מסלול ציורי בפרובנס: לעולם בעקבות השמש

"עתידה של האמנות החדשה כולו בדרום", וינסנט ואן גוך, 1888

קרוב למאה שנה – החל מסוף המאה ה-19 ועד לשנות השמונים של המאה העשרים – היוותה פרובאנס מקור משיכה לאמנים. האימפרסיוניסטים, שדגלו בציור על כַּן בחוץ, ללא רישומי הכנה, הביאו למהפכה באמנות, וגרמו לאמנים רבים לשנות את הדרך שבה ציירו. בפרובאנס חיו ופעלו עשרות ציירים ידועים. הבולטים שבהם היו פול סזאן (1906-1839), יליד אקס-אן-פרובאנס (Aix-en-Provence); וינסנט ואן גוך (1890-1853), שצייר בארל (Arles) ובסן-רמי-דה-פרובאנס (Saint-Reny-de-Provence); אנרי מאטיס (1954-1869), שצייר בניס (Nice) ובוואנס (Vence) – שתיהן בריביירה הצרפתית שבמזרח פרובאנס; פאבלו פיקאסו (1973-1881) ומארק שאגאל (1985-1887), שגם הם שהו בריביירה.

אמני פרובאנס תרמו לדימויו של האזור ולתדמיתו. הבתים שבהם חיו ופעלו, פינות החמד שאותן הנציחו בציוריהם והנופים שהיוו להם השראה – כל אלה מצויים גם כיום בפרובאנס, ומאפשרים לצאת למסע בלתי אמצעי בעקבות ציירי האור הללו.

ארץ הדייגים והציירים
נקודת המוצא שלנו תהיה העיר מרסיי (Marseeille), בירת החבל והעיר השנייה בגודלה בצרפת. יוצאים ממרסיי מערבה, בכביש N568, העובר לאורך המפרץ. כאן נמצא נמל דיג קטן, נמל אסטאק (Estaque), וכפר הנושא שם זהה. נמל הדיג, המראה הפנורמי של מרסיי, הנשקף מהגבעות שמעליו, ושלל הצבעים והגוונים שיוצר המפגש בין המים, השמים והעיר – כל אלה משכו לכאן אמנים כמו סזאן, ז'ורז' בראק, ראול דופי ואנדרה דרן. בכפר אסטאק פעלו אפוא אמנים ששמם נקשר בשלושה זרמים בציור של סוף המאה ה-19 וראשית המאה העשרים: האימפרסיוניזם, הפוביזם והקוביזם.

בכיכר מאלטֶאר (Place Maleterre; לשעבר כיכר הכנסייה – Place de l'Eglise) שבכפר אסטאק נמצא הבית, שבו התגורר סזאן בין השנים 1870 ו-1882. גם טירת פאלה (Chateau Fallet), השוכנת בצידו המערבי של הנמל (87 Chemin de la Nerthe), שִלהבה את דמיונם של ציירים שונים. הטירה הוקמה במקור ב-1650, ושופצה ועוצבה מחדש במאה ה-19. הטירה והגן שלה הונצחו בציוריו של הפוביסט אלבר מארקֶה, שאף התגורר בה פעמים אחדות. גם בראק, דופי ואמנים אחרים ציירו את הטירה, הנמצאת כיום בבעלות פרטית, ולכן אפשר רק להשקיף עליה מבחוץ. בסמוך לטירה נמצא האזור המכונה "עמק הריאו" (Vallon de Riaux), שבתיו הונצחו בעבודותיהם של סזאן ושל בראק.

ממשיכים מהכפר אסטאק בכיוון צפון-מערב, בכביש N568, עד עיירת הדייגים מארטיג (Martigues). הנמל השקט שלה והאור הרך האופייני לה היוו תפאורה אידיאלית לציירי נוף. כאן פעלו אמנים כמו דופי, פרנסיס פיקאביה ופליקס זיאם.

