מסע של אמא ובת בין פסגות ההימלאיה

איך קרה ששוב מצאתי את עצמי שואפת אוויר דליל בגובה 5,000 מטר, עטופה בשק שינה, בגיל 55 – ועוד קוראת לזה הגשמת חלום? לפני 35 שנה הייתי כאן –  צעירה, נמרצת, עם תרמיל גדול וחלומות עוד יותר גדולים. עכשיו אני חוזרת לאותו השביל, רק שהפעם הבת שלי לצידי. חלום ישן שחלמנו יחד והפך למסע אמיתי, לשתינו ולכל אחת בדרכה.

איך קרה שבגיל 55 שוב מצאתי את עצמי שואפת אוויר דליל בגובה 5,000 מטר?

מסע של אמא ובת, שנפגשות מחדש, קצת אחרת. לימור ויובל

שנים סיפרתי לה על המסע ההוא שלי בנעורים – על התחושה שהעולם פתוח ובלתי נגמר. שתינו דמיינו לא רק את שבילי ההימלאיה, אלא גם את השביל שבינינו – כזה שאפשר לפסוע בו יחד, בלי הוראות ניווט. מסע של אמא ובת, שנפגשות מחדש, קצת אחרת.

אחרי חודשיים של פרידה, בהם טיילה במזרח וספגה שלווה בודהיסטית וכתמי אבק הרפתקני, הצטרפתי אליה – כדי לצעוד יחד בטרק "סובב אנאפורנה" שברכס ההימאליה בנפאל. אמא ובת, בגובה אחר, בזמן אחר, אבל עם לב פתוח אותו הדבר.

לקריאה נוספת:

• מדריך מסע אחר לנפאל
• מידע מעשי על נפאל
• טרק סובב אנאפורנה
• הטרקים הטובים בעולם
• ערוץ הטרקים
• עוד כתבות של לימור צדוק כאן

ההכנות: כמו למסע לכוכב לכת נטוש

ההכנות לטרק נראו פחות כמו תכנון טיול ויותר כמו משימת הישרדות למאדים. קניתי עוד מעיל פליז, למרות שכבר יש לי שלושה. חיפשתי גרביים "נושמות", למרות שלא פחדתי מחוסר הנשימה של הבהונות, אלא שלי. דחסתי לתרמיל מלאי מוגזם של אגוזים, פינוקים לבת שלי, תחבושות שמזכירות חדר מיון וקרמים עם שמות שמבטיחים פתרון לכל כאב – מהפיזי ועד הרגשי.

כשהרמתי את התרמיל על הגב – או לפחות ניסיתי – עפתי לאחור כמו חיפושית הפוכה. אחלה התחלה לטרק שאמור להיות מהקשים שחוויתי.

אבל הלב? הלב היה מלא. ידעתי שלא יהיה קל, זה לא היה קל גם בגיל עשרים. ובכל זאת ההבנה שאני עומדת לעשות את הדרך הזו עם הבת שלי, היתה חזקה מכל פחד.

מפגשים עם מקומיים

הכושר: מדרגות, ייאוש ותקווה

כחלק מההכנות, החלטתי להתחיל להתאמן. כלומר, להפסיק להתנשף בכל פעם שאני עולה שתי מדרגות. המכשול העיקרי ? זמן. החיים שלי נראו כמו מסלול מרוץ מתמשך – קליניקה, ילדים, הרצאות, משימות שלא נגמרות. אז ניסיתי לשלב כושר בתוך השגרה: נפרדתי מהמעלית וטיפסתי  מדרגות כאילו אני בדרך לפסגת האוורסט – רק שבמקום תרמיל, היו לי שקיות מהסופר. בבקרים, עוד לפני שהיום קופץ עלי עם הפקקים והפגישות, הייתי יוצאת לטפס כאלף מדרגות, פעמיים – שלוש בשבוע. האם זה עזר ? זה בעיקר הרגיע אותי קצת ואולי הכי חשוב – הרגשתי שאני עושה משהו. צעד קטן לאדם, צעד מתנשף פחות לאמא בדרך לפסגה.

