנחנו עושים קפיצה גדולה קדימה, בהמשך נחזור לאחור), בין אוהבי הז'אנר ומוסיקולוגים מכל העולם קיימת הסכמה כמעט גורפת, שזמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים הוא ז'ק ברל (Jacques Brel), שמוצאו דווקא מבלגיה, עובדה שהצרפתים המוקסמים משיריו היו מוכנים לשכוח לו. הזמר השרמנטי, יפה הבלורית והתואר, שסיגריה נצחית תלויה לו בזווית הפה, החל את הקריירה שלו בבתי קפה וברים ברובע האמנים מונמרטר בתחילת שנות ה-50, ובתוך זמן קצר שיריו העשירים בדימויים עזים והופעתו הכובשת חצו את גבולות הרפובליקה והרטיטו לבבות בכל העולם. כמו הזמרת האגדית אדית פיאף שפרשה עליו את חסותה והשניים אף הופיעו יחד בהזדמנויות שונות, גם ברל הטוטאלי הלך עם המוסיקה שלו עד הסוף ועשה שימוש במילים ובדימויים רבי משמעות, בעצב, בכאב, באכזבה, אבל גם בהומור ובאירוניה עצמית שהותירו רושם עז ויחד עם זאת היו מאופיינים בפשטות מנחמת, שהרי אלה החיים-מורכבים ופשוטים בו זמנית.

ז'ק ברל, זמר השנסון הגדול ביותר בכל הזמנים

ברל הופיע ב-Au Lapin Agile (הארנב הזריז), מועדון שנסונים ותיק במונמרטר, במולן רוז' (Moulin Rouge), מועדון הקברט המיתולוגי ברובע ה-18, וכמובן באולימפיה (Olympia), אולם הקונצרטים הגדול והמפואר – כולם מקומות שפועלים עד היום. הוא שלח ידו גם בבימוי ובמשחק, אך כאמור היו אלה השירים שכתב וביצע שהציבו אותו בקדמת הבמה. הוא כתב שירים על נושאים שונים ומגוונים – אהבה, בדידות ועניינים שברוח. ברבים משיריו עולה נימה סוציאליסטית אנטי בורגנית ואמפתיה כלפי החלשים בחברה. כך למשל בשיר "הבורגנים" (Les Bourgeois) הוא מלגלג על צביעותם ומוסכמותיהם החברתיות של הבורגנים, ובשיר "לראות חבר בוכה" (Voir Un Ami Pleurer) הוא מדבר על האלגנטיות שבהיות שחור ועל האומץ שבהיות יהודי, אבל מדגיש דווקא את הקושי שלו כאדם, של כל אדם, לחזות בסבלו של חברו.

בין שיריו המפורסמים של ברל ניתן למנות את "אמסטרדם" (Amsterdam) הנוגע ללב, "סוכריות" (Les Bonbons) ו"שיר האוהבים הישנים" (La chanson des vieux amants), שבתרגום של נעמי שמר לעברית נקרא "אהבה בת עשרים". אך השיר המפורסם והאהוב ביותר שלו, שתורגם לשפות רבות כולל לעברית, המזכך את יכולותיו המופלאות של ברל בכתיבה, הלחנה וביצוע לכדי שלמות, הוא כמובן "אל תעזבי אותי" (Ne Me Quitte Pas) האלמותי – שיר שמעיד על כך שלמרות נטייתו של ברל לשיוויוניות, דווקא את הנשים בחייו הוא תפס כחזקות יותר וכנמצאות לרוב בצד הפוגע ולא בצד הנפגע של המשחק החברתי.