למרות הפיתוח התעשייתי באזור והקרבה לבתי הזיקוק שלחופו של אגם בר (Etand de Berre) הסמוך, שמר חלקו המרכזי של הנמל על אופיו ועל קסמו. אין להחמיץ כאן הליכה לאורך רציף ברסקון (Quai Brescon), שלאורכו נטועים בתי דייגים. הרציף, שבמימיו משתקפים הבתים הציוריים שבצידיו, ידוע גם בכינוי "מראת הציפורים", ומשך אליו אמנים רבים – ובהם אז'ן דלקרואה, ז'אן בטיסט קמי קורו וזיאם – שהנציחו את בתיו בעבודותיהם. במוזיאון זיאם (Musee Ziem) אפשר להתוודע לעבודותיו של זיאם ולעבודות של אמנים אחרים, ובהם דופי וקאמיל קלודל. במוזיאון יש גם אגף לאמנות מודרנית ואולם המוקדש לממצאים הארכיאולוגיים שהתגלו באזור.
כתובת: Rond Point de l'Hôtel de Ville

ל'אסטאק, פול סזאן, 1885-1883. סזאן הירבה לצייר את הכפר הסמוך למרסיי

מושבת אמנים ואוזן במתנה
תחנתנו הבאה היא העיר ארל, שתפסה מקום חשוב בחייו האמנותיים של ואן גוך. כדי להגיע אליה, ממשיכים ממארטיג מערבה ואחר כך צפונה, בכביש N568. זה מגיע בסופו אל הכביש המהיר E80, שבו נוסעים שמאלה (מערבה), עד ארל. במרכז העיר נמצאת שדרת הליס (Boulevard des Lices), שבסמוך לה פועלת לשכת התיירות (Office de Tourisme). בלשכת התיירות תוכלו לא רק לקבל מידע על האתרים המעניינים בעיר ובסביבתה, אלא גם לרכוש כרטיסי כניסה אליהם.

ואן גוך הגיע מפריז לארל בפברואר 1888. הוא חיפש את השמש של הדרום ואת החום האנושי, שאותו לא מצא בפריז. הנופים שאותם אהב היו מלאי שמש: גוֹני הצהוב והכחול שלטו בכל, ושדות החיטה הפראיים ומשעולי הדרך, המעוטרים בעצי ברוש וזית, כיכבו ביצירותיו. תוך פחות משנה הוא צייר בארל כ-300 עבודות, ובהן אחדים מציוריו המפורסמים ביותר: "ליל כוכבים", "קפה פורום" ו"גשר לאנגלואה". הוא הושפע בין היתר מהציור היפני. מטעי האפרסקים של דרום צרפת נראים בציוריו כמטעי דובדבנים – למשל בציור "הבוסתן הלבן", המוצג ברייקסמיוזיאום (Rijkmuseum) באמסטרדם – והגשרים שעל התעלות מזכירים את גשרי העץ היפנים.

ואן גוך סבל מבדידות ומניתוק מעולם האמנות הפריזאי, וחלם להקים בארל מושבת אמנים. האמן היחיד שהסכים להצטרף למושבה היה פול גוגן (1903-1848), שהכיר את האחים וינסנט ותיאו ואן גוך עוד מימיהם בפריז. גוגן סבל מעוני, ושמח לחיות על חשבון האחים בדרום. ואן גוך, האמן שסגד לשמש, החליט לקשט עבור גוגן את "הבית הצהוב". למרות הרושם הרווח, כאילו נהג ואן גוך לצייר שדות חמניות, הוא צייר חמניות רק בכדים, בעבודות של "טבע דומם", ויצר סדרה של כחמישה ציורי חמניות. החמנית סימלה עבורו את רצף החיים והמוות, בשל הפריחה והקמילה הרודפים זה את זה במחזור חייה.

באוקטובר 1888 הגיע גוגן לארל. תוך זמן קצר התברר לוואן גוך, שהוא ואחיו עשו מיקח טעות. החיים עם גוגן הפכו בלתי נסבלים. חודשיים אחרי שהגיע, בערב חג המולד, התפתחה מריבה קשה בין גוגן לוואן גוך. גוגן עזב את הבית. ואן גוך רץ אחריו כשתער בידו, אבל במקום לפגוע בחברו, חתך לעצמו את האוזן, והעניק אותה במתנה לידידתו הזונה, שהזעיקה את המשטרה. ואן גוך אושפז לטיפול בבית החולים של ארל. גוגן אפילו לא טרח לבוא לבקרו: הוא חזר לפריז בלי לדרוש בשלומו של ואן גוך.

