מרוקו – תחילתה של ידידות מופלאה

מתוך "אמריקה", מאת המשורר האמריקאי אלן גינזברג
(מאנגלית: דן עומר)

"הסוחרים, בולעי האש והבנקאים הם הודים או פקיסטאנים, סוחרי העתיקות והבנאים הם ספרדים, הפליי בויז והאופים הם צרפתים, והאריסטוקרטים, המרגלים והגנגסטרים הם אנגלים", כתב אחד המבקרים בעיר בתחילת המאה ה־20. בעקבות כיבושה של מרוקו בידי צרפת בשנת 1912, כותב הסופר אדמונד ווייט, "קם בטנג'יר הרובע האירופי, שבו התגוררו סוחרים, סוחרי סמים, גולים מרצון ומכורח, והפכו אותו למעין עיר־מדינה ללא מיסים וחובות, ולמעשה ללא חוקים". הזנות – הן הנשית והן הגברית – שגשגה בה, יחד עם שפע חשיש. עבור אירופאים עשירים, ברברים וערבים, הפכה טנג'יר לעיר חטאים. "לא היתה זו שאלה של מוסר", כתב הסופר והמוזיקאי פול בולס, "היתה זו רק שאלה של מחיר". בעדינות מועטה יותר תיאר העיתונאי האמריקאי רוברט רוארק כי "סדום בהשוואה לטנג'יר היתה פיקניק של אנשי דת, ועמורה – כנס של בנות ממועדון צופים שכונתי".

מאז ומעולם ברחו דורות של רומנטיקנים מתרבות החיים הבורגנית, במסע של גלות והתרחקות, לנופים של טבע ואדם שתאמו את סערת הנפש האגוצנטרית של הרומנטיקן.

"ערבי מניח אוכף על סוסו", 1855, ציור של אז'ן דלקרואה, אולי גדול ציירי הזרם הרומנטי, שהתאהב במרוקו וצייר אותה ללא הרף

בסופו של אחד משבילי הבריחה הנפוצים של אותם רומנטיקנים שכנה מרוקו. הם חיו בה, כתבו עליה, ציירו אותה ודמיינו אותה ללא הרף, כשהם הופכים אותה לכל מה שהתאוו לו – לחלום מזרחי ענוג וציורי, לאתר שבו כוחות המוח האבודים, משוחררים מכבלי המוסכמות הבורגניות, קמים לתחייה, למאורת סמים הזויה, אפלה ורעה, לגן עדן מיני שאין לו גבולות ולמחוז חיי טבע שלווים שאבדו לתרבות המערב מזמן.
במהלך מרבית המאה ה־20 משכה אליה מרוקו צבא מופלא של סופרים, משוררים, ציירים, עיתונאים ואנשי שם, שחקני קולנוע ומוזיקאים, בהם הסופרים טרומן קפוטה, ז'אן ז'נה, וויליאם ס. בורוז, איאן פלמינג, אנטואן דה סנט אקזופרי וסול בלו, המשורר אלן גינזברג, המחזאים טנסי וויליאמס וג'ו אורטון, הציירים פרנסיס בייקון, אוסקר קוקושקה ואנרי מאטיס, הבמאי אורסון וולס, המסאית סוזן זונטאג, השחקנים ג'ון גילגוד, ארול פלין ואניטה אקברג, תעשיינית מוצרי הקוסמטיקה הלנה רובינשטיין, האופנאי איב סן לורן, להקת הביטלס, הזמרים ג'ימי הנדריקס, קט סטיבנס וג'וזפין בייקר, הפילוסוף והסופר ז'אן פול סארטר והרקדן האגדי רודולף נורייב.