הפתעות נעימות בצד הדרך

הנחיתה בקטמנדו: הצ'ימידן הלא נכון

נחתתי בקטמנדו, עייפה מטיסת קונקשן ארוכה, אך נרגשת לפגוש את הבת שלי סוף סוף. בעיניים  טרוטות עמדתי ליד המסוע, מחפשת אחר הציוד שלי. אחרי תיק ועוד תיק ועוד אחד שהוא ממש לא שלי – נחתה ההבנה: רק אחד משני הצ'ימידנים עשה איתי את הדרך. דווקא זה עם הבמבה, הביסלי והפינוקים לבת שלי, לא זה עם שק השינה, המעיל וציוד ההישרדות. עמדתי שם לבד וניסיתי להבין איך מטפסים הרים עם חטיפים ישראליים ותקווה בלבד.

כמה מתושבי הכפרים שפגשנו בדרך

המפגש: סצנה מבוליווד, חיבוק אמיתי

ראמש היקר, האופרטור הנפלא שמלווה אותי כשאני מדריכה בנפאל, חיכה לי מחוץ לשדה עם חיוך גדול ושרשרת פרחים טריים בצבעי כתום וצהוב. מיד כשעלתה על צווארי, הרגשתי שחזרתי למקום מוכר. נסענו יחד אל הטאמל, מרכז התרמילאים של קטמנדו, ושם בכניסה למלון, חיכתה לי יובלי. רצנו זו אל זו כמו בסצנה מסרט בוליוודי קיטשי במיוחד, רק שהפעם – הקיטש היה אמיתי. חיבוק עמוק, בכי של געגוע, הקלה ואהבה.

"את מוכנה לזה" ? היא שאלה. "אני לא בטוחה", עניתי, "אבל אני פה".

אותו לילה לא באמת נרדמנו. דיברנו, צחקנו, השלמנו פערים של חודשיים שנפרשו כמו יבשת שלמה. ובתוך כל הצחוק, עלתה גם שאלה אחת שעדיין ריחפה: למה בחרתי לבלות זמן איכות עם הבת שלי דווקא בטיפוס מפרך להימלאיה, ולא על ערסל באי טרופי עם קוקוס ביד? כנראה שאת התשובה – עוד נגלה בהמשך הדרך.

החיבוק במלון בקטמנדו היה הראשון מבין חיבוקים רבים שהגיעו בהמשך הטיול

יציאה לדרך: טקס שמאני, נהר שוצף וקרשי עץ

ברגע האחרון, ממש לפני שעזבנו את קטמנדו, הצ'ימידן האבוד סוף סוף הגיע – ויחד איתו גם אנחת רווחה עמוקה.  ניסינו לחמוק מקטמנדו מוקדם בבוקר, לפני שהרחובות התמלאו ברבבות מפגינים. זה היה בוקר היסטורי – 28.3.25 – בו תושבי נפאל יצאו לראשונה בדרישה מפתיעה לשנות את שיטת המשטר ולהחזיר את המלך. סיפור מרתק, אבל הוא יחכה לכתבה אחרת.

הג'יפ שלנו שתוכנן לשאת רק אותנו, התמלא באנשים: נהג, מדריך פורטרט, פורטר נוסף ויגל – בחור מקסים שיובלי הכירה זמן קצר אחרי שנחתה.

יצאנו לנסיעה בת 11 שעות. האורבניות ההומה של קטמנדו התפוגגה אט-אט, והתחלפה בדרכי עפר שהתפתלו במעלה ההרים. באחד העיקולים צדתי בזווית העין התקהלות ססגונית בכפר. שמאן – מכשף ומרפא מקומי, קיפץ במרכז המעגל עם כתר צבעוני לראשו. עצרנו בחריקת בלמים ונשאבנו אל תוך טקס שבו ביקש מהרוחות לסלוח לסבתא שהתאבדה יומיים קודם. לרגע אחד היינו חלק ממשהו אחר- המשפחה פתחה את ליבה, חייכה והגישה לנו אוכל חריף כמיטב המסורת הנפאלית.