חדר שינה בארל, וינסנט ואן גוך 1888. "מסלול ואן גוך" בעיר ארל עובר בתחנות חייו של הצייר, אשר זכה להכרה רק לאחר מותו

בלי ואן גוך אורגינלי
ואן גוך לא זכה בחייו להכרה הראויה מצד אנשי ארל ומוסדותיה. את כל הציורים שהשלים בעיר מיהר ואן גוך לשלוח לאחיו, תיאו. וכך, באופן פרדוקסלי, לא נותר בארל ולו ציור אחד גמור של האמן הנודע. אבל ב-1960 ניעורו פרנסי ארל והבינו את הפוטנציאל התיירותי והמסחרי הטמון בזכרו של ואן גוך, והחלו בשחזור "מסלול ואן גוך" – האתרים החשובים, שבהם חי ופעל.

"מתחם ואן גוך" (Espace Van Gogh) נמצא מעט צפונית-מערבית משדרת הליס, ליד רחוב מולייר (Rue Moliere). כאן שוכן בית החולים הישן של ארל, Hotel Dieu, שם אושפז ואן גוך ב-1888, ושבו המשיך לצייר. חצר בית החולים והגן שלו שוחזרו ברוח יצירתו הידועה, "הגן של בית המרפא", שצוירה באפריל 1889.

מ"מתחם ואן גוך" ממשיכים מערבה ברחוב גמבטה (Rue Gambetta). חוצים את כיכר אנטונל (Place Antonelle), וממשיכים ברחוב אנאטול פראנס (Rue Anatole France), המוביל לגשר טרנקטיי (Pont de Trinquetaille). הגשר, החוצה את נהר הרון ומחבר בין שני חלקי העיר, הונצח על ידי ואן גוך בציורו המפורסם מ-1888.

נמשיך בכיוון צפון-מזרח, לאורך רציף מקס דורמוי (Quai Max Dormoy), שיביא אותנו אל מוזיאון ריאטו (Musee Reattu). מוזיאון ריאטו, שהיה קיים כבר בימי ואן גוך, לא זכה ממנו לשבחים רבים. ואן גוך, שביקר במקום, כינה את המוזיאון "בדיחה". כיום מוצגים בו 57 רישומים של פיקאסו. לצדם, יש במוזיאון גם ציורים של אמנים פרובאנסאליים בני המאות ה-18 וה-19.

מתחם ואן גוך בו שוכן בית החולים הישן שם אושפז הצייר | צילום: ג'ון קירק

גלדיאטורים ומתחם קבורה
נחזור לרציף מקס דורמוי, ונלך בו דרומה, עד רחוב אנאטול פראנס, שבו נשוב על עקבותינו. מעט לפני כיכר אנטונל נפנה שמאלה ברחוב ז'ובן (Rue Jouvene), שיביא אותנו לרחוב ליברטֶה (Rue de la Liberte; "רחוב החירות"). כאן נפנה שמאלה. רחוב ליברטה מתעקל ומגיע בסופו לכיכר פורום (Place du Forum). בקפה פורום, שהפך לימים לקפה די סואר (Café du Soir; "קפה הערב") צייר ואן גוך בספטמבר 1888 את יצירת המופת שלו, "ליל כוכבים". גם בית הקפה עצמו הונצח בציורי ואן גוך וגוגן, ושוחזר ב-1992 על פי ציורים אלה.

מכיכר הפורום נמשיך מזרחה ברחוב ארן (Rue des Arenes; "רחוב הזירות"), שיוביל אותנו אל האמפיתיאטרון הרומי. האמפיתיאטרון, שהוקם במאות הראשונה והשנייה לספירה, משתרע על פני יותר מ-10,000 מטרים רבועים, ובו נערכו בעידן הרומי קרבות עקובים מדם בין גלדיאטורים וחיות בר. כיום נערכות באמפיתיאטרון מלחמות פרים עקובות מדם לא פחות, וגם אלה משכו את עיניו הבוחנות של ואן גוך, שצייר במקום.