מכל ערי מרוקו, העיר שאליה נמשכו כל אותם יוצרים במיוחד היתה טנג'יר
(Tangier). "המקלט הסודי המצוי בנקודת המפגש שבין עולם הטבע לתודעת האדם", כתב עליה שגרירה החרוץ ביותר כמחוז חפץ רומנטי, הסופר והמוזיקאי האמריקאי פול בולס, שבילה את מרבית שנותיו בעיר, כתב עליה ספרים, הקליט מוזיקה מקומית ותרגם את אגדותיה. סרטו של הבמאי ברנרדו ברטולוצ'י, "שמים מגינים מעל", על זוג אמריקאים שככל שהוא חודר לפנים היבשת, מטנג'יר דרומה, דעתו הולכת ומשתבשת במפגש עם היצר, הטבע והחום, הוא עיבוד לאחד מספריו של בולס.

בשנת 1930, אגב, גילמה מרלן דיטריך בסרטה האמריקאי הראשון, "מרוקו", דמות דומה בתפקיד זמרת אירופאית שמתאהבת במרוקו בליגיונר שרמנטי והולכת בעקבותיו אל הלא נודע במדבר. גם וויליאם ס. בורוז, הסופר האמריקאי רב ההשפעה, חי בטנג'יר וכתב בה את ספרו הבולט ביותר, "ארוחה עירומה", שאף הוא עובד לסרט.

הצייר הצרפתי הנודע אנרי מאטיס חי בגרנד הוטל וילה דה פרנס המפואר שבעיר, וצייר מחדר מספר 35 את נופיה. בלובי של מלון אחר, אל־מינזה – היוקרתי במלונות טנג'יר, אשר נבנה בשנות השלושים של המאה ה־20 על ידי לורד סקוטי סביב חצר מרוצפת, ושמחלונותיו אפשר לראות בימים בהירים את חוף הים התיכון, את גבעות ספרד ואת מיצר גיברלטר – ישב הסופר איאן פלמינג והכתיב לקצרנית את "יהלומים לנצח", פרק נוסף בעלילות הסוכן המלכותי ג'יימס בונד, בקצב של 5,000 מלים ביום.

תפקידה של פנטזיה
במשך מאות שנים היה צפון אפריקה, עבור מוחו החקרני של המערב, מחוז לא מוכר ובלתי מובן. על אף שנתיבי מסחר אחדים קישרו בין מזרח הים התיכון לבין אירופה, משני צידיו שגשגו תרבויות שונות מבלי שהכירו זו את זו.
נקודת המפנה העיקרית בהיכרות התרבותית בין צפון אפריקה לאירופה מסתמנת

במאה ה־19, כשחוקרי אקדמיה מהמערב התחילו לחקור את העולמות החדשים שנגלו לפניהם, ונוסעים אירופאים, שהבולט בהם היה ריצ'רד ברטון, מגלה מקורות הנילוס ומתרגם "אלף לילה ולילה" (1885־1888), פרסמו את עלילות מסעותיהם. שקיעתה של האימפריה העות'מאנית וכיבושיהן של המעצמות הקולוניאליות – בהן בריטניה, צרפת וספרד – סייעו לנגישות, ובאותו זמן התחילו נוסעים, משוררים וסופרים לכתוב על צפון אפריקה בכלל ועל מרוקו בפרט, ואמני התקופה הנחשבים, שהידועים בהם היו אז'ן דלקרואה ואנרי מאטיס, תיארו אותה בציוריהם.

"שני גורמים הפכו את מרוקו ליעד לדמיון המערבי", אומר פרופ' ג'ונתן כץ, היסטוריון אמריקאי השוהה כעת במרוקו. "היא שמרה על עצמאותה יותר זמן מכל ארץ ערבית אחרת. הצרפתים הגיעו לאלג'יריה ב־1830, אך למרוקו הם הגיעו רק ב־1912. הבידוד התרבותי של מרוקו תפס את דמיונם של המערביים בדרכים שונות ולעיתים מנוגדות. יש שהפכו אותה למקום רומנטי, ויש שראו בה מקום דקדנטי ואפל. למעשה, מרוקו היתה הארץ הערבית היחידה ששמרה על עצמאותה, להבדיל מארצות המזרח התיכון וצפון אפריקה, שהיו תחת שלטון עות'מאני. לא הייתי מרחיק לכת ואומר שמרוקו נתפסה כארץ ערבית 'אותנטית' או 'טהורה' יותר ממקומות אחרים, אך היא נתפסה כפחות מושפעת מהמערב וכפחות מושחתת מדרכיו.

