14 חודשים לאחר שדרכה רגלו בפעם האחרונה על אדמת אנגליה, שאג ניקולס יאנג "יבשה!" ממקום מושבו בראש התורן של האונייה אֵנְדֶבְר. לאחר מסע כה ממושך באוקיינוס השקט, תעתועי האופק מזמנים לעתים יבשה במקום שאין בו אלא עננים, אך כעת התמלא הסיפון מלחים שניסו לצוד בעיניהם את היבשה הנחשקת. השעות הבאות עברו בציפייה, בין ריגוש לאשליה, אך לבסוף זיכה הקפטן את ניקולס בפרס על איתור יבשה – גלון של רום.
זה היה ב־6 באוקטובר 1769, היבשה באופק היתה ניו זילנד, וקפטן האונייה היה ג'יימס קוק. יותר ממאתיים שנה מאוחר יותר, כשהבחנתי מבעד לחלון המטוס בנופיה הפראיים של ניו זילנד, הבנתי עד כמה שולית יכולה להיחשב הקרבה של יומיים מהחיים במושב דחוס בתמורה לגמיאת המרחק אל חציו השני של העולם. בדמיוני הפלגתי מאות שנים אחורה, אל המאה ה־17. בתקופה ההיא טרם מופו שטחים ניכרים בחציו הדרומי של הכדור. האמונה הרווחת, שהועלתה כבר במאה השנייה לספירה, היתה כי בקוטב הדרומי קיימת יבשה דרומית עלומה (Terra Australis Incognita), שהיא גדולה מספיק כדי לאזן את שטחן של כל היבשות הידועות בחציו הצפוני של כדור הארץ. חברת הספנות ההולנדית במזרח הודו היתה אז תאגיד השיט הגדול באזור הזה של העולם. בשנת 1642 הם שלחו את קפטן ינסון אבל טסמן לגלות אם אוסטרליה היא חלק מהיבשת העלומה. קפטן טסמן יצא מבטביה (Batavia, כיום ג'קרטה, אינדונזיה) לכיוון דרום אוסטרליה. הוא שט דרומה מדי והחטיא את היבשת, אך לבסוף נתקל באי קטן הצמוד לה ונקרא היום טסמניה. לאחר שהמשיך מזרחה הגיע ליבשה חדשה והעניק לה את השם ניו זילנד (Neu Zeeland, כך במקור), על שם מחוז זילנד שבהולנד. נקודת עגינתו היתה אזור גולדן ביי (Bay Golden) שבצפון האי הדרומי. קפטן טסמן, שחשב כי מצא את היבשת הדרומית הנחשקת, שם פעמיו חזרה הביתה. למעלה ממאה שנים יעברו עד לביקור האירופי הבא בניו זילנד.
תחילת דרכו של ג'יימס קוק (1728־1779) היתה בצי סוחר אנגלי, שם הצטיין בניווט ובמיפוי. לאחר שנים רבות הוא הבין שמסעות גילוי חובקי עולם, שהיו תאוותו האמיתית, יוכל לבצע רק בשליחות המלך. בנחישות האופיינית לו נטש בשנת 1755 את מעמדו הגבוה בצי הסוחר והתגייס לצבא לתפקיד מלח – התפקיד הזוטר ביותר. קוק הצטיין בתפקידו, ובתוך שנתיים הגיע לתפקיד מאסטר — אז התפקיד השני בחשיבותו באונייה פרט לקפטן. יכולות המיפוי שלו תרמו רבות לנצחונות של אנגליה במלחמת שבע השנים נגד צרפת, והקנו לו שם במפקדת הצי. חרף הצטיינותו, עדיין נותרו דרגות הקצונה מחוץ להישג ידו של קוק, בהיותו אחד מפשוטי העם. השנה היתה 1766. אנגליה, שהבינה כי בקרוב תאבד את אחיזתה באמריקה, האיצה מסעות גילוי ימיים לחציו הדרומי של כדור הארץ. על גורלו של קוק השפיעה פגישתו של הלורד סנדוויץ' עם הבוטנאי בנקס. הלורד סנדוויץ', שמעמדו בצי הלך ודעך, ובנקס, בוטנאי צעיר ועשיר ששאף לעשות לעצמו שם, רקמו "מזימה" שתקפיץ את שניהם לאור הזרקורים: מסע מחקר ימי למציאת היבשת הדרומית העלומה. בנקס יפקד על המסע ויחזור עם אלפי דגימות בוטניות, וסנדוויץ' יצמיד את שמו לגילוי היבשת הדרומית. בנקס וסנדוויץ' חיפשו מישהו שיוכל להוביל את המסע, אך לא ימנע מבנקס