את הרגע הזה לא אשכח בחיים. חברי לטיולי כבר מותשים וחוזרים לאוטו, אבל אני עומד מול ההר ומחליט שאני הולך לכבוש אותו. החלטה אמיצה, בהתחשב בעובדה שמולי מתנשא הר געש פעיל, שהתפרץ כבר 45 פעמים בעבר, ונראה כמו הדבר התלול ביותר שתוכלו לדמיין. אני שורט את דרכי למעלה דרך אבני בזלת שחורות, עולה ומחליק לסירוגין, כשטיפות זיעה על המצח מאיימות לחסום לי את שדה הראייה. תיק הצילום נדבק לי לגב, מזכיר לי את כל העדשות שלקחתי איתי לטיול. כשאני מגיע סוף סוף לפסגה, אני נושם נשימה עמוקה. מולי משתרע מכתש קרח עצום מוקף חרוטים אדומים כלבה. פורש ידיים בתחושת ניצחון, וההרגשה תואמת את המקום: בעננים. לקריאה נוספת: על הקצה המושלג של הר נגרואהו (2,291 מ'), הידוע כהר הרשע מסרטי שר הטבעות, אני פוגש שני ישראלים וגרמניה אחת, וביחד אנחנו אוכלים טונה שרופה ומספרים חוויות מהשירות הצבאי. אני נמצא בפארק הלאומי טונגארירו באי הצפוני של ניו זילנד, וזאת רק הפסגה הראשונה שאני הולך לכבוש. 22 שעות מבחינה גיאוגרפית ו-180 מעלות מבחינה תרבותית, ניו זילנד היא יעד פופולרי עבור התרמילאי הישראלי. הנופים הקסומים והאווירה חסרת הדאגות מושכים לכאן 2.5 מיליון תיירים בשנה – יותר מחצי מכמות התושבים בשני האיים של המדינה.
יצאתי להרפתקה הזאת עם שני חברים: עמית בא בשביל קפה נהדר על גדות אגם שקט, גל בא בשביל רפטינג ובנג'י גדוש אדרנלין. ואני? אני הגעתי עם המצלמה, נחוש לטפס בשיניים בשביל תמונות טבע מדהימות (לחצו על התמונות בכתבה כדי לראותן בהגדלה). .jpg)
הנופים הקסומים והאווירה חסרת הדאגות מושכים לניו זילנד בכל שנה 2.5 מיליון תיירים – יותר מחצי מכמות התושבים
אנחנו נוחתים באי הצפוני, ותוך שבוע כבר יוצאים לדרך, חמושים באוהל של שני חדרים ואוטו עמוס ציוד שקנינו ומקווים למכור בסוף הטיול. כמו הרבה תיירים, בחרנו לטייל עם אוהל – גם לחוות את הטבע מקרוב וגם לחסוך כסף. אנחנו פותחים מפה ובוחרים יעד, מרגישים את החופש עד קצות האצבעות כשמוציאים את הראש מהסאן-רוף. ברקע גידי גוב ממליץ דרך הרמקולים – "קח לך לאט את הזמן, העולם עוד יחכה בחוץ", ואנחנו איתו.
