"נס של אינטליגנציה וענק של חומר", במלים אלה תיאר במאה ה-17 חוקר טבע צרפתי מפורסם בשם בופון, מייסדם של מוזיאון הטבע והגן הבוטני של פריס, את הפילים. מאז ועד היום לא פחתה מידת הסקרנות והעניין שמעוררים הפילים כאובייקט מחקר וכנשוא הגנתם של שומרי טבע. בספרם המפורסם "בין הפילים" (שראה אור גם בעברית) מתארים החוקרים איאן ואוריה דגלס המילטון את בעלי החיים האלה כיונקים שתבונתם ויכולתם לשתף פעולה עם בני האדם הן ברמה הגבוהה ביותר, ודומות לאלה של השימפנזים, הלווייתנים והדולפינים. משהו על האינטליגנציה שלהם אפשר ללמוד מן הנתון הבא: בעוד נפח מוחם של מרבית היונקים בשעת הלידה מגיע לכ-90 אחוזים ממסת המוח של הבוגרים, הרי אצל בני אדם מסת המוח של ילודים היא רק כ-27 אחוזים ממסת המוח של הוריהם הבוגרים, ואילו אצל הפילים הוא מגיע לשיעור של כ-35 אחוזים מנפח מוחם של הבוגרים. עובדה זו מעידה על יכולת הלמידה הגבוהה של הפילים. כבר לפני כ-20 שנה בלעתי בשקיקה את "בין הפילים" של הזוג דגלס המילטון, והיתה זו חוויה נעימה במיוחד לפגוש לפני זמן מה באחד ממחברי הספר פנים אל פנים ולשוחח עימו על מעלליהם של הפילים ועל הפוטנציאל הטמון בחקר חייהם. איאן דגלס המילטון שקד בשנות השישים על עבודת הדוקטורט שלו בהדרכתו של פרופסור ניקו טינברגן, חתן פרס נובל. המילטון ורעייתו אוריה היו הראשונים שחקרו את הארגון החברתי ואת אורח חייהם של הפילים באגם מאניארה (MANYARA) שבצפון טנזניה. התגלית העיקרית של הזוג המילטון היתה שחברת הפילים היא מטריארכלית (מצויה בשליטת הנקבות). הם מצאו אז, שהזכרים העוזבים את הקבוצה משוטטים לבדם או בחבורות במרחק מה מן הקבוצה. בני הזוג המילטון טענו בלהט: "התחלנו להבין קמעה בעל חיים ענק וחכם, שיש לו ניסיון חיים, זיכרון, רגשות, קשר אמיץ ומופלא עם בן הזוג, עם צאצאיו ועם שאר חברי הקבוצה". הם מצאו כי בדומה לחברה האנושית, זיכרונם המעולה של הפילים מבוסס על למידה והתבוננות ועל ניסיון חייהם של המבוגרים. יחד עם זאת, גם המילטון הודה כי לא עלה בידו אלא "לקרצף" את פני השטח בכל הנוגע להתנהגותם החברתית של הפילים, אם כי עיקר גאוותו על כך שהצליח לחדור לתוך נבכי המערכת הארגונית של היצורים הללו.
