פריז – אתרי מורשת

זה לא היה סתם עוד יום רגיל של תייר, שממתין בתור הארוך ללובר או לתערוכה מיוחדת בגראן פאלה (Grand Palais), אלא יום מיוחד – אחד משניים – של ימי המורשת (Les Journées du Patrimoine), המתקיימים מדי שנה בסוף השבוע הראשון או השני של ספטמבר. בימי המורשת נפתחים למבקרים, חינם אין כסף, שעריהם של כל האתרים הציבוריים, כולל ארמונות ובתים פרטיים, שחלקם סגורים לקהל הרחב בשאר ימות השנה, ולכן גם מדריכי התיירים המפורטים ביותר אינם מספרים עליהם.

לא פחות חשובה מן האתרים היא תפיסת העולם המדריכה את פתיחת השערים בפני הציבור: נכסי התרבות והרוח שייכים לכל אזרחי צרפת, ולכן שמורה להם הזכות לבקר בהם לפחות פעם בשנה. ביומיים אלה זורמים מיליוני צרפתים ותיירים אל האתרים הציבוריים. בשנת 1999, למשל, נפתחו לציבור 14 אלף אתרים ונערכו בהם יותר מ־11 מיליארד ביקורים.

חלק מהאתרים פתוחים למבקרים כל השנה, אך הביקור בהם כרוך בתשלום. בימי המורשת הכניסה חופשית, למעט כמה מהאתרים, שאינם נכסי המדינה, ובהם הכניסה בתשלום. חלקם נפתחים רק לשעות ספורות, אז כמובן הופכים התורים בלתי נסבלים.

לא רק מציצנות
אתרים לא מעטים – כמו ארמונו של נשיא צרפת, מעון ראש הממשלה, בית האספה הלאומית או בניין הסנאט בגני לוקסמבורג – מאפשרים למבקר להשביע את יצר המציצנות, גם אם לא מכניסים אותו לחדרי השינה או לחדרי הישיבות הפרטיים. אתרים אחרים, מעניינים לא פחות, מאפשרים לערוך סיור אינטימי בהיסטוריה החברתית, הפוליטית, הכלכלית, הדיפלומטית והתרבותית של אירופה.

כמו כל דבר בצרפת, גם מועד קיומם של ימי המורשת אינו מקרי: הוא נקבע לתחילת חודש ספטמבר, כאחד האירועים שנועדו לציין את

אולם הכניסה המפואר בבית השגריר הבריטי

ה־ Rentrée- החזרה הגדולה לחיים מחופשת הקיץ. זהו ניסיון מודע לשלב את מועד פתיחתה של השנה החדשה – שנת הלימודים בבתי הספר וחידוש הפעילות העסקית והתרבותית – בהכרזה ברורה על זיקתה למסורת התרבותית וההיסטורית של צרפת.

מדי שנה נבחר נושא מסוים לימי המורשת. בשנת 2000 נבחרה, כצפוי, מורשת המאה ה־20, עם דגש מיוחד על הארכיטקטורה, בהנחה שהיא התחום החשוב מכל במורשת שתנחיל המאה שחלפה.

ראשיתה של מסורת ימי המורשת ב־1984 – זו היתה אחת היוזמות היותר מבורכות של השר הממונה דאז על התרבות, ז'אק לנג. כוונתו של לנג היתה לחזק את המוּדעות למורשת הצרפתית ולעודד את מה שבשנים האחרונות אוהבים לתאר בצרפת כדמוקרטיזציה של התרבות: הפיכתם של חיי התרבות, כולל נכסיהם החומריים, לנגישים יותר לכולם.