"הגורם השני הוא המיקום הגיאוגרפי של מרוקו. טנג'יר נמצאת במרחק שיט קצר במעבורת מספרד, ולכן היתה נגישה מאוד לאירופאים. העובדה שמרוקו נתפסה כמקום כה קרוב לאירופה, ועם זאת כה שונה ממנה, עזרה לתפיסת המקום כאקזוטי יותר.
"אגב, מרוקו ירשה את דימויה האקזוטי מחלקים אחרים במזרח התיכון ובצפון אפריקה. הסופרים הצרפתים נרוול ופלובר תיארו תמונה אקזוטית, מתירנית ורוויית סמים של מצרים, ואנדרה ז'יד תיאר את תוניסיה בספרו "חסר המוסר"
(The Immoralist) כגן עדן של נערים להשכיר. כלומר, הדימוי היה קיים לפני שהאירופאים הגיעו בפועל למרוקו. בכל מקרה, הפנטזיה שיחקה תפקיד משמעותי בכך. הצרפתים הגיעו למרוקו אחרי כמה עשורים של שלטון בתוניסיה ובאלג'יריה, וחשבו שהם כבר יודעים הכל על ערבים ובֶּרבֶּרים".

ספארי של אנשים מוזרים
טנג'יר נוסדה על ידי הפניקים כמושבת סוחרים עוד במאה ה־15 לפני הספירה, כותב פרופ' שלמה בן־עמי, יליד מרוקו, במאמרו "למה טנג'יר", שהתפרסם בכתב העת "זמנים". "לימים היא שימשה את תושבי קרתגו לצורכי מסחר, אך הרומאים היו הראשונים להקנות לה מעמד ייחודי: בשנת 38 לפני הספירה היא נקבעה כעיר חופשית. נחשול האירועים יעבירה מעתה מיד ליד ומתרבות לתרבות.

"ב־1661 קיבלו אותה הבריטים, ובשנת 1743 העבירו אותה האנגלים לידי הסולטן של

"זורה על המרפסת", ציור שמן משנת 1912. הצייר אנרי מאטיס, ששהה במרוקו בתחילת המאה ה-20, כתב ביומנו עם שובו לצרפת: "התחלתי ליצור משהו הגיוני מנסיעתי לאפריקה רק כשהתחלתי לשכוח את הפרטים הקטנים ולזכור את הצד המפתיע והפואטי"

מרוקו. לקראת אמצע המאה ה־19, הפכה העיר לבירתה הדיפלומטית של מרוקו, ובשנת 1912 נולדו הפרוטקטורט [מונח המציין הגנה או חסות על שטח] הצרפתי ברוב שטחה של מרוקו והפרוטקטורט הספרדי בחלקה הצפוני של הארץ. בראשית המאה ה־20 היתה בטנג'יר אווירה חזקה של קוסמופוליטיות, בשל המעמד המיוחד של הנציגויות הזרות בעיר ובשל הפיכתה לעיר מקלט לאנרכיסטים ושאר גולים. מצד אחד נראו בה בני טנג'יר עטופי הגֵ'לָבּות, שזה מקרוב באו רדופי עוני מהרי הריף יחד עם נשותיהם עוטות הרעלה, ובצד האחר נראו בה קונסולים ואנשי החברה הגבוהה בחליפות קולוניאליות לבנות ונשותיהם במיטב האופנה הפריזאית".