חצר פנימית בשכונת בלוויל, שם נולדה אדית פיאף | צילום:  Paris Tourist Office – Alain Potignon©

החיים בוורוד ושחור

אומרים שהדרך הטובה ביותר להכיר את פריז היא ללכת בה לאיבוד. קחו איתכם רשימת אתרים והמלצות וצאו לטייל בעיר הכי יפה בעולם, שכמעט בכל פינה שלה תפגשו גם מישהו מפורסם – רובם כבר לא בין החיים, אבל חרוטים בזיכרון האנושי לנצח. אדית ג'ובאנה גאסיון, הידועה בשם אדית פיאף, היא אחת מהם. גדולת זמרות השנסונים הצרפתית נולדה בשכונת בלוויל (Belleville) שברובע ה-20 של פריז – האגדה מספרת שהיא נולדה בחדר מדרגות בבית דירות בשכונה הפשוטה, בת לזמרת כושלת ואמן קרקס שמצא את פרנסתו ברחובות. פיאף, שהפכה עם השנים לקולה של צרפת, החלה את דרכה המוסיקלית בעוני מחפיר על מדרכות פריז בין רובע הזונות בפיגאל לבלוויל. מזלה החל להשתנות בשנת 1935 לאחר שלואי לפלה (Louis Leplée), הבעלים של קברט לה זֶ'רְנִי, שמע אותה והעניק לה את עבודתה הראשונה כזמרת במועדון שלו בשדרות שאנז אליזה.

רובע בלוויל. שכונה מקסימה עם אווירה צעירה ותוססת

חייה של פיאף היו רצופים בעליות ומורדות ושמה נקשר באינספור מאהבים מזדמנים, מוסיקאים ידועי שם ושערוריות רומנטיות. היא נלחמה על הבמה ומחוצה לה, שרה את עצמה לדעת, שרה את החיים וחיה את השירים. היא נתנה את כל כולה ולא פחדה להיחשף על כל חולשותיה ופחדיה. כמה משיריה ואופן ביצועם הדרמטי שיקפו את עלילות חייה הנפתלים ואת האסונות שחוותה. רשימת מאהביה היתה ארוכה ומפוארת, בהם מישל עמר, המוסיקאי היהודי, שכתב לה את "האקורדיוניסט" (l'Accordéoniste), וז'ורז מוסטקי שכתב עבורה את "מילורד" (Millord).

בין שיריה הרבים והנודעים של פיאף, שחלקם תורגמו לשפות שונות וזכו לאינספור ביצועים, ניתן למנות גם את "החיים בוורוד" (La Vie en rose), "פדם פדם" (Padam padam), "המנון לאהבה" (Hymne à l'amour) הטראגי, שנכתב לאחר מותו של אהובה בתאונת טיס, והשיר הכי מזוהה איתה "לא, איני מתחרטת על דבר" (Non, je ne regrette rien) . פיאף החלה לשיר את השיר הזה בהופעותיה האחרונות באולימפיה, כשמצב בריאותה (היא נפטרה מסרטן בשנת 1963) כבר החל להידרדר, ואמרה עליו כי "זה השיר שלו חיכיתי כל חיי", "השיר הזה הוא אני".

מסלול טיול בעקבות אדית פיאף

שכונת בלוויל היא שכונה מקסימה שהצליחה לשמור על אופייה הפשוט, אבל יש בה אווירה צעירה ותוססת שמזכירה את האיסט וילג' בניו יורק, עם שפע של תיאטראות, אולמות קונצרטים, מסעדות וברים. טיול בשכונה יוביל אתכם בין נקודות ציון בחייה של הזמרת הענקית בעלת החזות הטראגית: ברחוב בלוויל (Rue de Belleville) מס' 72, שלפי האגדה פיאף נולדה בחדר המדרגות שלו, ובהמשך בבית מס' 115 שבו התגוררה עם אביה לאחר שאימה זנחה אותה. כדאי לבקר גם ב-Aux Folies, בר שכונתי חמוד שבו הופיעה פיאף בצעירותה, ובאולם המופעים La Java, שהתפרסם בזכות ההופעות שלה. משם מומלץ להמשיך לדירה שבה התגוררה פיאף בצעירותה והיום שוכן בו מוזיאון אדית פיאף, ואם אתם רוצים לחלוק לה כבוד אחרון תוכלו להיכנס לבית הקברות פר לאשז שבשכונה ולהניח פרח או אבן על קברה של הזמרת המופלאה, שבחייה הקצרים והקשים הצליחה לרגש כל כך הרבה אנשים.