לנהל אותו. המועמד המושלם היה קוק — נסיונו העשיר אִפשר לו להוביל מסע סובב עולם, אולם הוא היה רק מאסטר בדרגתו. התקנה אסרה להוציא מסע שלא בפיקודו של קצין, ולכן דאג סנדוויץ' לקדם את קוק לדרגת סגן ראשון — דרגת הקצונה הנמוכה ביותר. זה היה צעד קטן בסולם הדרגות, אך צעד ענקי לקוק, שקיבל פיקוד על אוניית הצי האנגלי אנדבר. באופן רשמי התבקש קוק להוביל את האונייה אנדבר לטהיטי כדי לצפות במעבר הנדיר של הכוכב נוגה על פני השמש, תצפית שתאפשר לראשונה בהיסטוריה לקבוע את המרחק המדויק בין כדור הארץ לשמש. באוגוסט 1768 עזב קוק את אנגליה, וביוני 1769 מדד באי טהיטי את מעבר הכוכב נוגה. לאחר מכן יצא בעקבות יומניו של קפטן טסמן, ובאוקטובר 1769 הגיעה אנדבר לניו זילנד. במשך ששת החודשים שבאו אחר כך מיפה קוק את קו החוף של ניו זילנד וגילה בתוך כך את המצר המפריד בין שני האיים (הקרוי היום מצר קוק), והוכיח בכך כי בניגוד לדעתו של טסמן, מדובר בשני איים ולא בחלק מהיבשת הדרומית הגדולה.
קפטן קוק העניק שמות למקומות רבים בניו זילנד, ורבים אחרים נושאים את שמו. אחד מהם הוא הר קוק, המתנשא לגובה 3,754 מטרים. הר קוק נמצא בשרשרת הרי האלפים הניו זילנדיים, ואליה שמתי פעמי מיד לאחר הנחיתה. סביר להניח כי הנוף שנגלה לעיני לא השתנה במשך מאות שנים, וודאי היה זהה לזה שראה קפטן קוק מאונייתו. התרגלתי במהרה לסביבה האלפינית שבה חיו שבטי המאוֹרי, התושבים הילידים של ניו זילנד. כף רגלו של קוק מעולם לא דרכה בהר הנושא את שמו, אך הוא תיאר את פסגותיו המושלגות, הנראות מכל עבר, ביומנו. בהר קוק יש כמעט עשרים פסגות שגובהן עולה על 3,000 מטר, ומכאן שמו במאורית – אאורקי, "מנקב העננים". כמטפס הרים מתחיל התעניינתי במקום הנקרא מעבר בול (Ball Pass). מדובר בנקודת מעבר באחת מצלעות ההר, המאפשרת תצפית מרתקת על שני קרחונים ענקיים: קרחון טסמן ממזרח וקרחון הוקר (Hooker) ממערב. בליווי מדריכה קיווית (כינוי מקומי לתושבי ניו זילנד) יצאנו באחד הבקרים מכפר קוק, הממוקם לרגלי ההר, אל מעבר בול. מזג האוויר היה מצוין, ובמשך כמה שעות טיפסנו על צלעו המזרחית של ההר, לאורך קרחון טסמן. לקראת ערב הגענו לאחת מבקתות המטפסים הפזורות ברחבי ההר. בשבע בערב נצמדנו למכשיר הרדיו ששידר את תחזית מזג האוויר ליום המחרת. המעמד הזכיר לי את הצבעת האו"ם על קום המדינה — שקט מתוח מסביב לרדיו, וכל פיסת מידע מעוררת גל שמחה או עצב. מצב הרוח שלנו הפך עגום כאשר התברר כי למחרת תגיע סופה לאזור ההרים, וצופים רוחות של למעלה ממאה קילומטרים לשעה, גשם ושלג. בחצות לערך התחילה הבקתה להתנדנד, ובבוקר כמעט שלא יכולנו לצאת ממנה. לפי השעון השמש זרחה כבר מזמן, אבל העננים השחורים שרבצו מעלינו לא גילו זאת. מאוכזבים מאיתני הטבע הסתובבנו באזור הבקתה וקיווינו לשיפור כלשהו במצב הרוח החיצוני והפנימי. בערב נחלשה הסופה, והתחזית ניבאה מחר חדש — מזג האוויר ישתפר, ונוכל לצאת לדרך. עם הזריחה העפלנו אל מעבר בול. השמש, שזרחה כשהגענו ואפשרה לנו לצפות על שני הקרחונים מנקודת התצפית המדהימה שהגענו אליה, היתה פיצוי מספק על סופת אמש. עד הערב ירדנו מערבה דרך קרחון הוקר בחזרה לכפר קוק.