באחד העיקולים נתקלנו בהתקהלות ססגונית בכפר. לרגע אחד היינו חלק ממשהו אחר – המשפחה פתחה את ליבה, חייכה והגישה לנו אוכל חריף כמיטב המסורת הנפאלית

הדרך המשיכה לאורך נהר מנאנג – שהפך מקו כחול רגוע לקניון ירוק ועוצמתי. מכל סדק בהר פרצו מפלים וקריאות ההתלהבות של יגל הדהדו באוויר.

הכפרים – טיבטים קטנים, צבעוניים, בנויים מאבני צפחה – נראו כמו מתוך גלויה, אפופים עשן של הסקה וריח טאבון שאני כל כך אוהבת.

מכל סדק בהר פרצו מפלים

בסוף היום, קיבלנו חדר בגסט האוס בעשרה שקלים. המיטות היו מקרשים, אבל בזכות השירותים וזרזיף מים חמים זה הרגיש כמו ספא. הדלקנו נרות שבת, שמנו כיפה, וקידשנו על בירה – מול מגש אלומיניום של דל-באט טיבטי: אורז, מרק עדשים וקארי ירקות – עם ריפיל חופשי.

נרדמנו מחובקות, עם מוזיקה שקטה ותחושת התחלה אמיתית.

הכפרים, שבתיהם בנויים מאבני צפחה, נראו כלקוחים מתוך גלויה

אז והיום: אותו שביל, חיים אחרים

התחלנו את הטרק כשאני סקרנית – לא רק לראות שוב את ההרים, אלא גם להבין מה השתנה בכפרים הטיבטים מאז הפעם האחרונה שצעדתי כאן. לפני 35 שנה הייתי צעירה, חסרת פחד ובכושר של סוסה טיבטית – עם תרמיל של 15 ק"ג על הגב, נאיביות מתוקה וחלומות בגובה הפסגות. צעדתי עם דרורה, חברתי הטובה לאורך שבילים שלא נגמרו ופתחו עבור שתינו טיול בן חצי שנה במזרח.

היום אני בת 55, בגיל המעבר, עם כמה פחדים בתיק, כאבים שלא הכרתי קודם וכדורי מגנזיום בכל כיס פנוי, ועם גלי חום, למרות שבחוץ מינוס 10 מעלות. אבל יש לי גם בת מדהימה לצידי וקצת יותר ניסיון בלנשום עמוק ולחייך למה שמגיע.

היום אני בת 55, עם בת מדהימה לצידי וקצת יותר ניסיון בלנשום עמוק ולחייך למה שמגיע

אז, ב-1991, עשינו את כל מסלול האנאפורנה – 400 ק"מ בשלושה שבועות של הליכה רצופה. היום גיליתי שחלקים גדולים מהשביל נכבשו על ידי דרכי עפר מאובקות, ג'יפים ואופנועים. המסלול התקצר לעשרה ימים בלבד.

פעם התארחנו בבתים משפחתיים – עם קדרה על גחלים במרכז הבית ומזרנים פרושים על הרצפה. עכשיו, בכל כפר יש שורה של גסטהאוסים והתרמילאים מחפשים את ה "דיל הישראלי": שלם על ארוחת בוקר וערב וקבל לינה בחינם.

המקום אותו מקום – אבל הקצב, האנשים, וגם אני – כבר לא ממש אותו דבר.

האורבניות ההומה של קטמנדו התפוגגה אט-אט, והתחלפה בדרכי עפר שהתפתלו במעלה ההרים

הטרק: שום, יאקים ומה לעזאזל חשבתי לעצמי

תוך יום אחד בלבד הפכתי מ"אמא בטיול עם הבת" – לאמא של חבורה שלמה. פגשנו קבוצה של צעירים ישראלים בגסט האוס, כולם בגיל של יובלי, באמצע הטיול שאחרי התואר ולפני החיים. מצאנו את עצמנו צועדות בטור אנושי צבעוני של יותר מעשרה מטיילים, עם פורטרים, מדריך ותחושת שבט. איתם וביניהם מצאנו משענת, הוואי ותמיכה ורגעים ייחודיים רק של שתינו.

