סין: התעלה הגדולה

בראשית המאה השביעית, בזמן שלטונם של קיסרי שושלת סוויי, הפכו התעלות הנפרדות ואגני המים לנתיב מים רצוף המכונה "התעלה הגדולה". התעלה חיברה את המרחבים הפנויים של דלתת הינגצה, שבמרכז סין, עם הצפון שנזקק ליבולי הדלתה הפוריים. היא חצתה את נהר הינגצה, החשוב בנהרותיה של סין, את נהר חואי, את הנהר הצהוב (חואנג) וכן את נהר החאי חה. כך קושרה העיר האנג־ז'ו, הנמצאת דרומית־מערבית לשנגחאי, לפרברי הבירה בייג'ינג.

השימוש בתעלה כנתיב תחבורתי היה אינטנסיבי למדי עד לתקופת שושלת סונג (960־1279), ואחר כך בזמן שושלת יואן המונגולית (1279־1368). שושלת זו, שקבעה את בירתה ליד בייג'ינג, בצפון־מזרח הממלכה, ראתה בתעלה עורק תעבורה חשוב והשקיעה בפיתוחה. אכן, הסכנות שהיו כרוכות בתעבורה הימית לאורך החופים, כגון סופות טייפון ושודדי ים, חיזקו את הצורך בתעלה גדולה ביבשה.

בזמן שושלת מינג (1368־1644), השושלת האחרונה שקיסריה היו סינים, נעשו בתעלה עבודות נוספות, ושלוחותיה פותחו. באמצע המאה ה־19 השתנה אפיקו של הנהר הצהוב. הוא החל זורם צפונה לעבר מפרץ בו חאי, במקום לעבר חוף הים הצהוב (חואנג חאי). עובדה זו חייבה היערכות חדשה בכל הנוגע להפעלת התעלה ולתחזוקתה.

התעלה שימשה כעורק תחבורה עד המאה הנוכחית. אולם כבר בשלהי המאה הקודמת, כשנציגי המערב האימפריאלי הביאו עימם את החידושים הטכנולוגיים המודרניים, בעיקר בתחום התעבורה הימית והיבשתית (מסילות הברזל), איבדה התעלה מחשיבותה. התנועה בה עתה היתה איטית יחסית למהירות בה הועברו סחורות בנתיב הים באמצעות הזרים, תחזוקתה היתה יקרה, ומיסי המעבר גרמו להאמרת מחירי הסחורות, שהועברו בה. בעקבות זאת הוזנחה התחזוקה השוטפת של התעלה, והטיט ששקע בקרקעיתה לא פונה. תהליך הגסיסה הואץ, והפחית עוד את חשיבותה כנתיב תחבורה. בשלהי המאה ה־19 גרמה סדרה של שטפונות לקריסת סכרים בנהר הצהוב ופגעה קשות בתפקודה.

במאה הנוכחית נעשו פעולות שיקום מרשימות תחת השלטון הלאומי ותחת השלטון הקומוניסטי, שאיפשרו להשיט בתעלה ספינות קטנות ובינוניות, במשקל של עד 600 טונות. במהלך שלושים השנים האחרונות שופצו קטעים שונים שלה, ונבנו סכרים. ואולם הפעילות התעבורתית מתנהלת כיום בעיקר בחלקה הדרומי של התעלה, ושני היעדים המרכזיים שלה הם: הטיית המים העודפים מנהר הינגצה, ואספקת מים להשקיה בצפון מחוז ג'יאנגסו.

האם שנאת זרים?
המעבר מן העידן, שבו היתה התעלה קו חיים" עבור סין ותושביה אל העידן הטכנולוגי המודרני, שבו נזנחה וירדה חשיבותה, היה מלווה במרד הבוכסרים – אחת התהפוכות המדהימות בהיסטוריה החדשה. שיאו של מרד זה היה ב־1900.
מה היה אותו מרד? בלי להיכנס לשורשיו ולתוצאותיו הנרחבות, יש לציין שבדרך כלל

פעולות שיקום איפשרו להשיט בתעלה ספינות קטנות ובינוניות, במשקל של עד 600 טונות צילום: אילת זהר