בולוואר פסטר, רחובה הראשי של העיר המודרנית, נחנך ב־1910. בשנות העשרים והשלושים של המאה שעברה הפכה השדרה לרחוב האלגנטי של טנג'יר ולליבו של רובע אירופי לכל דבר. "השדרות הרחבות", מוסיף ווייט, "המנומרות בחנויות הכלבו, המלונות ובתי הדירות בסגנון האר־דקו, כמו גם הרחובות, נחנקו מעשן מכוניות הבנטלי".

ב־1925 הכריזו בריטניה, צרפת וספרד על טנג'יר כעיר בינלאומית: נאסרה הצבתו של כוח צבאי כלשהו במקום, בוטל הפיקוח על המטבע, הוסר המחסום מעל הקמת חברות והוחלט כי לא יוטלו מיסים והיטלים על תושבי העיר. בשנות מלחמת העולם השנייה שימשה העיר מקלט לנרדפים ואכסניה סואנת של מרגלים, אך לאחר תום המלחמה שבה טנג'יר להיות חלון ראווה של עסקים והנאות, והיא מלאה אנשים מפורסמים.

ב־1952 כפו השליטים הצרפתים על סולטן מרוקו, סידי מוחמד, שלימים יהפוך למלך מרוקו, מוחמד החמישי, לאשר צווים נגד פעילותה של התנועה הלאומית, מה שעורר גל של התנגדות ברחובות הערים הגדולות במרוקו. ארבע שנים מאוחר יותר, עם קבלת עצמאותה של מרוקו, דהתה הכריזמה של טנג'יר והתיירות הלכה ודעכה. ימי הניצול המיני הקולוניאלי של מרוקו קרבו לקיצם, ורק אמריקאים מעטים, שהמשיכו לתור אחר הדברים שטנג'יר נודעה בהם – סמים, נערים בזול ומקום מואר ורב שמש לכתוב בו – המשיכו להגיע אליה.

אחד מהם היה, כאמור, וויליאם ס. בורוז, שנולד בסנט לואיס, מיזורי, בשנת 1914. אביו היה איש עסקים מצליח, והוא שלח את בנו ללמוד ספרות אנגלית בהארוורד. בורוז נשר מלימודיו וחי חיי נווד ומסומם במקסיקו, במרוקו ובאנגליה. בשנות התמכרותו, עבד כמדביר חרקים, סוחר סמים ואיכר, ובשלל עבודות נוספות. בשנת 1951, כששהה עם רעייתו ג'ואן וולמר אדמס במקסיקו סיטי, הוא עשה מעשה וילהלם טל – הציב כוס על ראשה של רעייתו וניסה לצלוף בכוס. ג'ואן נהרגה במקום. בורוז נמלט לאמריקה הדרומית, ובשנת 1954 הגיע לטנג'יר, שם בילה את זמנו בשיטוטים ממושכים, בהזיות כתוצאה משימוש יתר בסמים ובמין מזדמן עם מקומיים. בטנג'יר כתב את "ארוחה עירומה", ספרו הידוע ביותר, קולאז' של קטעים הזויים, אפוקליפטיים וקומיים, מין "מסע לגיהנום, ספארי של האנשים הכי מוזרים בכוכב הכי מוזר – אנו עצמנו", מתאר את הספר ג'יי. ג'י באלארד.

בשנת 1962 יצא הספר לאור בארצות הברית, ובשנת 1991 צולם לסרט בבימויו של דייוויד קרוננברג, כשהוא מבשר על השלב הסופי בתהליך הפיכתו של בורוז לגיבור־על של התרבות האמריקאית, כמי שהשפיע על יוצרים רבים, ובעיקר על אנשי דור הביט, אבותיהם הרומנטיים של ההיפים והביטניקים בשנות השישים – בהם המשורר אלן גינזברג והסופר ג'ק קרואק. גם על דורות של מוזיקאים השפיע בורוז, והבולטים שבהם הם להקת סטילי דן, הקרויה על שם דילדו שמופיע ב"ארוחה עירומה", אמנית המיצג לורי אנדרסון, שהלחינה את שיריו, סולנה המנוח של להקת נירוונה, קורט קוביין, שהקליט אלבום יחד עם בורוז, הזמר דייוויד בואי ולהקת אר.אי.אם.