נרות חנוכה ובנג'י בטאופו
עוברים שבועיים נינוחים בין קמפינגים על חוף הים, שיט ודיג, ואנחנו מגיעים לטאופו (Taupo). זוהי עיר מרכזית, שמציעה מגוון פעילויות אקסטרים כמו צניחה חופשית, בנוסף לאפשרויות טיול באזור. בקמפינג אנחנו פוגשים שתי ישראליות, שמזכירות לנו שעכשיו חנוכה. יש כאן אנשים מכל העולם ואנחנו מקבלים נר מבחור אוסטרלי, מצת מבחור הולנדי. עוד לא סיימנו לברך, ובחורה צרפתייה מגיעה בריצה אל הנרות, ולפני שאנחנו מספיקים להגיד "אלא לראותם בלבד!", היא מדליקה סיגריה מהנר ומודה לנו מאוד. צרות של יהודים בגולה. למחרת החלטנו שזה יום טוב לקפוץ מצוק. הליכה קצרה מביאה אותנו למתקן הבנג'י הפופולרי של טאופו – 50 מטר של חבל גמיש, שמטביל אותך במי הנהר כמו תיון. מתחת למעטה השקט שלהם, הניו זילנדים מכורים לאקסטרים. בכל מקום תוכלו למצוא פעילויות רוויות אנדרנלין, שיטלטלו לכם את השכל: צניחה חופשית, אופני הרים, סלדג'ינג (גלישת נהרות), זורבינג (גלגול במורד גבעה בתוך כדור שקוף), רפטינג, שיט בסירת ג'ט, קייט סרפינג ועוד. על התענוגות הקצרים צריך לשלם, והתעריף הממוצע מתחיל ב-200 דולר ניו זילנדי (כ-600 שקל). גולת הכותרת של ניו זילנד היא הבנג'י: למעשה, הקפיצה המסחרית הראשונה בעולם נעשתה באוקלנד, 26 שנים לפני הקפיצה שלי.
כשרושמים לי את המשקל על היד אני מרגיש כמו פרה בדרך לטבח, ואז, כדי לשפר את המצב, קושרים לי את הרגליים. בברכיים משקשקות ובלב דופק אני קופץ, חותך את האוויר בצרחה של ילדה בת 12 ומקבל בהפתעה גמורה את המים לפרצוף, למרות שידעתי שהם שם. 15 השניות שלי עברו וצרחת האימה שלי תועדה בווידאו (ואוי למי שיחפש את זה ביוטוב). 
על פסגת הר נגרוהו, הר הרשע מסרטי "שר הטבעות"
הדרכים נפרדות
יצאתי לטיול בלי לדעת איך יראו שלושת החודשים הקרובים. חודשיים אחרי השחרור מתפקידי כצלם צבאי, עוד לא הכרתי את עצמי מספיק: לא ידעתי איך אני אוהב לטייל, מה אני מעדיף לעשות וכמה. כשהגענו לאי הדרומי הבנתי שהנופים שמשתקפים בחלונות של האוטו לא מספיקים לי. אני מחפש את אפקט ה"וואוו" – אותו וואוו בלתי רצוני שנפלט מפיך כשאתה מגלה נוף מהפנט, אחרי שעלית עלייה תלולה וקשה. נוף שהרווחת ביושר. חברי לטיול נשארים בחופים הקסומים של גולדן ביי, ואני יוצא אל הטרק הראשון שלי: טרק החוף אבל טסמן (Abel Tasman National Park), על שם רב החובל ההולנדי שגילה את ניו זילנד לאירופים. במשך ארבעה ימים אני חווה את גן העדן שבחופים הצפוניים של האי הדרומי: מזגזג בין ג'ונגלים ירוקים, שמלאים בצמח הקורו הייחודי, לחופים שטופי שמש וגרגרי חול זהובים, שנשברים אל ים בצבע טורקיז עמוק, כמו בסרטים. 
טרק אבל טסמן עובר דרך חופי גן עדן באי הדרומי
בסוף הטרק הגב כואב והידיים שרופות מהשמש, אבל אני מבין שאני מאוהב בחוויה: לארוז תיק עם יותר מדי או פחות מדי אוכל, אף פעם לא בדיוק, ולצאת למסע, להרפתקה, לאתגר.
עמית וגל אוהבים לקחת את הזמן, טעימות יין פה, שייט קטן שם. אני מתחיל להפנים שדרכנו צריכות להיפרד. זאת החלטה לא קלה, ואני מתחבט בה כמה ימים. חלק ממני פוחד לצאת לטייל לבד בארץ זרה, והחלק השני מתרגש להיות חופשי לגמרי, רק אני, מפה ומצלמה.