מי שרוצה, יכול לראות את ראשיתו של התהליך כבר ב־1793, כאשר אחת ההחלטות הראשונות של הרפובליקה הצרפתית, שזה עתה נולדה, היתה להפוך את האוספים של בית המלוכה שבלובר למוזיאון המיועד לעם כולו. אפשר אפילו להקדים ולראות את תחילת התהליך בפתיחתם לציבור של גני טיולרי (Tuileries). הגנים עוצבו ב־1664 על ידי האדריכל לה נוטר, שמונה לתפקידו על ידי ז'אן בטיסט קולבר, השר האחראי על הבנייה והעבודות מטעם לואי ה־14.

התוצאה היתה כל כך יפה עד ששארל פרו (שאמנם זכור כיום בעיקר כמחברם של סיפורי אמא אווזה, אבל היה גם חבר האקדמיה הצרפתית ופקיד בכיר בשירות המלך) סבר כי אין זה ראוי שרק בני משפחת המלוכה ייהנו מהגנים, וכי יש לפתוח אותם לציבור כולו.

בתקופתו של לואי ה־14 היתה צרפת למעצמה, גם בתחום העיצוב. הסגנון שהוא ומעצביו יצרו, הנקרא על שמו, פותח תוך ניסיון לשרטט סגנון צרפתי ייחודי. דוגמה למפעלותיו אפשר לראות בארמון ורסאי (Versailles), במתחם בית האינווליד (Invalides) ובמקומות רבים נוספים.

מאה ביקורים במאה שנים
גם מי שנמצא בפריז לשהות ארוכה מתקשה לבחור בין האתרים הרבים המוצעים לביקור במשך אותם יומיים. אחרי שפסלתי את האפשרות לעמוד שעות בתור כדי לזכות להתארח בסלון של נשיא צרפת או בזה של ראש ממשלתה, ויתרתי גם על אפשרות קוסמת אחרת: התוכנית המיוחדת לשנת 2000 – "מאה ביקורים במאה שנים" – שהציעה ביקורים מודרכים על ידי היסטוריונים ואדריכלים במאה אתרים שנבחרו לייצג את המאה ה־20. התורים הארוכים שהשתרכו בכל מקום הבהירו לי שלא אוכל לקבל אפילו תמונה חלקית של מאת האתרים.

הבחירה שלי נפלה על ביקור בכמה מעונות של שגרירים זרים בפריז. לכאורה, מה לשגרירויות זרות, שהן בכלל בגדר אקס טריטוריה, ולמורשת הצרפתית? התשובה על כך מאפיינת אולי יותר מכל את טיבם של ימי המורשת. מדובר בחווילות פרטיות ובארמונות קטנים עתירי היסטוריה,

הסלון האדום. הציורים מושאלים מטייט גלרי בלונדון

שמילאו בעבר תפקיד נכבד בהיסטוריה הצרפתית ונמכרו על ידי יורשי הנכסים למדינות זרות. ממשלת צרפת, שרואה בהם כמובן חלק מן המורשת הצרפתית, הכריזה עליהם כעל אתרים לשימור. לפיכך, היא מקדמת בברכה את החלטתן של השגרירויות הזרות לפתוח את שעריהן לציבור הרחב, ככל הנראה לאור ההצלחה הרבה שזכו לה ימי המורשת בשנים האחרונות.

לנו – פשוטי עם, אזרחי צרפת וסתם תיירים מן השורה – אין אפשרות לבקר בחווילות ובארמונות כאלה, שאוצרים בתוכם שכיות חמדה נדירות. פעמים רבות לא נופלים האתרים הללו ממבנים דומים שהפכו למוזיאונים פופולריים, כמו מוזיאון קוניאק ז'ה (Cognacq Jay) שברובע מארה או מוזיאון ניסים דה קמונדו (Nissim de Camondo) שברובע ה־17 (ראו "מטיילים" פריז). למעשה, בתי השגרירים מעניינים אפילו יותר דווקא משום שחיים בהם אנשים. ביקורים כאלה מומלצים בעיקר לאלה שביקרו בעיר לא מעט פעמים, ונדמה להם שכבר מיצו את ההיצע לתייר, בייחוד בתחום הארמונות והבתים המפורסמים.