קושרים היסטוריונים את פרוץ המרד, מן הזווית הפנים־סינית, למחאה עממית. הבוכסרים היו אגודה חשאית שמרנית, שיצאה נגד התמורות הטכנולוגיות והרעיונות החדשים שחדרו לסין במהלך המחצית השנייה של המאה ה־19. המוחים רצו להפיל את המנצ'ואים ששלטו בסין באמצעות שושלת צ'ינג
(1644־1912). שושלת זו נתפסה כמי שאיבדה את "המנדט השמימי" המסורתי, שממנו נהנתה בעבר, לאחר שחדלה לתפקד כראוי ואיפשרה את כיבוש הארץ על ידי המעצמות הזרות (בריטניה, צרפת, רוסיה, יפאן ועוד), שפגעו בקודשי האומה ובאינטרסים שלה. אך המחאה והמאבק של המתקוממים נגד השלטון המנצ'ואי התמקדו בסופו של דבר  באירופאים הנוצרים, במוסדותיהם, בכנסיותיהם, במנזריהם ובבתי הספר שייסדו במטרה להפיץ את הנצרות ואת תרבותם בסין.
עד לאחרונה קשרו רוב ההיסטוריונים את המרד לתהליך מואץ של שנאת הזרים (קסנופוביה), שהיתה חלק מתחושת ההתנשאות הבסיסית של הסינים כלפי הזרים, תועי הדרך, ה"ברברים". העימות הפיסי שפרץ נתפס, אם כן, כתוצאה של מתח תרבותי־דתי. המאבק התנהל בעיקרו בין נציגי הקתולים לבין האגודות הסיניות השמרניות, שהגנו על המסורת העממית ועל שלוש התורות (הקונפוציאניזם, הדאואיזם והבודהיזם) שהיו מקובלות בסין.
מסמך של הבוכסרים מציג מתח זה: "הקתולים

מחקר חדש מצביע על מות התעלה בסוף המאה ה-19 כגורם העיקרי למרד הבוכסרים. התושבים לאורך גדות התעלה, שסבלו מן הירידה בחשיבותה, הפכו לתנועת אופוזיציה חברתית, כלכלית ופוליטית צילום: אילת זהר

והזרים גרמו רעה לסין, פגעו בהכנסות האומה, חיסלו את מנזרינו, ניתצו את דמויות בודהא והשתלטו על בתי הקברות שלנו. אל מול כל פעולות הרשע הללו, הרבות מני ספור, יש להציב התנגדות תקיפה. מעשי הזרים הזיקו לעצי הארץ ולצמחיה, שסבלו כמעט מדי שנה משואת הארבה ומבצורת. אומתנו נגזלה משלומה, אנשינו – מבטחונם. דבר זה הכעיס את החצר השמימית".
הבוכסרים קראו לסילוק הזרים מסין, להריסה של מסילות הברזל שהקימו ולעקירת עמודי הטלגרף, המשחיתים את פרי האדמה ופוגעים במנוחתו של דרקון הארץ.
העימות שהחל כהתנצחויות מקומיות (הציר הגרמני, הברון פון קטלר, נורה למוות בשעה שמשרתיו הסיניים נשאו אותו באפיריונו לעבר משרד החוץ בבירה) התפתח למאבק צבאי אלים. כשנוצרה לבסוף קואליציה (שבתחילה נראתה כבלתי אפשרית) בין הבוכסרים לממסד הקיסרי המנצ'ואי, פנה המאבק הסיני, שהיה בעל סממנים לאומיים ראשוניים, כנגד נציגי המעצמות הזרות. אולטימטום שהוגש לנציגי המעצמות דרש לפנות את נתיניהן מהבירה ולנטוש את סין כולה. משלא מולא האולטימטום, צרו הכוחות הסיניים – הקיסריים והבוכסרים כאחד – על רובע הזרים שבו שכנו הצירויות של המעצמות. אלא שבקיץ 1900 חדר כוח רב־לאומי אימפריאלי (שכלל כוחות בריטיים, אמריקאיים, צרפתיים, יפאניים ועוד) לסין, שיחרר את הנצורים והכתיב לממלכה הסינית הסכם כפוי חדש, שהיתוסף לתכתיבים מן המאה ה־19.