אחרי חודש שאנחנו מטיילים ביחד, אני אורז מוצ'ילה ומקל הליכה מאולתר, משאיר את האוטו אצלם ואומר שלום. מכאן התחיל המסע שלי בטרמפים ברחבי ניו זילנד. מהר אני מגלה שהניו זילנדים הם עם חביב ומזמין, שמגלים חברותיות, נדיבות ועזרה לזולת ברמה שלא מוכרת לי. אפילו ישראלים הם אוהבים. מסתבר שיש רשת של נוצרים אוהבי ישראל בשם Hosting Israeli Travelers, או בקיצור HIT, שמוכנים לארח אותנו בביתם במחיר זעום. נרשמתי, וימים ספורים אחר כך כבר התארחתי בהיט הראשון שלי.
בבית אצל אד וניקיכשהגעתי לחווה של אד וניקי, הם גרמו לי להרגיש בבית מיד. כבר שנים שהם מארחים מטיילים ישראלים, ואת ההוכחה ניתן לראות באלבומי התמונות המצהיבים שלהם, בהם מופיע כל אורח בפוזה מחויכת, ועכשיו גם אני. אד גבוה ושרירי עם מבטא אוסטרלי כבד, ניקי נמוכה וחייכנית, ומדברת מהר מדי מכדי שאפשר יהיה לקלוט מבטא. הם נתנו לי הצצה נדירה לחיים של המקומיים: ביום עזרתי להם לבנות בקתה ביער, בלילה הלכנו לצוד ארנבות משוטטות. למחרת למדתי לירות בחץ וקשת ולחטוב עצים, ואחר כך הלכנו להתרחץ באגם מים קפואים ולמדתי לאלף צלופחים. הילדים נכנסו בלי בעיה, ואני התחלתי להעריך את המים של הים התיכון, שבהשוואה לאגם ניו זילנדי ממוצע הם חמים כמו ג'קוזי. 
אד חוטב עצים בחווה שלו. להרגיש כמו בבית
בערב ניקי בישלה את הארנבת שצדתי בסגנון מקסיקני, וכשהגעתי לגלידה בסוף הארוחה, מלטף את החתולה שכבר התרגלה אלי ושומע את הסיפורים של ניקי (ידעתם שבניו זילנד אפשר לעשות תואר אקדמאי בלימודי "שר הטבעות"?), הרגשתי באמת כמו בבית. זאת הייתה הרגשה נהדרת, שהכילה בתוכה צביטת געגוע גם לביתי שלי, אי שם מעבר לאוקיינוס השקט. ניקי המליצה לי על טרק לאגם אנג'לוס בפארק הלאומי נלסון לייקס (Nelson Lakes National Park) הסמוך לביתם. תפסתי טרמפ עם ישראלים והתחלתי מסלול קשה, שעובר על רכס הרים גבוה. מימין מישורים ירוקים עד לאינסוף, משמאל אגמי טורקיז על רקע סלעים אפורים. העלייה מגיעה לסיומה ואפקט ה"וואוו" מתחיל: לפני נגלה אגם עצום מנוקד בנצנוצי שמש, מוקף הרים אדירים ולידו בקתה שנראית שברירית לעומת הנוף העצום. אני קופץ לאגם, המים קפואים והנשימה נעתקת, אבל אני מרגיש רענן. 
השקתפות פוטוגנית באגם בפארק הלאומי נלסון לייקס
אחרי ירידה תלולה וארוכה למחרת, אני מגיע לצומת נידח. משם אני תופס טרמפ עם זקן חביב, בדרכו לתחרות ציד ביערות, ושומע על תרבות הציד המפותחת שקיימת פה. הוא מוריד אותי בעוד צומת נידח, ומשם אני תופס טרמפ עם סקוט, בחור אנגלי בעל מבטא כבד. הוא חצי מעשן חצי נוהג בהולדן מפוארת, שחותכת את האספלט כמו מסור ב-200 קמ"ש. סקוט עזב את בריטניה ובא לחיות כאן, ככורה זהב בעיירה ריפטון. הוא מציע לי להצטרף אליו ואל חבריו לדוג.