תוך יום אחד בלבד הפכתי מ"אמא בטיול עם הבת" – לאמא של חבורה שלמה

הטרק עצמו היה מרהיב, מתיש ומפתיע בו זמנית. כל יום הלכנו בין 7 ל-9 שעות – לפעמים צוחקות, לפעמים מזיעות בשקט. לפעמים רוקדות בשביל להקליל עליות קשות ולפעמים פשוט שותקות – בעיקר כשעלינו בגובה, והאוויר התחיל לשחק אותה קשה להשגה.

צעדנו דרך חגורת צמחייה שהשתנתה לנגד עינינו: יערות עבותים של אשוחים ירוקים שהפכו לשיחים נמוכים ודוקרניים, עד שהגענו לגבהים שבהם כל מה שנשאר היו פסגות חשופות, לבנות, מלאות הוד והדר – מהנופים העוצמתיים ביותר שפגשתי בחיי.

צעדנו דרך חגורת צמחיה שהשתנתה לנגד עינינו

שום, תה, טראנס ומגנזיום

בין עלייה לירידה, גילינו את סוד ההישרדות בגבהים: שום. מרק שום, שום קצוץ, שום בתוך מים רותחים עם הבטחה עתיקה ש"זה מה שעוזר נגד מחלת גבהים". הוספנו לזה תה עם ג'ינג'ר דבש ולימון ולצידם, כמובן, כדורים נגד גובה והתאקלמות איטית במנאנג, בגובה 3,500 מטר. למרבה ההפתעה – זה עבד. לא רק ששרדתי את הימים בלי תסמינים, אפילו הצלחתי לעמוד בקצב של הצעירים, ולפעמים ממש להוביל.

כשמוזיקת טראנס בקעה מהרמקול של יגל, העליות הפכו עבורי לבנות השגה. הגוף שהיה תפוס על ידי הפחדים שלי, הלך והשתחרר בהדרגה. הצעדים נעשו קלים יותר והביטחון – שהתחבא אי שם בין מגנזיום לגרביים תרמיות – החל לחזור אלי. ופתאום, נזכרתי: אני אוהבת את זה. את ההליכה, את השקט ולחוות ככה את הטבע.

מפגשים מסוגים שונים בכפרים המקומיים

בלי כיור, בלי מראה, בלי רחמים

בלילות התכנסנו סביב קמין מרכזי בניסיון נואש להתחמם. באזורים הנמוכים הסיקו אותו בעצים, אך ככל שטיפסנו לגבהים שבהם גם העצים מוותרים, עברו להסיק בגללים מיובשים של יאקים. סביב הקמין אכלנו מדי ערב מרק טוקפה טיבטי או תפוחי אדמה בקליפה, שנראו כאילו נשלפו היישר מבטן האדמה. הנוער שלף קלפים והמשחק "שיטד" הפך לאורח קבוע בשולחן.

החדרים נותרו קפואים, בלי חימום ובלי רחמים. המיטות היו קשות ומלוכלכות והסדינים נראו כאילו עברו כבר כמה טרקים משלהם. ישנו בתוך "ליינר אישי" וניסינו לא לחשוב יותר מדי. כיור ? לא היה. ברוב החדרים חיכה רק דלי עם מים קפואים וניחוש אופטימי מה עושים איתם. שירותים? לפעמים ציבוריים בלבד – בול פגיעה, עם עודף פגיעות. ואם חשבנו שבאיזשהו שלב נעמוד מול מראה ונבדוק אם אנחנו עדיין מזהות את עצמנו – אז לא. במשך עשרה ימים לא ראינו את הפנים שלנו ואולי עדיף שכך, לא בטוח שהיינו רוצות לפגוש את הגרסה המיוזעת, הקפואה והבלתי מסורקת של עצמנו.

וכך, אחרי כל יום הליכה מפרך, חיכה לנו לילה קר וקשוח במיוחד, שהפך את חוויית הטרק לא רק למסע גופני – אלא גם לניסוי מנטלי מתמשך.