בדרום העיר נמצא Les Alyscamps, מתחם קבורה קדום, שהוקם על ידי הרומים ושימש במשך מאות שנים כבית עלמין. למרות שהאתר הושחת בתקופת הרנסאנס ולאחריה, עדיין נותרו בו המראות שתועדו בדייקנות רבה בציוריהם של ואן גוך וגוגן.

ימי וינסנט האחרונים
ניסע מארל צפונה, בכביש N570, שממנו נפנה מזרחה בכביש D99, שיוביל אותנו אל העיירה סן-רמי-דה-פרובאנס. במאי 1889, לאחר שגבר חששם של תושבי ארל מפני ואן גוך, הוא החליט לעבור לסן-רמי-דה-פרובאנס, כדי להתאשפז בבית החולים של מנזר סן-פול-דה-מוזול (Saint-Paul-de-Mausole). למרות הזמנים הקשים שעברו עליו במהלך השנה שבה שהה בבית החולים, צייר כאן ואן גוך יותר מ-150 עבודות, ובהן ממיטב ציוריו: אחת הגרסאות של "ליל כוכבים", "האירוסים", "שדה חיטה ועץ ברוש", ועוד. עבודותיו מאותה תקופה מלאות סערה ועוצמה, שטרם נראו עד אז ביצירותיו.

בית החולים סן-פול-דה-מוזול פעיל עד היום. אפשר לבקר במקום ולהתרשם מהציורים של החולים המאושפזים בו. ואולם, במוזיאון שבמקום אין ולו עבודה אחת משל ואן גוך – למעט רפרודוקציות. כדאי מאוד לבקר גם בקלויסטר של המנזר, על הקשתות המרשימות שבו.

מעט דרומה מבית החולים נמצאים השרידים הרומיים גלאנום (Glanum), ששימשו אף הם השראה לוואן גוך. החפירות הארכיאולוגיות נמשכות בו עד היום. הכניסה חינם. בסן-רמי-דה-פרובאנס תוכלו להצטרף לסיור מודרך בעקבות ואן גוך (Sur les pas de Vincent Van Gogh). המסלול עוקב אחר האתרים שהונצחו בעבודותיו של ואן גוך – חלקם מחוץ לעיירה עצמה.

צפונית לבית החולים סן-פול-דה-מוזול נמצא מרכז האמנות וינסנט ואן גוך (Centre d'Art Presence Vincent Van Gogh), הפועל במבנה של Hotel Estrine. בקומה הראשונה יש תערוכת קבע המוקדשת לאמן, אבל גם כאן אין ולו תמונה מקורית אחת של ואן גוך. הקומות העליונות מוקדשות לאמנות מודרנית.

במאי 1890 הסתיימה שהותו של ואן גוך בסן-רמי-דה-פרובאנס. הוא חש כי מצבו השתפר, וביקש מאחיו תיאו שיוציאו מבית החולים. אחיו נענה לבקשה, וּואן גוך הועבר לטיפול באובר-סיר-אווז (Auvers-sur-Oise), כפר ליד פריז. חודשיים אחרי שעזב את בית החולים של סן-רמי-דה-פרובאנס, ב-29 ביולי 1890, התאבד ואן גוך.

הר סנט-ויקטואר. פול סזאן הקדיש לו עשרות ציורים | צילום: אייסטוק

הוא היה יכול להיות עורך דין
התחנה הבאה במסלול שלנו היא העיר אקס-אן-פרובאנס. כדי להגיע אליה, נצא מסן-רמי-דה-פרובאנס מזרחה, בכביש D99. בצומת עם כביש N7 נפנה בכיוון דרום-מזרח (ימינה). נמשיך בכביש N7 עד שנגיע לאקס-אן-פרובאנס, שבה חיים כיום כ-130,000 תושבים. זהירות: כדי שלא לטעות בדרך, יש לעקוב בקפידה אחרי שלטי המחלפים, ולהמשיך עד למרכז העיר (Centre de Ville), הנחצה על ידי שדרות מיראבו (Cours Mirabeau).