ברובע ה־7 של פריז, למשל, מצויים כמה מהחווילות ומהארמונות היפים של המאה ה־18: ברחוב וארן שוכן ארמון ראש הממשלה, הוטל דה מאטיניון
(Hôtel de Matignon), ובבית אחר ברובע, הוטל ד'אבארה
(Hôtel d’Avaray), מתגורר השגריר ההולנדי. הבית נמכר להולנדים על ידי יורשיו של המרקיז מאבארה, והוא נושא את שמו עד היום. הוא נשמר במתכונתו המקורית, ונעשו בו עבודות שימור בלבד. בשל ההקפדה על שימורו, מאפשר הביקור בארמון הזה הצצה אינטימית לארכיטקטורת הפנים של ארמונות קטנים מהמאה ה־18.

גרם מדרגות מפואר מברזל מעוטר פיתוחים מוביל לקומה הפרטית, שבה לא הורשינו לבקר. מולו נמצאת דלת המובילה לחדר ובו ספריית עץ בסגנון לואי ה־14. החדר הקרוי "הסלון הקטן" מעביר אותנו לסגנון לואי ה־16: אח עשוי שיש לבן ותבליטים מעוטרים מעל לדלתות. את חדר האוכל הגדול מקשטים שטיחי קיר מהמאה ה־18, וב"סלון הגדול" תלויים שטיחי קיר עתיקים יותר, מהמאה ה־16, ובהם סצנות ציד מלכותיות. אפילו התאונה המצערת, שבה שבר אחד המבקרים אגרטל סיני עתיק ורב ערך, לא גרמה לעובדי השגרירות האדיבים לאבד את שלוות רוחם. פרט לכמה אנחות מהוסות, הם הקפידו לשמור על אלגנטיות דיפלומטית ראויה לציון.

סיפורי בתים
לא הרחק משם נמצא ביתו של השגריר הבריטי, השוכן בלב הרובע ה־8, ברחוב פובור סנט הונורה. בשנת 1803 נמכר הבית על ידי אלמנתו של הדוכס שגר בו לאחותו האהובה של נפוליאון בונפרטה, פולין לה קלר, שהיתה אז בת 22 ובעצמה אלמנה. במשך 11 השנים שהתגוררה בבית, ערכה בו פולין שינויים מפליגים והקימה גלריה של תמונות שאסף בעלה.

סיפורו של הבית נפרש על פני השנים: הבית ואוצרותיו לא נפגעו אפילו בזמן הכיבוש הגרמני במלחמת העולם השנייה, מפני שהבית הועבר לחסות ארצות הברית ואחר כך לחסות שווייץ, וחפצי החן שלו הועברו לשמירה בעמק הלואר. לאחר שחרור פריז הועמד הגן לרשות פצועי המלחמה של בעלות הברית. הדים לסיפורם של הבית ויושביו עולים מהתמונות ומחפצי הנוי שבו, בהם פסלים ותמונות של נפוליאון ושל אחותו. בחדר השינה של פולין אפשר לראות גם את מיטתה הקיסרית של הגברת.

יותר מכל הרשים אותי חדר האוכל, שנערך לפי כל כללי הטקס – ככל הנראה במיוחד לכבוד יום המורשת – ועוטר במאות ורדים אדומים. סביב השולחן מוצבים 65 כסאות, ובמרכזו פסל שולחני, שכמותו לא ראיתי באף אחד מהארמונות שבהם ביקרתי בעבר. הפסל אכן משווה לשולחן הדר ופאר לא שגרתיים, אך איני מקנאה במי שמוזמן להסב לארוחה רשמית סביב שולחן כזה, העמוס קריסטלים וכלי כסף, ופוחד לגרום נזק לכל הפאר ההיסטורי הזה בהינף יד אחד בלתי זהיר.