הדיג, מסתבר, הוא חוויה שונה ממה שציפיתי: בחוף מבודד ואפור עם צוקים משוננים שמזדקרים מעלה, כשעשרות כוכבי ים כתומים פזורים לאורכו, מתגלים בזמן השפל קיפודי ים וצדפות. הקיווים (כינוי לתושבי ניו זילנד) מגלפים את קיפודי הים מהסלעים בסכין ושומרים בשקית, ואז צולים אותם על המנגל לארוחת ערב. סקוט מציע לי טעימה: הוא פותח קיפוד ים טרי ונותן לי אצבע גדושה במה שזה לא יהיה. מתוך פילוסופיית "חיים רק פעם אחת" שהספקתי לאמץ, אני שולק את הנוזל פנימה, והבטן שלי מזכירה לי את הטעות הזאת בימים הקרובים.
לסמן וי על כמה טרקים
התרגלתי כבר לעניין הטרמפים: מין חוסר ודאות שיש בו זרימה, כמו לצאת אל יער קסום ויפה ולהרשות לעצמך ללכת לאיבוד. אני יודע לאן אני רוצה להגיע, אבל אין לי מושג איך אגיע לשם, עם מי ומתי. כל יום אני יוצא להרפתקה חדשה, מתנדנד על הגבול בין בדידות לחופש.
שני צעירים ניו זילנדים נותנים לי טרמפ ליעד הבא שלי. שלוש שעות נסיעה דרומה וברקע הפסקול של "שר הטבעות", כי הקיווים מאוהבים בסרט הזה, שהשתמש בניו זילנד כתפאורה הטבעית שלו. אני מגיע לטי אנאו, עיירה נינוחה שהיא בסיס יציאה להרבה טרקים. מכאן אני יוצא לאחד הטרקים המפורסמים בניו זילנד, הקפלר (Kepler). זהו אחד מתשעת הגרייט ווקס (great walks) – הטרקים הכי מתוירים ומפורסמים, שמציעים חוויות שונות בטבע המופלא באריזה נוחה ונגישה לכל אחד ואחת. הטרקים האלו הם אכן יפים מאוד, אך יקרים ומתוירים, ודורשים הזמנת כרטיסים מראש. ברוב המקרים בחרתי בטרקים מרוחקים ומאתגרים יותר, אך לא יכולתי להרשות לעצמי לעזוב את ניו זילנד בלי לסמן וי על כמה מהטרקים המומלצים ביותר. 
הכותב (חמוש במצלמה) בטרק קפלר, אחד הטרקים המפורסמים ביותר בניו זילנד
האוכלוסייה שפוגשים בטרקים דומה: בדרך כלל יהיו שם כמה זקנים בודדים שבאו לראות עולם, ניו זילנדים שטיול זה אצלם בדם, גרמנים וישראלים, המון ישראלים. ככה טיילנו ארבעה ימים, חמולה של צעירים עם זקן, משחקים קלפים עד הלילה ופותחים פק"ל קפה באמצע השביל. ניו זילנד ידועה במזג האוויר ההפכפך, שמקשה על החזאים, ואכן חווינו את ארבע עונות השנה ביום אחד: בבוקר השמש הקרינה לנו קיץ חמים, שברגע התחלף במטחי שלג מעוורים של חורף. מתוך השלג השמש חזרה והביאה איתה קשת בתוך הערפל וגשם של סתיו. כשהתחלנו לרדת לכיוון היער הירוק והפרחוני זה היה ללא ספק אביב. כל עונות השנה בתשע שעות. בוקר טוב, והערפל מתפזר, ובין ביס לביס בדייסה עם צימוקים אני קולט צבעים בחוץ, משאיר את הקערה חצי מלאה ורץ. המצלמה כבר בשלוף ואני שם מול קשת שחוצה את האגם, כמו נכנעת לאווירה המקומית, לוקחת את הזמן, נחה. 
קשת מושלמת מעל אגם בטרק קפלר. כמו כולם, גם היא לוקחת את הזמן
כשאנחנו יוצאים לדרך הקשת משנה צורה ושוכבת נמוכה על קו המים, כמו עומדת לצלול לטבילת בוקר ואני מכריח את עצמי להמשיך, שלא יגמר כרטיס הזיכרון. בחזרה באכסניה רוצים לראות סרט, ואין התלבטות כי פה זה ניו זילנד, אז צופים ב"שר הטבעות", שוב. 