אם ארל וסן-רמי-דה-פרובאנס מזוהות עם ואן גוך, הרי שאקס-אן-פרובאנס היא ממלכתו של פול סזאן, שנולד ומת בה. נופי העיר וסביבתה היוו את ההשראה העיקרית לציורי סזאן. כך, למשל, הקדיש האמן עשרות ציורים להר סנט-ויקטואר (Montagne Sainte-Victoire), הנמצא ממזרח לעיר ומתנשא לגובה של 1,011 מטר מעל פני הים.

סזאן נולד כאן ב-1839. אביו התעשר ממסחר, וב-1848 הצליח לקנות את הבנק היחיד בעיר. סזאן החל לצייר במקביל ללימודי המשפטים באוניברסיטה המקומית. חברו הטוב, אמיל זולא (1902-1840), שנסע ללמוד ספרות ופילוסופיה בפריז, שִכנע אותו להעתיק את מקום מגוריו לבירת צרפת. האב חשב שבנו נוסע לפריז כדי להמשיך בלימודי המשפטים, כשלמעשה נסע על מנת ללמוד ציור.

בעשור הראשון לעבודתו האמנותית (1870-1861) התמקד סזאן בציורי דיוקנאות, אך במשך השנים חל שינוי במוטיבים של ציוריו: סזאן הסתגר באחוזת המשפחה, "אחוזת מעיין הרוחות", לא הרחק מהר סנט-ויקטואר הקירח, והחל לצייר את נופי המקום הקודרים ומלאי העוצמה. כשישים מעבודותיו הוקדשו להר סנט-ויקטואר, והם מוצגים כיום במוזיאון אורסיי (Musee d'Orsay) בפריז, וגם במוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק.

סזאן רצה ליצור אמנות נצחית, וראה בצורות הגיאומטריות משהו אל זמני. הר סנט ויקטואר תאם במראהו את הדימויים הגיאומטריים שחיפש סזאן. הוא הרבה גם לצייר את הכפר אסטאק (ראו לעיל), ובעיקר אהב לצייר את תושביו בשעות הפנאי. הציורים המפורסמים ביותר שלו מאסטאק הם של שחקני הקלפים.

סזאן עצמו נטה להתבודד. הוא נמנע מלהיפגש עם אנשים, למעט עם קומץ חברים אמנים (פיסארו, למשל), ונטייה זאת, כך נראה, התגברה לאחר שהתקלקלו יחסיו עם חברו הטוב ביותר, אמיל זולא. ב-1886 ראה אור הרומן "היצירה" (l'Oeuvre), שבו מתאר זולא צַייר חדשני, שתלה את עצמו לפני כַן הציור שעליו הונחה עבודתו האחרונה, מאחר שהרגיש כי לא מיצה את הפוטנציאל היצירתי שלו.

סזאן חש שחברו הטוב מותח ביקורת קשה על אישיותו ועל סגנונו, ומאחר שהיה רגיש לביקורת בכלל, ולביקורת של זולא בפרט, ניתק את קשריו עם הסופר. כשמת זולא, נמנע סזאן מלהשתתף בהלוויה, אבל התאבל על המנוח במשך יומיים, שבמהלכם נעל את עצמו בחדרו וסירב לתקשר עם העולם. מספרים על סזאן, שפרישתו מהעולם הסובב אותו היתה כה עמוקה, עד כי גם לאחר שהתחתן עם המאהבת שלו, מארי אורטנז, אֵם בנו היחיד, המשיך לחיות באקס-אן-פרובאנס, בעוד היא, דוגמנית ציור, המשיכה את חייה בפריז. ביום גשום במיוחד ב-1906 הצטנן סזאן, לקה בדלקת ריאות ומת.

