| הקבוצה מנתה שמונה: שני יוונים, שני פינים, אוסטרית, בלגי, פאבל הנהג ואני. נסענו במיניבוס צהוב, מיטלטלים בין טירות עתיקות במזרח צ'כיה. צעדנו באולמות גדולים, מתבוננים בפוחלצי חיות ובחרבות ארוכות ששימשו פעם נשק בדו־קרב על לבה של גברת. היום הראשון עבר בשקט יחסי. כל אחד התכרבל בפינה שלו. המארחים דאגו לכל, אבל הבהירו "האוכל עלינו, השתייה עליכם". הבלגי לחש שהם קמצנים ושזה לא בסדר. הפינים שתקו. בארוחת הערב התיידד אחד היוונים עם המלצרית שהגישה לנו את האוכל, צעירה נאה מאוד וקצת פוזלת. אחרי הארוחה היא באה לשתות איתנו בבר של המלון. באחת־עשרה, כשהתפזרנו לחדרים, ישבו שני הפינים, היווני והמלצרית צמודים ושלובי זרוע על ספת עור אדומה ושתו בהתלהבות לחיי האיחוד האירופי, מזייפים נוראות את המרסייז. בבוקר היום השני הגיע הפיני הגבוה לארוחת הבוקר עם פנס גדול וכחול בעין. "מה קרה?" שאלנו בנימוס, והוא בתנועת יד מבטלת אמר "זה כלום. יצאתי בלילה ונתקלתי בענף של עץ. היה חושך". נכון, באמת היה חושך, הסכמנו. היווני של המלצרית הופיע לארוחת הבוקר לבד. הוא התנצל בשם דימיטרי, היווני השני, שאמו חלתה במפתיע והוא נאלץ לשוב לאתונה במהלך הלילה. הבלגי לחש לי במיניבוס שהעניינים מסובכים יותר, אבל לא הסכים לפרט. הפינים התחילו לשתות לפני ארוחת הצהריים. הם פתחו בבירה, ואחרי הצהריים כבר עברו לסליבוביץ', משקה דומה לוודקה עם 45 אחוז אלכוהול. ההתנהגות המאופקת והמנומסת שלהם לא השתנתה במאומה. הם הקפידו שלא לדבר עם איש, וגם ביניהם החליפו רק מילים אחדות. המלצרית מהערב הקודם שבה והצטרפה אלינו לארוחת הערב, אף על פי שנסענו במשך היום יותר מ־300 קילומטרים ולנו בעיר אחרת, רחוקה הרבה יותר. היא בירכה את כולם והתיישבה צמוד ליווני. הבלגי, שלא אמר לי כלום כל היום, לחש מיד "מה אמרתי לך?" חשבון האלכוהול בארוחת הערב הגיע ל־317 אירו. הארוחה עצמה עלתה 190. מיד אחרי הארוחה הלכו הבלגי והאוסטרית לשחק ביליארד בבר. היווני והמלצרית עלו לחדר ולא ירדו יותר. למחרת מצאנו את ההודעה שהשאירו בקבלה: "אל תחכו. נסענו לראות מה שלום אמו החולה של דימיטרי". בארוחת הבוקר אמרו הבלגי והאוסטרית שהם לא מרגישים כל כך טוב. כנראה בגלל האלכוהול. הפינים התחילו לשתות כבר בהפסקת הקפה הראשונה. אחר הצהריים הגענו לביקור ביקב. היין, הבהירו המארחים, על חשבון הבית. "יו אר ורי נייס", שיבח אותם הפיני הגבוה בפרץ של פטפטנות וביקש פותחן. האוסטרית והבלגי התנצלו שהבחילה שלהם נוראית והלכו למיניבוס. פאבל סיפר אחר כך שהם התחבקו והקיאו והתחבקו והקיאו כל הערב. הוא הקפיד על כך שיקיאו מחוץ למיניבוס. בתשע, לארוחת הערב המשותפת האחרונה, הגיעו שני הפינים לבושים בחליפות כחולות. ישבנו שלושתנו ליד שולחן שערוך לשמונה ואכלנו בשקט מוחלט. באמצע הארוחה שאל אותי הנמוך אם אני מכיר את מיקה האקינן, נהג מרוצים פיני. הנהנתי בפה מלא, והוא נראה מרוצה. רבע שעה אחר כך, בין המנה העיקרית לקינוח, שאל אותי השני אם אני מכיר עוד אנשים מפינלנד. זכרתי שניים, את לאסה וירן, רץ למרחקים ארוכים, ואת ארטו פאסילינה, סופר פיני שכתב ספר יפה בשם "שנת הארנב". הם נראו שבעי רצון והמשיכו לאכול. בחצות קם הפיני הגבוה, הפנה אלי את העין עם הפנס והצהיר שהוא רוצה לשאת ברכה. כשפניו כמעט צמודות לפני אמר בקול חגיגי: "רק במסעות קשים יכולה להירקם ידידות אמיצה כל כך כמו זו שנרקמה בינינו. ארטו פאסילינה הוא חברו הטוב ביותר של אבי. אחינו אתה. עברנו תלאות ושרדנו אותן יחד. נרים כוס למען הידידות הנצחית. לחיים". הפיני השני קם על רגליו וביקש להוסיף משהו: "הלוואי שאף אחד לא ייתן יותר טיפים למלצריות פוזלות". |
שני יוונים, שני פינים, אוסטרית, בלגי, צ'כי וישראלי עולים למיניבוס. סיפור שמתחיל כמו בדיחה, ממשיך כמו הזיה ונגמר לא ברור. פורסם 21.9.06 |
מוזיקת רחוב בפראג
תגובות
תגובות
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 551
[name] => אירופה
[slug] => europe
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 551
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 3867
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 628
[name] => צ'כיה
[slug] => czech-republic
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 628
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 551
[count] => 88
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )
גיל הגיב:
גדול. אהבתי את זה מאד מאד.