אחרי הטיפוס על הר קוק המשכתי לאזור שבדרום־מערב האי הדרומי, אל חבל ארץ הפיורדים, שהוא אחד האזורים הפראיים והפחות נגישים בניו זילנד. ביומניו מיפה קוק את הפיורדים המרכיבים את האזור המדהים הזה ותיאר את המפלים הגולשים מכל סלע ואת הפסגות המושלגות הנשקפות ברקע. חרף הרצון הטבעי לטייל במזג אוויר נאה, ארץ הפיורדים נראית במיטבה ביום גשום. מאחר שהאזור סלעי והקרקע בו אינה סופחת מים, כשעה לאחר תחילת הגשם התכסו כל קירותיהם המסולעים של הפיורדים במפלים. האווירה האפורה והסגרירית היתה מרהיבה ומשתקת.אין מבקר באי הדרומי שלא עוצר בפיורד מילפורד (Milford sound) מוקף הצוקים, שהטרֶק המוביל אליו כונה כבר ב־1908 "הטרק המשובח ביותר בעולם". התמזל מזלי ובכל אחת משלוש הפעמים שהגעתי אל המילפורד, מזג האוויר היה אחר — השקט של יום שטוף שמש, העמימות של יום מעונן והבראשיתיות של יום סערה. בכל אחת מן הפעמים היה הנוף עוצר נשימה.ביומנו הביע קוק התפעלות רבה מהנוף הפראי, המושלג והקפוא שנפרש לנגד עיניו כאשר הפליג לאורך החוף המערבי. בעקבותיו המשכתי בטיולי אל צדו המערבי של הר קוק.שוליו המערביים של רכס ההרים האלפים מגיעים עד ים טסמן, ועל המדרון המערבי שלו ניצב קרחון פרנץ'־ג'וזף (Franz-Josef). כמות המשקעים היורדת באזור כמעט איננה נתפסת: בקצהו העליון של הקרחון כמות המשקעים הממוצעת היא 15 מטרים לשנה (בערך פי שלושים מכמות המשקעים השנתית הממוצעת בארץ). כאשר מתקדמים במורד הקרחון ומגיעים עד הים, כמות המשקעים הממוצעת יורדת לכשבעה מטרים לשנה.מובן שלא התפלאתי כאשר בדיוק ביום שהצטרפתי לקבוצת מטיילים לטיפוס על הקרחון ירד גשם מהזריחה ועד השקיעה. מזג האוויר הקודר וכמויות המים האדירות דווקא הוסיפו לאווירה הבראשיתית המאפיינת את אזור החוף המערבי. הטיפוס עצמו מרתק: עוברים במערות קרח כחולות, יורדים לנקיקים, מעפילים במעלה הקרחון ומטפסים על גבי קירות מאונכים. לקראת ערב, לאחר שעות של קור ולא מעט אדרנלין, חזרנו לאכסניה למקלחת חמה, לבגדים יבשים ולמרק רותח.המשכתי את המסע לאורך חופו המערבי של האי הדרומי לכיוון צפון־מערב האי, שם נמצא מפרץ גולדן ביי. זה המקום שהגיע אליו קפטן טסמן כאשר "נתקל" בניו זילנד, ובדרום המפרץ נמצא פארק הנושא את שמו — הפארק הלאומי אבל טסמן. הפארק צמוד לחוף הים, ורוב המטיילים בוחרים באחת משתי דרכים כדי לטייל במפרצים הרבים המרכיבים אותו: טרק חופים או שייט קיאקים.