הר סנט-ויקטואר, פול סזאן 1885-1882. סזאן היה מרותק לצורתו הגאומטרית של ההר, ששכן לא רחוק מהאחוזה המשפחתית שלו

הזמן קפא מלכת
הביקור שלנו באקס-אן-פרובאנס יתחיל במרכז העיר, במבנה שבו היתה בעבר הסדנה של סזאן (Atelier Paul Cezanne). במקום לא מוצגות אמנם עבודות של האמן, אבל פרט לכך לא השתנה כאן כמעט דבר מאז מותו לפני קרוב ל-100 שנה. כתובת: 9 Avenue Paul Cezanne

דרומה מהסדנה של סזאן, בבית העירייה (Hotel de Ville; בכתובת Rue Vauvenargues), מוצגות תעודות הלידה והפטירה של הצייר ושל בני משפחתו. מידע נוסף על אתרי סזאן השונים, הפזורים ברחבי העיר, אפשר לקבל בלשכת התיירות, שבדרום-מרכז העיר (Office du Tourisme). כתובת: 2 Place du General du Gaulle

ממשרדי לשכת התיירות אפשר לצאת למסלול הליכה בעקבות סזאן (Circuit de Cezanne). נתיב המסלול מסומן בסימני ברונזה מיוחדים. מזרחה משם, בכיכר סן-ז'אן-דה-מַלְט (Place Saint-Jean-de-Malte), נמצא מוזיאון גראנה (Musee Granet). במקום מוצגות עבודות של אמנים מהמאות ה-16 עד ה-19, ובהם כמה ציירים לא ידועים בני זמנו של סזאן.

סזאן הותיר את עקבותיו גם באתרים לא מעטים הסמוכים לאקס-אן-פרובאנס. אם יוצאים מהעיר בכיוון העיירה מרייל (Meyreuil), הנמצאת דרומית-מזרחית לכביש N7, מגיעים אל גשר שלושת הדילוגים (Pont des Trois Sautets). ב-1906 צייר כאן סזאן את עבודתו המפורסמת, "הרוחצות הגדולות". צפונית-מזרחית משם, על כביש D17 (היוצא אף הוא מאקס-אן-פרובאנס), נמצאת אחוזה שזכתה לכינוי "הטירה השחורה" (Chateau Noir). סזאן הנציח אותה בציור מ-1887.

שקיעה בניס. מאטיס גילה את ניס בסתיו 1917, וציוריו מאותה תקופה מלאי אור, צבע וחושניות | צילום: אייסטוק

אשה בהרמון ובת ברזיסטנס
אמן אחר, שהפך את פרובאנס לביתו, לפחות באופן חלקי, היה מאטיס. הוא גילה את ניס בסתיו 1917, ומאז חזר לפרובאנס כל שנה בסתיו, וחי בה עד הקיץ, הזמן שבו מתמלאת הריביירה בנופשים. מאטיס חיפש את האור הנפלא של הים התיכון. ציוריו מאותה תקופה מלאי אור, צבע וחושניות, ובהם שני ציורי אודליסק (אשה בהרמון) – האחד מוצג במוזיאון אורסיי בפריז, והשני נמצא במוזיאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם. עבודותיו של מאטיס זוהרות ורגועות, ויש להן נופך אקזוטי, שמקורו בנסיעתו לצפון אפריקה.

עד 1943 התארח האמן כל שנה בניס. במלחמת העולם השנייה, כאשר היה חשש להפצצתה בידי בעלות הברית, הוא עבר אל "וילת החלום" ("Le Reve") בעיירה ואנס שמצפון-מערב לניס. בווילה הקסומה הגיע לשיאו מבחינת האיזון בין הקו, הצבע והאור (למשל, בציור "טבע ודומם עם שולחן כחול", המוצג במוזיאון בדיסלדורף). בזמן המלחמה נתפסו אשתו ובתו על ידי הגסטאפו. הבת הוחזקה במעצר במשך כחצי שנה, בשל מעורבותה ב"רזיסטנס", המחתרת הצרפתית. אשתו של מאטיס שוחררה קודם לכן.