די לנו אם נתבונן בהתנהגות הפילים בשבי, בפילים מאולפים המשמשים כבהמות עבודה בשעת עבודתם, או באורח חייהם של פילים חופשיים במקום חיותם הטבעי – כדי להיווכח שכל תנועה שהם עושים מחושבת, בין אם זו תלישת עשב, רחיצת המזון לפני אכילתו, תלישת ענף או נענוע של עץ. זמן מה לאחר שבני הזוג המילטון החלו לפעול בטנזניה, הצטרפה סינתיה מוס למחקר פילי הבר באפריקה. במשך עשרות שנים היא התמקדה בחקר אורח חייהם של הפילים בשמורת אמבוסלי (AMBOSELI) בדרום קניה, למרגלות הר הקילימנג'רו. חברת הפילים באמבוסלי מונה כ-800 פרטים המאורגנים ב-52 יחידות משפחתיות. חברה זו, שהיתה נתונה למעקב יסודי וממושך, מוכרת לחוקרים עד אחרון חבריה וממוינת לפי גודל הפרט, הזוויג, מצב גופו, צורת החטים, ובעיקר קרעי האוזניים המאפשרים זיהוי אינדיווידואלי. הפילים החיים באמבוסלי אינם סובלים כמעט מציד לא חוקי, והם מתרבים במהירות ובהצלחה מרובה. הצלחתם והעניין שעוררו מחקריהם של החלוצים המילטון ומוס עודדו חוקרי פילים רבים אחרים ללכת בעקבותיהם. ממצאי המחקרים המובאים כאן מעידים בעיקר על כך שהסתום בהבנת הפיל רב עדיין, ומעורר סקרנות יותר מן הגלוי. מה שומעים פילים תדר הקולות שהם משמיעים נע מקולות נמוכים ובינוניים ועד לתדרים גבוהים. קולות הפילים שתוארו עד כה כללו שאגות, נחירות, נאקות, יללות, חירחורים, צרחות ותקיעת חצוצרות באמצעות החדק. השמעתה של האחרונה נחשבה חשובה במיוחד בשעת התרגשות, בעת הפתעה, כאיום לקראת התקפה, או כאשר אחד הפרטים התרחק יתר על המידה מחברי הקבוצה. בעבר נטען כי שתי קבוצות תדרי קולות שונים משמשים את הפילים לתקשורת הדדית: האחת, קולות בתדרים גבוהים (570-322), והשנייה, קולות נמוכים, שהקול הדומיננטי בהם הוא בתדר של כ-90 הרץ. התפנית הגדולה בחקר התקשורת הקולית בין פילים התחוללה כאשר מחקרים חדשים גילו כי פילה נוהגת להשמיע שירי חיזור בתדירות תת-קולית. ההשוואה המתבקשת היא לשירת החיזור של הלווייתנים, שהיא על-קולית. בשני המקרים נמצאים הקולות מחוץ לטווח השמיעה שלנו (הנע בין 20 הרץ ל20 קילוהרץ). רוב המחקרים העוסקים בתקשורת באמצעות אותות תת קוליים העלו שמעבר האותות נעשה בעקבות תנודות שמקורן בקרקע או באוויר. בעלי החיים שנחקרו בעבר כללו חסרי חוליות, זוחלים, דו-חיים, ומינים אחדים של עופות ויונקים. את הרעיון לגבי קיומה של תקשורת תת קולית של פילים העלתה ב-1984 חוקרת בשם קתרין פיין. שנתיים קודם לכן הקליטו קולות כאלה אצל פילים אסיאניים בשביה, ולאחר מכן זיהו קולות דומים גם של פילים אפריקניים. ההאזנה, והנסיונות להבין את התקשורת התת קולית בין פילים, הם נושאים מרתקים וחדשים במחקר המדעי, ויעיד למשל המקרה הבא: לפני כמה שנים פתחו פקחים בשמורה בזימבבווה בירי מנשק חם על עדר פילים ששהה בקרבת בור מים. הירי נועד להפחית את מיספרם, כאחד מפתרונות שמירת הטבע המודרנית: באמצעות מימשק רצוי של אוכלוסיות של בעלי חיים שאין להם טורפים טבעיים. אחרי העדר שנמלט מן המקום נערך מעקב אווירי ואז התברר שפילים ששהו ליד המים – אך גם אחרים שלא היו יחד עימם בשעת הירי – התרחקו כמה עשרות קילומטרים מקירבת בורות המים שלצידם שהו קודם לכן פרקי זמן ארוכים, וגם לאחר מכן לא חזרו לאותו מקום בו נשמע הירי. את התרחקותם של פילים כה רבים, שלא נפגשו פנים אל פנים, ממקום האירוע יכולה להסביר תקשורת בתדרים תת-קוליים. ידוע גם על עדרי פילים שמקיימים קשר קולי בין חברי הקבוצה, גם אם הם מרוחקים כקילומטר וחצי מהחבורה העיקרית. הקולות שהוקלטו היו בתדרים של 25-14 הרץ. תגובת הפילים שנצפתה בעקבות השמעת הקול הנמוך כללה זקיפת אוזניים, השמעת