קברה של אדית פיאף בבית הקברות פר לשאז

על אהבות שלא נפרטו ליומיום

כשבאים לדבר על השנסון הצרפתי מדגישים כמובן את המילים והמסר, אבל השנסונים הצרפתיים בכללם קמים או נופלים עם אישיותו של המבצע ועם דרך ההגשה שלו. צרפת ניפקה לעולם כמה מהשנסוניירים הנפלאים ביותר שידע הז'אנר, חלקם הצליחו לפרוץ אל מעבר לים וחלקם נחלו הצלחה בתוך צרפת ובארצות דוברות צרפתית – אבל כולם בלי יוצא מן הכלל קבעו את משכנם בעיר האורות, ששימשה להם מקור השראה, ובשירים רבים אף כיכבה כמושא אהבה או כמטפורה לאהובה מסתורית וחמקמקה.

מוזיקאית בפריז |צילום: יואל שתרוג

לצד ז'ק ברל ואדית פיאף, שמובילים בראש רשימת זמרי השנסון הצרפתיים, נמצא הזמר שזכה לכינוי "פרנק סינטרה הצרפתי", שארל אזנבור (Charles Aznavour). אזנבור, שנולד בפריז להורים ממוצא ארמני, הוא גם מלחין, שחקן קולנוע ופזמונאי. כבן להורים אמנים אזנבור הכיר מילדות את עולם התיאטרון, אך את פריצתו הגדולה הוא חייב לאדית פיאף ששמעה אותו שר וצירפה אותו לסיבוב הופעות שלה בצרפת ובארצות הברית.

כמו סינטרה גם אזנבור הוא בעל קשת רחבה של שירים ומקצבים, קול מחוספס, חם ומלא הבעה, ונוכחות בימתית סוחפת. אזנבור שר על אהבה, על אובדנה, על החיים, על פרידות קשות ואהבות לא ממומשות, וכמובן – על פריז. בין להיטיו הגדולים ניתן למנות את "את ואני" (Toi et Moi), לה בוהם (La Boheme), שתי גיטרות (Les Deux Guitares) ואת שירו המפורסם She, שמילותיו נכתבו באנגלית והוא זכה לביצועים רבים.

שארל אזנבור. פרנק סינטרה הצרפתי

עוד אייקון צרפתי שנחשב לאחד המשוררים וזמרי השנסון הדגולים בצרפת הוא ז'ורז' ברסאנס (Georges Brassens). ברסאנס שכונה "הטרובדור של המאה ה-20", כתב ושר על נושאים רבים, החל מאהבה וחברות ועד זנות ומוות. ברבים משיריו ברסאנס מתח ביקורת נוקבת על החברה ועל האדישות ואי הצדק שלה כלפי החלשים. כיוצר אנרכיסט שהעלה על נס את המקצוע העתיק ביותר בעולם, ברסאנס כתב מילים שבצרפת של שנות ה-50 לא העיזו לנגן ברדיו. אחד מהשירים הללו הוא "אמנות המדרכה" (Le Mauvais Sujet Repenti) המתאר את יחסיו המורכבים כסרסור עם יצאנית מתלמדת בפיגאל, הידוע כאזור הזנות של פריז. "תודה לך על שיריך שעוזרים לנשים כמונו לחיות", כתבה לו המאדאם של בית הזונות הגדול בעיר.

ברסאנס כמעט שלא הופיע מחוץ לצרפת, אבל רבים משיריו תורגמו לשפות רבות, בהן גם עברית. בין שיריו המפורסמים של ז'ורז' ברסאנס: הפורנוגרף (Le pornographe), "פרננד" (Fernande), שנחשב לאחד השירים הבוטים אך פופולריים שלו, והשיר לא אבקש את ידך (La non demande en Mariage).

זמרת רחוב בפריז. השנסונים הצרפתיים קמים או נופלים עם אישיותו של המבצע ועם דרך ההגשה שלו | צילום: יואל שתרוג