אותה קשת משנה צורה, ועוברת לשכב על המים
הקפלר היה נחמד, אבל הוא טרק למשפחות. רציתי לעלות רמה, לאתגר את הגוף והנפש. באזור קווינסטאון אני יוצא לטרק הקשה ביותר שעשיתי עד עכשיו. יחד עם שני ישראלים שפגשתי אנחנו מתחילים את טרק ריס דארט המאתגר. השמש פה שוקעת רק ב-22:00, אנחנו יוצאים ב-16:00, מקווים להגיע לבקתה בזמן. אחרי שש שעות של ניווטים בביצות וחציית נהרות גועשים, אנחנו מבינים שזה כנראה לא יקרה. הלילה מתחיל להראות נוכחות ואנחנו מאבדים את הדרך ביציאה מהיער.
לא דאגתי בכלל, והייתה לי סיבה טובה: בניו זילנד אין חיות טורפות, המים ראויים לשתייה והדאגה היחידה היא מזג האוויר, שנראה שהיום הוא לצידנו. אנחנו מוצאים מחסה תחת סלע ענק, מבשלים ושותים ממי הנחל, נותנים לקול זרימת המים להרגיע את השרירים הכואבים. השמים מתמלאים בכוכבים ואני מתזמן חשיפות ארוכות במצלמה כדי לקלוט את כל הגלקסיה. לאט לאט נרדמים מקופלים בשק"ש, מחכים לשמש של בוקר שתבריח את הקור. 
ישנים תחת מחסה סלע וכיפת השמיים בטרק ריס דארט
בבוקר קמים ושוטפים פנים במים הצלולים, וממשיכים לצעוד. אנחנו מגלים שהבקתה הייתה במרחק רבע שעה הליכה. שאר הטרק כל כך מדהים שהכתב מעליב אותו, עם עמקים רחבים ואחו ירוק, מפלים שוצפים בצבע אפור והרים לבנים שפסגותיהם בעננים. אחרי חמישה ימים מתישים אנחנו מסיימים את המסלול בהמבורגר ענק של בשר צבי איכותי במסעדת פרבורגר המפורסמת בקווינסטאון. אחרי כמעט שבוע של טונה וקוסקוס, זה בדיוק מה שהייתי צריך. 
מים טובים לשתייה ובישול (ויפים לצילום) בטרק ריס דארט
יום הולדת בקריסטצ'רץ'
הגיע החלק האחרון של הטיול שלי. עמית וגל כבר עזבו את ניו זילנד והשאירו לי את האוטו בקרייסטצ'רץ', עיר מרכזית במזרח האי. הנסיעה מקווינסטאון לקרייסטצ'רץ' היא חוויה תרבותית מעניינת. נהג האוטובוס מציג את עצמו, מספר לנו על הדרך ומחייך. בארץ הקודש אני רגיל להוציא ארנק במהירות, להיטלטל בנסיעה תוך כדי ניסיון נואש לשלם ולמהר לתפוס מקום בטרם הנהג יאיץ ואני אמצא את עצמי נופל עם הפנים לרצפה. כמה מופתע הייתי כשהנהג ושאר הנוסעים חיכו עד שאוציא את הסכום המדויק עבור הנסיעה, אניח את התיק שלי ואתיישב בנוחות, ורק אז האוטובוס התחיל לנסוע. אחרי כשעתיים נסיעה אני מתעורר כי עצרנו, מוריד אוזנייה ומקשיב לדברי הנהג. עצרנו באגם טקאפו – אגם תכלת מרהיב שממנו נשקף הר קוק, ההר הכי גבוה בניו זילנד – והנהג חשב שבטח נרצה לצלם. הנחמדות וההתחשבות שלו הדהימה אותי. יום אחד אני עוד אעבור לגור פה. 