קולות, וריצה או צעידה מזורזת לכיוון המשמיע. האזנה בעמידה מתוחה וזקיפת אוזניים היו גם הן בין תגובות הפילים לתדרים אלו. ג'ויס פול, מנהלת רשות הפארקים הלאומיים בקניה, טוענת כי פיענחה שיחות של כ-30 פילים שתועדו בקפידה, וכללו קולות אזהרה וקולות הזדווגות. כיום ברור שהתקשורת התת קולית בין פילים מיועדת ליצירת קשר בין הפרטים לטווחים קצרים וארוכים כאחד, ליצירת קואורדינציה טובה יותר של פילים במרחב (בעיקר באזורים שופעי צמחייה צפופה), וכאשר מחפשים נקבות להזדווגות. החוקרים טוענים כי הזכרים מזהים את שיאי הייחום של הנקבות במהלך המחזוריות המינית הנמשכת כשלושה שבועות. לטענת ג'ויס פול, הזכרים המחפשים מוצאים תמיד את הנקבות המיוחמות בשלושת ימי הביוץ העיקריים, באמצעות תקשורת תת-קולית. יחד עם זאת, שפת הפילים טרם פוענחה. סוילה סאילל, חוקרת מסאית בת 37, שהשתתפה בחקר התקשורת בין הפילים טענה שהצליחה לחוש בגופה את התנודות שעוברות באוויר, מבלי לקולטן באוזניה. יתר על כן, היא אף טענה שהבינה את אחד המסרים שקלטה ופירושו "אנחנו בסדר". לפני זמן מה פורסמו גם ממצאים אחרים, מופלאים אף יותר: משפט הציווי "בוא נלך" עשוי להישמע לעיתים פעמיים כדי להצביע על בחירת דרך מסוימת ועל כיוון רצוי. החוקרים סבורים שמשפט זה מושמע רק בין פילים הקשורים מאוד זה לזה, ומעיד על קשר ותקשורת בין חברי משפחה בטווח שעשוי להגיע עד שני קילומטרים.
ילדות חפוזה מעט מידע נאסף עד כה על המלטות הפילים בטבע, אך לפני כעשור דיווחו כתבי העת המדעיים על מקרה מעניין בפארק הלאומי טסבו-מזרח בקניה: במשך כשעתיים צפו החוקרים בקבוצה של כ-80 פילים שכללה שמונה זכרים והתרכזה בשטח של כ-150 מטרים רבועים. הפילים ניפנפו במהירות באוזניהם, וגילו סימני התרגשות בלתי מובנים. בעקבות זאת פנתה אחת הפילות אל הסבך הסמוך, נעזרה בפילה אחרת, והמליטה את צאצאה בעמידה תוך הקלת הלם הנפילה של הפילתינוק בהזרמת נוזלים מרחמה. דקות אחדות לאחר הלידה כיסתה האם את היילוד בעפר כדי לייבשו, לאחר כ-25 דקות עמד הפיל-תינוק לצד אימו, ולאחר כ-20 דקות נוספות כבר צעד בכוחות עצמו. ידוע שפילה העומדת ללדת עשויה להיעזר ב"מיילדות", וההמלטה נעשית בעמידה או בשכיבה. כאשר ההמלטה נעשית בעמידה, דיווחו שהמיילדות מסייעות לעולל להגיע לקרקע, מנקות אותו ומאוששות את היולדת, או שהן דואגות לצאצא בשעה שהאם נחה מעט מן המאמץ. המחקרים האחרונים מפריכים גם את הדעה שרווחה פעם, כי פילות יולדות רק בלילה. אחת התצפיות, שנמשכה כחמש שעות לאחר הלידה, הראתה ששאר הפילים בקבוצה התקרבו בהדרגה כדי לרחרח את העולל, אך לאחר מכן מנעה האם מפילים אחרים מלהתקרב אל בנה לפחות בחמשת הימים הראשונים. אימוץ הוא תופעה ידועה אצל פילים. אם הפילה מתה בלידה, מאמצות פילות אחרות את העולל הצעיר. בדרך כלל אלה הן קרובות משפחה, ואחת מהן מתחילה עד מהרה גם להיניק את היילוד. במשך השבועיים הראשונים לחייו הצעיר אינו משתתף בפעילות שיחור המזון הרגילה של קבוצתו, אף שהוא חייב ללמוד בתקופה זו כיצד לחלץ עצמו מבוץ, לשחות במים זורמים של ממש (אם הוא חסר מזל), ללמוד לטפס ולהתרוצץ במרחב, ולהימנע מלהסתבך בענפי שיטים. במשך שלושת חודשי חייו הראשונים הפילון פעיל מאוד בפיתוח יכולתו המוטורית ושיפור הקואורדינציה, בעיקר בפעילות החדק, שנראה תחילה כמיטרד ותוספת שאיננה תחת שליטה. בגיל שלושה חודשים לומד הפילון לאכול באמצעות החדק ובכוחות עצמו, אך עד גיל חמישה חודשים הוא עדיין מאבד את מרבית כמות המים הנלקחת באמצעות החדק עד שהוא מביאם לפיו. רק כשהוא בן כחצי שנה מאומן הפילון די הצורך בהבאת המים לפיו כפיל בוגר.