מלחמת המעמדות
1ביציאה מהארמון המפואר נתקלים בשלט צדדי שמפנה אל כניסת המשרתים, ולא צריך להיות סוציאליסט אדוק כדי לחשוב שלמלחמת המעמדות היתה סיבה טובה. בעוד הגברת נמה את שנתה במיטתה המפוארת, להמוני פריזאים אחרים, בני המעמדות הנמוכים, בקושי היה מה

הסלון הכחול. הבית נבנה על ידי המחנך של המלך לואי ה-15

לאכול. אחרי כל הפאר המופלג הזה ואווירת הדקדנס המתקתקה של בתי השגרירים היה נחוץ לי שינוי קיצוני.

ההרהורים הובילו אותי לאתר היסטורי אחר, משכנה של המפלגה הקומוניסטית: בניין ענקי הנמצא ברובע ה־19, ובעולם אחר לחלוטין. המשכן (כמעט אפשר לומר המבצר) של המפלגה הקומוניסטית תוכנן על ידי הארכיטקט הברזילאי אוסקר נימיאר, והוא נראה מבחוץ כמו שילוב של בית סוהר וכיפה אטומית. החללים המהמורניים שבפנים והרצפה הגלית הזכירו לי את הדיונות של ראשון לציון או את פני הירח.

הביקור במשכן הקודר דמה לסיור בתוך צוללת ועורר תחושה של מחנק, של אובדן. הרצאתו המתלהמת של אחד מחברי המפלגה המחישה כי רוחו הרעה של הקומוניזם אינה רק מורשת של מיצגים במוזיאונים. נזכרתי בעבודתו של האמן איליה קבאקוב "המטבח המשותף", שראיתי רק יום קודם לכן במוזיאון מאיול (Maillol). התמונה הזאת, המתארת ארוחה בחדר האוכל של הקולחוז, נחקקה בזכרוני כדוגמה לרמיסת כבוד האדם על ידי הקומוניזם.

הפריזאים מתלהבים
מעניין היה לראות עד כמה נענה הציבור הצרפתי לפתיחת השערים. המוני המבקרים, שרק מיעוטם תיירים זרים, העידו ברגליהם – ובעיניהם המתלהבות – על יחסם כלפי הרבדים ההיסטוריים והתרבותיים של ארצם ועירם. אין זה עוד טיול מאורגן לעיר אחרת, לאתר קדוש או למונומנט לאומי, אלא ביקור בעירך שלך, בביתך.

מסקר שנעשה בנושא עלה שרוב המבקרים באתרים הם בני 35־69, שרמת ההשתתפות עולה ביחס ישר לרמת ההשכלה וכי מרביתם מגיעים עם בני זוגם או עם משפחתם. מהסקר לא היה ברור מה חלקם של התיירים מכלל המבקרים, אבל באתרים שאני ביקרתי בהם היו התיירים מיעוט מבוטל. נראה כי רובם לא היו מודעים כלל לעניין.

הביקור באתרים של ימי המורשת דמה בעיני להתבוננות מקרוב בהיסטוריה הצרפתית. כל אחד מהם צופן בחובו את ההיסטוריה של המלכים ושל ההמונים, של המהפכות ושל האהבות הגדולות, של חיי הפאר ושל חיי הסבל והרעב, וכמובן את ההיסטוריה של שכיות החמדה ושל הציור, הפיסול, הארכיטקטורה והמרחב הציבורי והפרטי.

אי אפשר היה שלא להתקנא במדיניות התרבות הצרפתית, שיודעת לשמר את ההיסטוריה שלה מתוך כבוד גם לנכסי החומר וגם לנכסי הרוח, וכשצריך, יודעת שלעיתים עליה גם להרוס, בבחינת ישן מפני חדש תוציא.

תודת המערכת לגב' ליבי בורגי־לוייר מהשגרירות הבריטית בפריז על עזרתה ואדיבותה.