זריחה מבקתה על הר קוק, ההר הגבוה ביותר בניו זילנד
אני מגיע לעיר ולאוטו, וקרייסטצ'רץ' כל כך עמוסה שאין מקום אחד פנוי באכסניות. למזלי האוטו גדול ויש גם מזרן, אז אני מתקפל בתוכו ומנסה לישון. ואז אני נזכר: היום יום ההולדת שלי. תחושת הבדידות מתגנבת כי הייתי טיפש: במקום להישאר בקווינסטאון התוססת עם חברי החדשים, נסעתי לקרייסטצ'רץ' הרדומה ואני עכשיו ישן לבד באוטו במגרש חנייה. גל השאיר לי ספר: "החוק למניעת בדידות", ואני קורא עד שמגיע לחלק שבו עושים לגיבור מסיבת הפתעה, זורק את הספר בכעס ומנסה לישון. למחרת טלפונים מאמא וסבתא, וקרייסטצ'רץ' צוהלת בפסטיבל אמני רחוב במיוחד בשבילי. הופעות, דוכנים ופיש אנד צ'יפס על החוף ואני מאושר. נולדתי בינואר, ולראשונה אני חוגג יום הולדת בקיץ. כל מה שחסר זה בירה, אבל כשאני מגיע לקנות מסתבר שהחוק אוסר על שתייה בחוץ, וכאן התוכנית שלי לעבור לגור בניו זילנד מגיעה אל קיצה. השבועיים הבאים מרגישים כמו חופש מוחלט: רק אני, מפה ואוטו. בוחר יעד, נוסע, עוצר, מצלם. כל ניו זילנד פרושה לפני ואני אוסף כל טרמפיסט שמבקש, כאילו מחזיר טובה על כל הטרמפים שקיבלתי. בשבוע האחרון אני חוזר לקרייסטצ'רץ' ומצליח למכור את האוטו לישראלי אחר שייהנה ממנו. אנחנו יושבים במכונית ומסכמים פרטים, ופתאום גידי גוב שר דרך הרמקולים "קח לך לאט את הזמן…" ואני נזכר שזה השיר הראשון ששמענו כשרק התחלנו את הטיול, וכמה עברתי מאז, ועצוב לי שהכל הולך להיגמר בקרוב. 
גלים מתנפצים על החוף בקייקאורה, התחנה האחרונה בטיול
והנה אני חוזר למצבי הטבעי, תיק על הגב בצומת נידח, מרים אגודל אופטימי אל היעד הבא. עוצר לי בחור מאורי גדול, שמספר לי בחיוך על תרבות המאורים בניו זילנד. הוא בן 24 וכבר יש לו שלושה ילדים עם החברה שלו, אבל הוא לא רואה סיבה להתחתן. לטענתו, לפי התרבות המאורית, אם אתה יכול להגן על האישה שלך ולפרנס אותה זה מספיק, ואין צורך בטקס רשמי, שבכלל הגיע מאירופה. קייקאורה, התחנה האחרונה שלי, היא עיירת חוף מקסימה מלאה בחיות ים. את הימים האחרונים בניו זילנד אני מבלה בטיולים על החוף, מצלם את הגלים מתנפצים אל הסלעים הלבנים ואת כלבי הים השמנמנים שמשתזפים על צלע המפרץ. אני נותן לעצמי להירגע מכל הטרקים, ועובר בראשי על כל החוויות הנהדרות שעברתי כאן. פותח את המפה המקושקשת והבלויה שלי ונזכר בכל הקסם והיופי שראיתי וחוויתי. 10 שעות להונג קונג ומשם 12 שעות לישראל, והנה אבא אוסף אותי משדה התעופה ואני נוחת בבית. החיבוקים עם ההורים ממלאים אותי, ונראה כאילו מעולם לא עזבתי את המושב וטסתי לארץ רחוקה כל כך. כאילו רק עכשיו התעוררתי מחלום רחוק. עד הפעם הבאה. __ אופק רון – כרמל – צלם גיאוגרפי, מורה דרך בארץ ומדריך טיולים בחו”ל, מדריך ליקוט צמחי בר ומעביר סדנאות וקורסים לליקוט צמחי מאכל.
ליצירת קשר עם אופק |