מורים ללא בית ספר החלק הנרכש ביחס לחלק המולד בולט בהשוואה לאוכלי עשב אחרים, והתוצאה – הסתגלות מופלאה לכל בתי הגידול, החל מרצועת הסהל באפריקה וכלה ביערות הסבוכים ובמדבריות צחיחים. הפילים עשויים לשנות את התנהגותם מהקצה אל הקצה בהתאם לצרכים ולתנאים שבהם הם נתקלים. השינויים בהתנהגותם של הפילים עם התגברות הציד הבלתי חוקי העידה על כך היטב: הם נעשו חשדניים ותוקפניים, עברו לפעילות לילית, חדלו חלקית מפעילות יומית, ואף פסקו להיות ידידותיים. הפיל הצעיר נדרש להתמודד עם קשיי היום-יום, ולהכיר את סביבתו היטב. בעבר ניצפו צעירים שיצאו למסעות רגליים ארוכי טווח שחרגו מתחום שוטטותה הרגיל של היחידה המשפחתית שאליה השתייכו. במקרה אחד, באמבוסלי שבקניה, הרחיק צעיר בתוך כשבוע עד כ-20 קילומטרים ממשפחתו, ולאחר מכן שב אליה. מאז מבקר הצעיר העצמאי הזה את קבוצתו רק מפעם לפעם, וכבר בגיל 10 שנים הפך עצמאי לחלוטין. סינתיה מוס סבורה כי מספיק שנקבות תתחבנה את חידקן באחוריו של פיל זכר מתבגר, או שתדחופנה אותו קלות מפעם לפעם, כדי שיפסיק לחוש בנוח בחברת הנקבות, ויעזוב את העדר. פילים אלה שבים לאחר מכן מדי פעם לקבוצתם, בעיקר לביקורים. כאשר רוצים לומר על מישהו שיש לו זיכרון מעולה, אומרים עליו "יש לו זיכרון של פיל", ואמנם, מניחים שלפילים זיכרון בלתי רגיל לגבי סביבתם הקרובה והרחוקה, והם משתמשים בו בעת חציית מעברים בולטים בשעת תנועתם היומית, העונתית, והרב-שנתית מהיער הסבוך אל הסוואנות, כאשר מתחילים הגשמים. באסיה התפרסמו כמה מקרים שבהם איבדו פילים את האוריינטציה המרחבית שלהם בשל הפיתוח המואץ של השטח, ובעיקר לאחר סלילת כבישים מהירים שחסמו את נתיבי התנועה המקוריים שלהם. בשנת בצורת ממושכת מגיעים לעיתים פילים לבורות מים שמיקומם טבוע בזיכרונם, למרות שבדרך כלל אין הם מתקבצים שם כמה שנים רצופות. סוף הדרך הפילים המשיכו לבוא בזוגות או בשלשות והתקרבו אל המת. הצעירים לא הניחו את חידקם על עורו; ושמרו על מרחק קטן מאוד מן הגוף וריחרחו בלהט. בני הזוג ז'וברט תיארו את הטכס כ"מלהיב", ככל הנראה בשל השקט שבו התנהל. במהלך היום והלילה הראשון שלאחר מותו בצעו שלושה פילים תנועות ונראו כמנסים להזדווג עם הפיל המת. כאשר האיר היום כבר איבדו הצעירים עניין במת. בני הזוג ז'וברט כתבו שלא נמצא הסבר ברור לכל אשר אירע, פרט לעובדה שהפיל היה עדיין חם. ייתכן שהיה זה ביטוי להתנהגות טכסית של הפגנת דומיננטיות הקשורה