ימי ההליכה היו מפרכים, אבל הנופים – מתגמלים

שיא הטרק: לפסוע על כוכב קרח (או לרכוב עליו)

הלילה שלפני ה"פאס" הגדול, מעבר "טרונג-לה" בגובה 5,416 מטר, היה אחד הערבים הטעונים במסע. בין חרדות שקטות להתרגשות רועשת, התרוצצו מחשבות פשוטות: נצליח לנשום שם ?  נצליח לעמוד בזה ?

במהלך הלילה החל לרדת שלג שהפך לסופה, שהשקיעה את ההר בתוך שכבות של דליי קמח קפוא. כשקמנו ב-3:30 לפנות בוקר למינוס עשר מעלות, יצאנו לדרך. שיירת מטיילים עם פנסי ראש הפכה לנחש זוהר, המטפס באיטיות ובנשימות מדודות בנוף חייזרי. זה הרגיש כאילו נחתנו על כוכב לכת אחר – דומם, לבן, עוצר נשימה. הטיפוס – אלף מטר גובה לאורך חמש שעות – היה אתגר לא פשוט. אבל אז בחרתי אחרת.

בבוקר הפסגה, מול הטיפוס האחרון והקשוח ביותר, הקשבתי לקול פנימי שקט ובוגר שלחש: "הגעת רחוק. לא בטוח שאת צריכה להוכיח לעצמך יותר מזה". זו היתה החלטה חומלת – לא לדחוק את עצמי צעד נוסף אל הקצה ולהוקיר את הדרך שכבר עשיתי. רכבתי על סוס – אפשרות שלא ידעתי על קיומה לפני שיצאנו לטרק – ובזכותו הרגשתי גאה. לא על מה שיכולתי "לסבול", אלא על מה שבחרתי לשחרר.

על הסוס, בדרך למעלה

הסוס נשא אותי בשקט. הריחוק מהמאמץ הפיזי אפשר לי להתמסר לנוף וליפעת הבריאה. הזריחה נפרשה לאט, חושפת עוד ועוד פסגות שקטות, עצומות. ולרגע אחד, בין שמיים לקרקע, פשוט הייתי. לא במאמץ – אלא בנוכחות.

הזריחה נפרשה לאט, חושפת עוד ועוד פסגות שקטות, עצומות

הפאס, כמה שרשראות דגלים טיבטיים ושלט קטן בגובה 5,416 מטר, הפיק מכולנו קריאות שמחה והקלה. אחריו חיכתה ירידה אין סופית, תלולה, של עשרה קילומטרים עד סיום הטרק בכפר מוקטינט בגובה של 3,800 מטרים.

בדרך למעלה

הפאס, כמה שרשראות דגלים טיבטיים ושלט קטן בגובה 5,416 מטר, הפיק מכולנו קריאות שמחה והקלה

סוף המסע, התחלה חדשה

כשהגענו לסוף עם רגליים עייפות ולב מלא, אי אפשר היה שלא לחשוב כמה רחוק הלכנו. לא רק במרחק, אלא גם בקשר בינינו. גילינו שכוח נמדד לא רק ביכולת לטפס, אל גם בכוח המנטלי וביכולת להקשיב – לעצמנו, זו לזו, לגוף, לשקט.

בדרך למטה ציפתה לנו ירידה תלולה

בחרנו ללכת רחוק, לקור, ליובש, למעטפת הדקה של אוויר – כדי לפגוש אחת את השנייה במלוא הנוכחות, בלי רעשי רקע, בלי מראות, בלי מסכים. רק שתיים, בין ההרים, בתוך רגעים שהפכו לזיכרונות של אמת. עם כל שלב, עלייה, גללים של יאק, מרק שום ופסגה – נבנה בינינו משהו אחר. משהו עמיד, פשוט, עמוק.

לא חזרנו כמו שיצאנו. חזרנו חזקות יותר, קרובות יותר – ובאופן מפתיע, גם עם געגועים לקור.

—

לימור צדוק – פסיכואנליטיקאית לאקאניאנית ותרפיסטית בתנועה, הבעה ויצירה. כתבת וצלמת מסע אחר בכירה. מרצה. צלמת ומדריכת טיולים ותיקה ומוסמכת בעולם, מחברת הספר "סיפורי חיים: אשנב לתרבויות נעלמות".
האתר של לימור
פייסבוק
אינסטגרם