בשנים 1951-1950 הוא תכנן ועיצב את קפלת הרוזר (Sainte-Marie-du-Rosaire) של הדומיניקנים בוואנס. הכנסייה, המכונה כיום "קפלת מאטיס", נחשבת לאחת הפנינים של האמנות המודרנית. מאטיס שילב בה אריחי קרמיקה וּויטראז'ים, ויש בה משהו מאוד עדין ומתומצת. מאטיס אפילו עיצב את בגדי הכמרים של הכנסייה. בחלונות, העוסקים בנושא עץ החיים, ועל הקירות, המחופים באריחי קרמיקה, תיאר מאטיס את דומיניקוס הקדוש, את הבתולה ואת תחנות הצליבה. מאטיס נפטר ב-1954 בניס.

כדי קרמיקה למכירה בכפר ואלוריס. עבודות קרמיקה נותרו פופולריות בכפר מאז התקופה בה פיקאסו התגורר כאן ויצר בעיקר בחימר | צילום: אייסטוק

פיקאסו, שאגאל והקבוצה הרדיקלית
גם פאבלו פיקאסו נהג לבקר בחופי הריביירה במשך שנים. מ-1954 ואילך התגורר כאן האמן יחד עם פרנסואה ז'ילו (אם שני ילדיו, שהמפורסמת שבהם היא פאלומה פיקאסו). אחר כך חי עם מי שהיה האסיסטנטית שלו, ולימים אשתו השנייה והאחרונה, אמנית הקרמיקה ז'קלין רוק.

השניים התגוררו בווילה "הגאלית" (La Galloise) בכפר ואלוריס (Vallauris) שבריביירה, לא הרחק מהעיר אנטיב (Antibes), ובתקופה זו בחייו יצר פיקאסו בעיקר עבודות קרמיקה. פיקאסו רכש ב-1958 את טירת ווֹבֶנארג (Chateau Vauvenargues) באקס-אן-פרובאנס, בצילו של הר סנט-ויקטואר. ב-1973, בגבעות של הכפר מוז'ן (Mougins), הסמוך לקאן, מת פיקאסו.

באנטיב, שמדרום לניס, על חוף הים, נמצאת טירת גרימאלדי (Chateau Grimaldi), ששימשה את פיקאסו כסטודיו ב-1946. כיום פועל במקום מוזיאון פיקאסו (Musee Picasso). בנוסף לתערוכה של אמנות בת זמננו, יש במוזיאון אוסף של ציורים, ליטוגרפיות, רישומים ועבודות קרמיקה של פיקאסו, וכן תצוגה מעניינת על חיי האמן. הפסלים במקום מוצבים כך שהם מביטים אל הים.

מארק שאגאל, שהגיע לפרובאנס ב-1949, אחרי שהות בארצות הברית, עבר להתגורר בוואנס, בעקבות מאטיס, והחל לעסוק בעבודות קרמיקה ובפיסול. ב-1968 יצר שאגאל עבור אוניברסיטת ניס פסיפס מרהיב, שנושאו מסעות אודיסיאוס. ביולי 1973 נפתח בניס מוזיאון, שהוקדש לבשורה התנ"כית על פי שאגאל (Musee National du Message Biblique Marc Chagall).כתובת: Avenue Docteur Menard.
שאגאל נפטר ב-1985 בכפר סן-פול-דה-ואנס (Saint-Paul-de-Vence), הנמצא מדרום-מערב לוואנס.

אחרי מרד הסטודנטים של שנת 1968 נוסדה בדרום צרפת אסכולה אמנותית חדשה, שכונתה "מצע-משטח", ופעלה עד 1974. אמני הקבוצה פעלו בנים (Nimes), בניס, במונפלייה (Montpellier) ובסֶר (Serres), ודגלו באידיאולוגיה מרקסיסטית-מאואיסטית. חברי הקבוצה שיקפו את האווירה האינטלקטואלית של סוף שנות השישים, כשיצאו מהמוזיאונים, ובחרו להציג את עבודותיהם במקומות "אנטי-אמנותיים", כמו היער, החוף, כיכרות הכפרים והמחצבות.