להיררכיה הנוצרת בקבוצת הפילים, אולם ייתכן גם שהצעירים ניסו לרכוש על-ידי הפגנת התנהגות כלפי המת את מעמדו הבכיר כפי שהיה מוכר להם בעודו בחיים. היו פילים שניסו להזיז את המת בעזרת החדק ואף תחבו את חידקם מתחתיו, כאילו ניסו להרימו קמעה. אחדים השקיעו בכך מאמץ כה גדול עד ששברו את חטיהם. ידועים מקרים שבהם כיסו עדרי פילים את המתים בענפים (האם קברו אותם?). העובדה הידועה היא שפילים מתייחסים למוות בסקרנות ובחשש. אם אחד מפילי העדר חש ברע, תומכים בו חבריו ואף מביאים לו מזון. אם פיל כלשהו נפצע מכדורי רובה או כלי נשק חם אחר, מטפלים בו חבריו ואף מנסים לסתום את פצעו בבוץ. הם מטפלים גם בפיל חולה. התנהגות מעין זו ידועה רק אצל קופי סבוס קפוצ'יני שמוצאם באמריקה הדרומית ובשימפנזים שמוצאם באפריקה. פילים שמכסים את המת בעפר ובענפים נראים כמתאבלים על מות חברם ומפגינים רגשות צער על היעלמו. כאשר פילים מוצאים עצמות או חטים של פילים מתים הם ממששים ובודקים אותם בקפדנות, בזהירות ובעניין רב. לעיתים נדירות הם אף מנסים לשאת חטים שמצאו למרחק מה. דגלס המילטון מספר שלעיתים הם נושאים את החטים עד למרחק של כקילומטר. הסיבה המדויקת לכך אינה ברורה עדיין. בספרו "צייד בבואנה" סיפר ג'ורג' אדמסון על פילים שלקחו עצמות פיל שהורחק ממקום הריגתו והחזירו אותן למקום שבו נורה. פיל אחר, שנורה ונעזב בשטח לשעות אחדות, כוסה על ידי פילים אחרים בעפר ובענפים. במקרה נוסף הפכו פילים את גופת חברם שניצוד, ותרו בסקרנות אחרי נקבי כדורי הציד שפגעו בו. רק כשאיתרו אותם עזבו את הפגר. דגלס המילטון טוען כי אין בינתיים הסבר ברור להתנהגות החריגה של הפילים אל מתיהם ולכן רבים הניחושים ביחס לתופעה. לנתונים אלה יש להוסיף תיאוריה שאין לה כל בסיס מדעי, ולפיה נודדים הפילים למקומות מסוימים לקראת מותם. אתרים אלה כונו "בתי הקברות של הפילים". ההסברים לריכוז עצמות פילים באזורים מסוימים נעוץ כנראה בציד בלתי חוקי לשם איסוף שנהב, בשטפונות בנהרות שסחפו את העצמות לנקודה אחת, או בכך שפילים מתרכזים בתקופות יובש סביב מקווי המים הבודדים שנותרו ואם אלה מתייבשים חלק מהם פשוט מתים באותו מקום. תיאוריה נוספת (גם היא ללא בסיס מדעי מוצק) היא שפילים זקנים שמתקשים ללעוס מזון השוחק את שיניהם מתרכזים ליד ביצות ושוהים שם תקופות ממושכות. מאחר שלפי תיאוריה זו הם נחלשים עם הזמן, הרי שהם מתים בביצה ושוקעים לבסוף בקרקעיתה. לקריאה נוספת:
| ||||||||||