זעקה חסרת סיכוי
האם היה המרד תוצאה ישירה של שנאת זרים וחשש מתרבות המערב והנצרות? או שמא סיבותיו היו כלכליות־אקולוגיות בעיקרן? מחקר חדש ומעניין שנעשה על ידי החוקר האנגלי מארק אלווין מצביע דווקא על התעלה – ליתר דיוק, "מות התעלה" בסוף המאה ה־19 – כגורם העיקרי למרד. אלווין העתיק, אם כן, את מוקד המתח בין סין לנציגי הזרים מן השדה התרבותי־דתי אל השדה האקולוגי־כלכלי.
אלווין טוען שהבוכסרים החלו לפעול בסוף שנות התשעים של המאה הקודמת באיזור שלאורך התעלה בצפון סין, שבו שהתרכזו  פליטי ההצפות של הנהר הצהוב. אלה הצטרפו

פיתוחה של תיירות לאורך התעלה עשוי לסייע בשנים הקרובות להצלת חלקים ממנה צילום: אילת זהר

לגורמים חברתיים עקורים, כגון, חיילים משוחררים, מובטלים ממורמרים, פליטי כפרים ודומיהם שמטה לחמם נפגע עקב גסיסת התעלה. גורמים אלה היו נכונים לקלוט כל תעמולה אנטי־ממסדית ולהתמרד על בסיס כלכלי.
הטיעון החדש מבוסס על בחינה מדוקדקת של מפת חבלי צפון סין. בחינה זו מראה שלא היה מתאם סטטיסטי בין אזורי הפעילות המיסיונרית של הזרים (מנזרים, כנסיות, בתי ספר נוצריים וקהילות של נוצרים ומתנצרים) לבין מוקדי הפעילות של הבוכסרים. כלומר, היו אזורים שבהם התנהלה פעילות מיסיונרית זרה, אך לא פעילות בוכסרית. לעומת זאת, היו אזורים שבהם פעלו הבוכסרים, אך לא היתה בהם פעילות נוצרית זרה כלל.
מה עוד מלמד העיון במפת סין? כי היה מתאם דווקא בין אזורי הפעילות הבוכסרית לבין איזור התעלה; כלומר, מרחבי הגדות שלה, שתושביהם סבלו מירידת חשיבותה, מגודש דמוגרפי ומאבטלה. במקומות אלה מצוי היה חומר בעירה מבטיח לפעילות מחאה, שהפכה בסופו של דבר לתנועת אופוזיציה חברתית, כלכלית ופוליטית.

הפעילות התעבורתית של הזרים בנתיב הים, סמוך לחופה של סין ובמקביל לקו התעלה, סיכנה דרך חיים שלמה. היא לא רק הציפה את צפון סין בסחורות מיובאות, שפגעו במרקם העדין של התעשיות המסורתיות, אלא אף תרמה לגסיסתה ול"מותה" של התעלה כ"קו חיים" לאומי. התוצאה היתה אבטלה חמורה ודעיכה הדרגתית של מרקם חיים עתיק יומין, שהיה קשור בתעלה במישרין או בעקיפין. ניתן לומר, כי מה שאירע לתעלה הגדולה בגין נוכחות הזרים ופעילותם דמה למה שקרה לעיתים בעולם המערבי במהלך המהפכה התעשייתית: דרך מסורתית, שסביבה התקיימו מערכת כלכלית ומערכת שירותים עניפה, נעקפה לפתע על ידי כביש מהיר, חדש וטוב.

העידן הטכנולוגי החדש חרץ את גורל התעלה. "מותה" לווה במרד הבוכסרים – מחאה עממית ריאקציונית, אנטי־אימפריאלית; זעקה אנושית חסרת סיכוי מראש. זעקה זו הופנתה, בין השאר, נגד המהפכה התעשייתית־טכנולוגית והנזקים שגרמה לתעלה הגדולה, אחד הפלאים ההנדסיים שיצר האדם, שהיה במשך שנים מקור חיים ומחיה לרבים. המרד, אולי נכשל, אבל הוא זירז באופן דיאלקטי את המהפכנות הרדיקלית שאפיינה את סין במאה ה־20.

היום, פרט לשימושים התעבורתיים המקומיים של התעלה, היא משמשת גם מוקד משיכה תיירותי. משאב כלכלי זה ניתן עדיין לפיתוח ולמיצוי. מה שברור הוא שבעידן התעבורה המודרנית, הכוללת רשת אווירית משוכללת, רכבות חדשות וכבישים מהירים, לא תשוב עטרת התעלה ליושנה.