קרמל, בונבון ושוקולד

אין כמו פריז היפה בערים להתרפק בה על השירה האלגנטית, הסנטימנטלית והרומנטית של גדולי השנסוניירים הצרפתיים. במקומות שונים בעיר מנסים לשמר את המסורת ארוכת השנים של ערבי שנסונים בהם זמרים בני ימינו מבצעים את הקלאסיקות האהובות של זמרי השנסונים הגדולים, שכמעט כולם כבר אינם בין החיים. קצרה היריעה מלספר על כולם, אבל נזכיר כאן גם את סרז' גינסבורג, הזמר והמלחין היהודי, שהקריירה המוסיקלית שלו דשדשה בשנות ה-50 וה-60 והוא העדיף להישאר מאחורי הקלעים ולכתוב שירים לאחרים, ביניהם השיר המפורסם בובת שעווה, בובת קש (Poupée de cire, poupée de son) בביצוע הזמרת פראנס גאל, נציגת לוקסמבורג לאירוויזיון לשנת 1965, שאף זכה במקום הראשון. עוד נזכיר את דלידה (Dalida), זמרת השנסון המצרית ממוצא איטלקי, שהדואט המפורסם שלה עם השחקן הצרפתי ההורס אלן דלון מילים מילים (Parole Parole) ממיס עד היום גם את ליבם של הציניקנים הקשוחים ביותר.

צייר במונמרטר מול מועדון הקברט Au Lapine Agile | צילום Paris Tourist Office – Amélie Dupont©

והיה איב מונטאן (Yves Montand), שחקן קולנוע וזמר שנסונים גדול, שגם אותו אדית פיאף גילתה ואף אירחה במיטתה, עם שיריו תחת שמי פריז (Sous le CIEL de Paris) והשיר היפהפה עלי שלכת (Les Feuilles Mortes). והיו גם ז'ילבר בקו (Gilbert Bécaud) עם שירו המפורסם נטלי (Nathalie), וברברה (Barbara), הזמרת היהודיה שנודעה בכינוי "האישה בשחור", עם שירה ננט (Nantes), וז'ולייט גרקו (Juliette Gréco) האצילית, שהיתה המוזה לרבים מהסופרים והאמנים בסן ז'רמן דה פרה, איתם נהגה להיפגש בקפה-קבארט "השור על הגג".

המלצה על ערב שנסונים נוסטלגי

באחד מביקורינו הרבים בפריז, לפני כמה שנים, אחרי שחרשנו את הסמטאות ובתי הקפה הקטנים במונמרטר, הלכנו במסלול חייה של אדית פיאף, עצרנו לחנייה קצרה בכיכר דלידה (Place Dalida) וביקרנו בקברה המפואר של הזמרת היפהפיה שסיימה את חייה באופן טראגי, ביקשנו לסיים את היום עמוס החוויות בערב רגוע לצלילי שנסונים צרפתיים ישנים וטובים. הפריזאים, חברינו הישראלים שמתגוררים בפריז שנים רבות ומתהדרים בהיכרותם העמוקה את העיר, הובילו אותנו בגאווה מקומית לקברט המיתולוגי Au Lapin Agile (הארנב הזריז), שנחשב למעוז השנסונים הצרפתי בפריז.

Au Lapine Agile, מועדון הקברטים הוותיק שאירח את גדולי השנסוניירים הצרפתיים

המועדון הוותיק, הממוקם בתוך מבנה ורוד וישן, קרוב למורדות הצפוניים של מונמרטר, קיים כבר 150 שנים, בהן אירח את גדולי השנסוניירים הצרפתיים – אדית פיאף, ז'ק ברל, שארל אזנבור, איב מונטאן ורבים אחרים. גם היום שומר המקום על אותו קו ומציע מופעי קברט אינטימיים וערבי שנסונים (עם משקה ראשון חינם).

בערב שבו ביקרנו במועדון התקיימה הופעה של קבוצת זמרים שביצעו בכישרון רב ועם המון כבוד את הלהיטים הגדולים של השנסוניירים האהובים. אז אם אתם מתכננים נסיעה לפריז בקרוב ויש לכם ערב פנוי, זה המקום לבלות בו ערב שמשולבים בו מוסיקה נפלאה, יין צרפתי משובח ואווירה פריזאית נוסטלגית ומקסימה. כתובת: Rue Saules 22, Lapin Agile

צילומים: יואל שתרוג, שאטרסטוקtionaal Archief, Den Haag, Rijksfotoarchief, Roland Godefroy, GFDL,  Md.altaf.rahman CC BY-SA 4.0,  Paris Tourist Office – Amélie Dupont , Alain Ptignon, David Lefranc©