בחרתי באפשרות השנייה והצטרפתי לקבוצת חותרי קיאקים. יצאנו מעיירת החוף מאראהאו (Marahau) והתקדמנו צפונה לאורך קו החוף. את היומיים הבאים ביליתי בחתירה מאתגרת בים פתוח לאורך מפרצים ואיים יפהפיים עמוסים כלבי ים ובעלי כנף. בערב עלינו על החוף באחד המפרצים והקמנו מאהל. ארוחת הערב החזירה קלוריות נדרשות, ואת שארית הזמן בילינו בלימוד הדדי של משחקי קלפים והחלפת בדיחות — מנהג שליווה אותי לאורך הטיול. קמתי בטרם הנץ החמה והעפלתי לצדו המזרחי של חצי האי שעליו התמקמנו כדי לצפות בזריחה במפרצון טה פוקטיאה ביי (Te Pukatea Bay). לא יכולתי להפסיק לצלם את שלל הגוונים האדומים והצהובים שנמרחו בשמים.למחרת היום המשכנו בחתירה צפונה. לקראת אחר הצהריים עקפה אותנו להקת דולפינים – מראה מדהים ממקום מושבנו על קו המים – ובסוף היום הגענו לאסדה הימית שנושאת את הקיאקים חזרה לנקודת היציאה.כאמור, כאשר הגיע קוק לניו זילנד, המידע העדכני לאותה התקופה התבסס על מסעו של קפטן טסמן, שגרס כי ניו זילנד היא חלק מהיבשה הדרומית גדולה. רק כאשר הקיף קוק את ניו זילנד הוא גילה כי מדובר באי. מאוחר יותר איתר מצר שחיבר אותו לנקודה שבה כבר היה קודם לכן, והבין כי מדובר בעצם בשני איים. כיום המצר הזה נושא את שמו.בהמשך מסעו חקר קוק את מפרציו של המצר. לגדול שבהם קרא מפרץ המלכה שרלוט (Queen Charlotte Sound), על שם אשתו של המלך ג'ורג' השלישי, משלחו למסע. בכניסה למפרץ הוא מצא מעגן מים עמוק ומוסתר מהאוקיינוס, והעניק לו את השם שיפ קוב (Ship Cove). לאורך המפרץ עגנה ספינתו בשני מפרצונים, ולהם קרא אנדבר אינלט (Endeavor Inlet), על שם אונייתו הראשונה, ורזולושן ביי (Resolution Bay), על שם אונייתו השנייה. מפרץ המלכה שרלוט היה נקודת העצירה החביבה על קוק בכל מסעותיו.כיום גדתו המערבית של מפרץ המלכה שרלוט היא אחד הטרקים הפופולריים באי הדרומי טרק המלכה שרלוט. תחילת הטרק במעגן שיפ קוב, והוא נמשך דרומה עד לעיירה פיקטון (Picton) שבקצהו הפנימי של המצר. לשיפ קוב אפשר להגיע בסירה בלבד, ובמקום נמצאת אנדרטה לזכרו של קוק. מכאן מתחיל מסע רגלי לא קשה, שעוברים בו ליד כל נקודות העגינה של קוק. במהלך הטיפוס על הגבעה המפרידה בין שיפ קוב ובין רזולושן ביי אפשר להביט על המצר הנשפך לאוקיינוס. נוף המפרץ, בייחוד בקצהו הקרוב יותר לאוקיינוס, הוא יפהפה.