בשונה מפול בולס, בורוז לא הכיר תודה לארץ שאירחה אותו. "מהו כל הזבל הזה בדבר תרבות איסלאמית?", כתב בורוז, "דבר אחד למדתי: אני יודע מה הערבים עושים כל היום וכל הלילה. הם יושבים, מעשנים חשיש ומשחקים ללא הפסקה באיזה משחק קלפים טפשי. אל תקנו את הזבל המזרחי הזה שבולס מוכר כתרבות".

האחים מרקס היו קודם
במשך שנה ישבה שחקנית צעירה ויפה בביתה וחיכתה לטלפון ממפיק הוליוודי. בסוף צלצל הטלפון. על הקו היה האל ווליס מחברת האחים וורנר האמריקאית. השחקנית אינגריד ברגמן הקשיבה להצעה: לבוא לאולפני בורבנק בקליפורניה לצילום סרט המתרחש בעיר קזבלנקה שבמרוקו – והסכימה מיד. ארבע שנים קודם לכן, בשנת 1938, ביקרו זוג אמריקאים, מורי ברנט וג'ון אליסון, בקאפ פראה (Cap Ferrat) שבצרפת. ערב אחד הם הלכו לבר, והאזינו לפסנתרן שחור שר שיר עצוב ויפה בשם
"As times go by", שיהפוך בהמשך לשיר הנושא של הסרט. הם מחליטים לכתוב מחזה ולקרוא לו "כולם באים לריק", שולחים את כתב היד לכמה חברות הפקה, אך זוכים לתשובה שלילית.

בייאושם, מעבירים בני הזוג את כתב היד לחברת האחים וורנר, שמחליטה בזריזות לרכוש את הזכויות תמורת 20 אלף דולר ולעבד אותו לתסריט. זמן קצר קודם לכן הפיצה החברה את הסרט "אלג'יר", בכיכובם של הדי לאמאר וצ'רלס בויר, המתרחש באווירה מזרחית על רקע רומנטיקה מתקתקה, מוזיקה רכה ולא מעט משקאות אלכוהוליים ועשן סיגריות מסתלסל. הסרט זכה להצלחה מסחררת, ופרנסי האולפן מבינים שהקהל האמריקאי רעב לקצת "מזרחיות".

לתסריט החדש קוראים "קזבלנקה", ואת התפקידים הראשיים בו מגלמים המפרי בוגארט, אינגריד ברגמן ופול הנרייד. עם צאתו לאקרנים בנובמבר 1942, בתום ארבעה חודשי הפקה מאומצים, הופך "קזבלנקה" ללהיט ענקי. בעקבותיו יזמה משפחת הקומיקאים האמריקאית, האחים מרקס, את הקומדיה "לילה בקזבלנקה" (1946), על מאבק בין חבורה של אירופאים ואמריקאים לבין כמה נאצים על גילוי מטמון – שלל ממלחמת העולם השנייה, המוסתר במלון בעיר. לאחר יציאת הסרט, איימו האחים וורנר על האחים מרקס בתביעה משפטית על השימוש בשם "קזבלנקה". בתגובה ענה גראוצ'ו מרקס, אחד האחים, כי אם כך, הם יתבעו את האחים וורנר על השימוש במלה "אחים", לאור העובדה שהאחים מרקס היו קודם. האחים וורנר ויתרו על התביעה.

