פחד בעיר זרה

בדלפק הקבלה של מלון מונטה קרלו בסביליה קיבלנו דף אזהרה מודפס. מנהל המלון מנה בו עשרה כללי זהירות שעליהם הוא ממליץ לאורחיו. לא לקחת ארנק שתלוי על הכתף, לא לצאת עם כסף רב מן המלון, לא לענות לקבצנים, לזרים שפונים אלינו ברחוב או לטיפוסים מפוקפקים, לא להיכנס למקום שנדחקים בו המוני אנשים, לנעול היטב את דלת החדר, לא להשאיר חלון פתוח, לא לקנות סחורה מרוכלים ועוד ועוד לאווים למיניהם. בסביליה? עיר כה שקטה ונעימה? אנה הגענו? פקיד הקבלה משך בכתפיו ואמר שהמצב באמת לא כל כך טוב וכדאי להיזהר. יש פושעים.

עלינו לחדר חדורי פחד. לילה ראשון בעיר זרה. מי יודע מה עלול לקרות. נעלנו היטב את הדלת והתעלמנו באומץ מן הצללים שנעו מאחורי הווילון. למחרת, עד השעה עשר בבוקר,

איור: יואב הרשטיין

עוד השתדלנו למלא כמה מכללי הזהירות האלה. אחר כך שכחנו, ויתרנו וטיילנו. העיר היתה ידידותית, נעימה ונטולת כל אימה. בערב נתקלנו בסרט סימון של המשטרה. שני שוטרים עמדו בצידו ושמרו על גופה מכוסה בסדין. "ירו בו", הסביר לנו אחד השוטרים בסבלנות וסימן שנמשיך ללכת.
סביליה היא עיר גדולה, אבל לא מאיימת יותר מכל עיר מערבית אחרת. אולי אפילו פחות. אבל אנחנו, נוסעים שחולפים בה במשך שלושה ימים, הפכנו חשדנים וחששנים מאוד. שעתיים אחר כך עמדנו בפינת רחוב, הופכים את מפת העיר מצד לצד ומנסים להבין איך להגיע אל המסעדה שבה נקבעה לנו פגישה עם כמה ידידים.

אדם חייכן, לבוש במעיל גשם ארוך ודובר אנגלית רהוטה, פנה אלינו והציע את עזרתו. הה! מי הוא חושב שאנחנו? הרי לא ניפול למלכודת פשוטה כל כך. מיד אפשר לראות לפי המבט הערמומי בעיניו שהוא זומם משהו. הרי זה ברור כשמש. הוא יפנה אותנו לסמטה ללא מוצא, שם מחכים לנו ידידיו האלימים. לא ולא. "תודה, אין צורך בעזרה. אבקש להניח לנו מיד לנפשנו", היתה התשובה הצוננת והלא משתמעת לשתי פנים שנתנו. האיש משך בכתפיו, הסתכל עלינו קצת בתימהון והמשיך ללכת. ניצלנו בנס ואולי גם בזכות השוטר שעמד בפינת הרחוב.

חצי שעה אחר כך, באיחור גדול ואחרי שעשינו שלושה סיבובים מיותרים בסמטאות, הגענו אל המסעדה. מכרינו כבר חיכו לנו בקוצר רוח, ומיד כשגמרנו להתנצל הציגו בפנינו את ידידם, עיתונאי בכיר ומפורסם. אי אפשר היה לטעות בחיוך – הרי רק לפני זמן קצר דחינו ברחוב, ולא בנימוס, את עזרתו האדיבה.

נסיעות הן לעיתים קרובות מפחידות. הזרוּת, השפה הלא מוכרת, האוכל הלא קל לעיכול, הטיסות המאיימות, חוקי המשחק הלא ברורים, השליטה שלא תמיד נמצאת בידינו, פקידי ביקורת הדרכונים שמביטים בנו במבט שיודע משהו על עברנו הפלילי, הכל מאיים. המרחק מן הבית, החששות מפני מיליוני הדברים שעלולים להשתבש, הפחד מפני הלא ידוע, הלא מוכר, הכל קצת מעיק. כולנו הרי שמענו סיפורי אימים על שוד בסנטרל פארק, כייסים ברכבת התחתית, שודדים בצידי הדרך ומחלות חשוכות מרפא שלוקים בהן רק בגלל שבחרת לאכול במסעדה סטייק חולני ולא דג סלמון בריא.

אי אפשר לעשות הרבה בקשר לזה. קשה להפוך לצמחוניים, לא מומלץ לעזור לטייס לנווט את המטוס המיטלטל, ואין ברירה, חייבים לבטוח לפחות בחלק מן האנשים. תמיד כדאי לחשוב על כך שבמקרים רבים דווקא התקלות המעצבנות ביותר, אלה שלפעמים קשה להירדם בשל החשש מפניהן בלילה שלפני הטיסה, הן אלה שהופכות לזכרונות ההרפתקניים ביותר ולסיפורים חמים כאשר שבים הביתה. בכל מקרה כדאי לחייך בנימוס למי שמציע את עזרתו. לך תדע חבר של מי הוא.