לאחר שסיימתי להקיף את האי הדרומי, עליתי בעיירה פיקטון על מעבורת המשייטת לאורך מפרץ המלכה שרלוט עד לעיר הבירה וולינגטון (Wellington) אשר בדרום האי הצפוני, ומשם המשכתי צפונה עד לאוקלנד (Auckland). אוקלנד היא העיר הגדולה ביותר בניו זילנד, ובמטרופולין שלה חיים כמעט כשליש מתושבי האי. ההגעה לאוקלנד אמנם כרוכה בנטישת אווירת הטבע הפראי המאפיינת את שאר המדינה, אך בזכות מיקומה במפרץ האורָקי (Hauraki Gulf) היפהפה ובזכות גודלה, היא אחת מבירות השיט של העולם. ניצלתי את ההזדמנות להגשים חלום ישן ונרשמתי לקורס משיטי יאכטות. מצויד בתעודת המאסטר שמתי פעמי לצפון־מזרח האי הצפוני, למפרץ מופלא. כאשר שייט קוק בצפון־מזרח האי הצפוני הוא הגיע למפרץ ירוק מדהים, מנוקד כולו באיים קטנים, ועל כן העניק לו את שמו – מפרץ האיים (Bay of Islands). לא במקרה המפרץ הוא אתר נופש מבוקש למשיטי יאכטות – הוא מוגן מהאוקיינוס, עשרות המפרצונים שלאורך חופי האיים שבו משמשים מעגני לילה טבעיים, והשיט בין האיים הוא חלומי.בעיר אופואה (Opua) שכרתי יאכטה ליומיים. חברתי לחיים הילה ואני הרמנו מפרשים ושטנו בינות האיים. מזג האוויר היה נעים והשיט מרגיע — לא שמענו כל רעש למעט משבי הרוח שמילאו את המפרשים ואדוות הגלים במים. בערב עגנו במפרץ של האי רוברטון (Roberton island) – אותו המפרץ שעגן בו קוק בשנת 1769 — ובבוקר התפנינו לכיבוש האי עצמו. מסלול רגלי קצר לראש האי אִפשר לנו להביט במבט פנורמי על מפרץ האיים. שטנו חזרה לאופואה לאורך חופי העיירה וואיטנגי (Waitangi), שבה נחתם הסכם השלום בין הבריטים לשבטי המאורי בשנת 1840.לקראת סיום מסענו עצרנו בעוד מפרץ בצפון האי הצפוני, הידוע בכינוי מפרץ "ללא ספק" (Doubtless Bay). את שמו המשעשע קיבל המפרץ לאחר שקוק שט בו וציין ביומנו "אני מביט בגוף המים העומד לפני — זהו ללא ספק מפרץ".לאחר המסע שבסופו עלתה ניו זילנד על המפה הוביל קוק עוד שני מסעות חובקי עולם: במוקדם שבהם, שהתנהל בשנים 1772־1775, הוא חצה את חוג הקוטב הדרומי והגיע עד קו רוחב 71 מעלות דרום, שהיא הנקודה הדרומית ביותר שהאדם הגיע אליה עד אותה העת. בכך הפריך למעשה את מיתוס היבשת הדרומית הגדולה, שאם היא אכן קיימת, היא נמצאת באזורי הקוטב הקפואים ואינה ראויה להתיישבות.במסעו השלישי והאחרון, בשנים 1776־1779, יצא קוק לאזור אלסקה במטרה לאתר את המעבר הצפוני בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי.אך המגלה הגדול לא זכה לראות שוב את אנגליה מולדתו – הוא נרצח בידי ילידים בהוואי.
|
בחיפושיו אחר יבשת מסתורית בקוטב הדרומי הגיע קפטן ג'יימס קוק אל ניו זילנד. אמנם זה היה במאה ה-18, אך נדמה כי דבר לא השתנה מאז בנופים שנשקפו לעיני מגלה הארצות האגדי. ערן ריפל ביקר בתחנותיו של המסע ההיסטורי ששם את ניו זילנד על המפה פורסם 21.12.14 |
Array
(
[continent] => WP_Term Object
(
[term_id] => 699
[name] => אוקייניה - אוסטרליה והפסיפיק
[slug] => australia
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 699
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 0
[count] => 333
[filter] => raw
[term_order] => 0
) [country] => WP_Term Object
(
[term_id] => 709
[name] => ניו זילנד
[slug] => new-zealand
[term_group] => 0
[term_taxonomy_id] => 709
[taxonomy] => location
[description] =>
[parent] => 699
[count] => 129
[filter] => raw
[term_order] => 0
) )