"קזבלנקה" זכה בשלושה פרסי אוסקר ב־1943 (הסרט, התסריט והבימוי), והיה לאחד הסרטים הפופולריים של המאה החולפת. הסרט זכה להצלחה ניכרת לא רק במערב אלא גם בהודו, והצלחתו קיבלה תנופה נוספת בשנות החמישים, עם מותו של המפרי

"אמידו", ציור שמן ופסטל משנת 1912. אנרי מאטיס: "יש פרחים בכל מקום, לאלה שמוכנים לראות אותם"

בוגארט ויצירת המיתוס סביבו. בשנות השישים הפך "קזבלנקה" לסרט הפולחן הראשון בתולדות הקולנוע.
עלילת "קזבלנקה", כפי הנראה היצירה הידועה ביותר במאה ה־20 על מרוקו, מגוללת את קורותיהם של בעל בר אמריקאי בקזבלנקה שמציל זוג פליטים אירופאים מציפורני הנאצים, וכל זאת באווירה אוריינטלית ססגונית. אך הסרט לא צולם כלל במרוקו, אלא באולפני בורבנק שבקליפורניה. סצנת החוץ היחידה בסרט צולמה בשדה התעופה האמריקאי ואן נייז, גם הוא בקליפורניה, שבו ניטעו כמה דקלים כדי ליצור אווירה מזרחית.

על אף שעלילות "קזבלנקה" ו"לילה בקזבלנקה" מתארות התמודדות בין אמריקאים טובי לב לבין נאצים חורשי רעה, למעשה, בעיר לא היו נאצים כלל. המושל הצרפתי במרוקו, גנרל נוגה (Nogues), התלבט במשך כל שנות המלחמה אם עליו לתמוך במשטר וישי, ששיתף פעולה מפריז עם הנאצים, או בגנרל דה גול, מפקד "צרפת החופשית", האנטי נאצית. כך זכה בכינויו המפוקפק – "גנרל נו־יס".

קזבלנקה (Casablanca), המכונה "קזה", היא כיום הגדולה שבערי מרוקו ובירתה הכלכלית של המדינה, ואוכלוסייתה מונה כארבעה מיליון תושבים. העיר, השוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, היא גם עיר הנמל הגדולה ביותר במדינה והנמל השני בגודלו ביבשת כולה אחרי נמל דרבן שבדרום אפריקה. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה חיו בה 300 אלף תושבים. ב־1942 כבשו בעלות הברית את קזה, ובינואר 1943 התקיימה בה ועידת קזבלנקה שבה נפגשו מנהיגי המערב, ווינסטון צ'רצ'יל הבריטי ופרנקלין ד. רוזוולט האמריקאי, עם הגנרלים הצרפתים כדי לדון באסטרטגיה שלהם במלחמת העולם השנייה. מארגני הוועידה, אגב, חשו כי ההמולה סביב הסרט היא הדבר האחרון שהם זקוקים לו, אומר פרופ' ג'ונתן כץ.

בזמן הוועידה, נפגש הנשיא רוזוולט גם עם סולטן מרוקו, סידי מוחמד, אשר הפציר ברוזוולט שיתמוך במאבקו נגד הצרפתים הקולוניאליים. רוזוולט הבטיח לו בעל פה שיתמוך בעצמאות מרוקו. אך דווקא באותם ימים שבהם כיכבה מרוקו על אקרני המערב כמעין טרקלין מכניס אורחים של תככים, ריגול ומאבק בין הטובים, הבריטים והאמריקאים, לבין הרעים, הגרמנים, כבר היתה ההתנגדות המרוקאית הלאומית, שלימים תשחרר את הארץ מעולה של צרפת, עובדה גלויה.

כבר ב־1930 התעוררה התקוממות עממית ברחבי מרוקו בתגובה לצו שפרסמו הצרפתים, ובו החילו את החוק הצרפתי על האזורים שבהם התגוררו ברברים והעניקו להם מערכת משפטית נפרדת משאר חלקי מרוקו. ואולי ההיאחזות ההוליוודית בדימוי של מרוקו הצייתנית ומכניסת האורחים אינה צריכה להפתיע. שהרי מבחינת המערב, תושבי מרוקו ממילא שימשו רק תפאורה לדמיונם של אלה שביקרו בה, ניצבים בפנטזיה האוריינטלית של המערב על המזרח, ומרוקו עצמה – במה לרחשי ליבם, למאווייהם ולפעולותיהם של אנשי המערב.

אין נפש מזרחית
בשנת 1978 פרסם פרופ' אדוארד סעיד, אינטלקטואל פלסטינאי תושב ארצות הברית, קריאת תגר על ההתייחסות המערבית למזרח בספרו "אוריינטליזם". באמצעות בחינה של המחקר המדעי על המזרח ושל יצירות אמנות וספרות, הציג סעיד שלוש טענות מרכזיות: בראשונה טען שלמרות יומרתו של האוריינטליזם ("מזרחנות" בעברית) לאובייקטיביות מחקרית ומדעית, הוא למעשה כלי שרת של המטרות הפוליטיות של המערב, ובעיקר של הקולוניאליזם.

טענתו השנייה היא כי האוריינטליזם עזר לאירופה להגדיר את עצמה. בנייתה של זהות בכל תקופה ובכל מקום כרוכה בייצור הפכים ו"אחרים", טען סעיד. דרך משקפי האוריינטליזם ראה המערב את התרבות האיסלאמית כ"אחרת" – תרבות קפואה בזמן ובמרחב, "אחידה לנצח ובלתי מסוגלת להגדרה עצמית". המערב העניק לעצמו תחושה של עליונות אינטלקטואלית ותרבותית בכך שבניגוד לתרבות המזרחית, המוגבלת כביכול, הוא ראה עצמו כדינמי, בעל יוזמה, נמרץ ומתרחב, וגם כ"צופה, שופט וחבר מושבעים של כל צדדי ההתנהגות המזרחית".

טענתו השלישית של סעיד היא כי האוריינטליזם יצר תיאור מזויף של התרבות הערבית והאיסלאמית. המזרח, לפי חקר האוריינטליזם, הוגדר כמקום מבודד מדרך המלך של ההתקדמות האנושית במדע, באמנות ובמסחר, כמקום חושני הנוטה לעריצות, בעל מנטליות בעייתית ונטייה לחוסר דיוק ולפיגור. הגישה הזו בעייתית מלכתחילה, טוען סעיד, משום שהיא מניחה שיש דבר כזה "חברה איסלאמית", "מוח ערבי" ו"נפש מזרחית"; איש לא רשאי להניח הנחות כאלה במדע המערבי כלפי שחורים ויהודים, אך כשזה מגיע לערבים, מותר הרסן.

ספרו של סעיד התקבל בהערכה רבה, אך גם זכה לביקורת נוקבת ועורר פולמוס ציבורי ואקדמי סוער. במידה רבה אפשר לומר שבעקבותיו נוסד זרם מחקרי חדש – התיאוריה הפוסט־קולוניאלית. "ספרו של סעיד יצר המולה גדולה כשיצא", אומר פרופ' כץ, "על אף שהוא מפשט את הדברים באופן מוגזם, כשהוא מקשר בין המחקר האקדמי של המזרח התיכון והאיסלאם לבין הציור האוריינטלי והספרות הרומנטית. אלו שני תחומים נפרדים. הם נפגשים לעיתים, אך לא באופן שסעיד מתאר. יתרה מזאת", מסיים פרופ' כץ בנימה פייסנית, "התרעומת המוסרנית שלו על כך שהחוקרים האקדמיים היו מעורבים בפוליטיקה של ימיהם, כלומר, שהם היו לעיתים קרובות אימפריאליסטים, נראית לי תמימה מדי. מגוחך לצפות מאנשים שחיו לפני שנים רבות להתאים את עצמם לערכים התרבותיים של ימינו. הם פעלו וחשבו כמו שאנשים בזמנם פעלו וחשבו. לא טוב יותר, לא רע יותר".

תודת המערכת לארכיון "הארץ", לערוץ הסרטים, לענת הלחמי ול"אוזן השלישית" על עזרתם בהכנת הכתבה.