"העולם כולו יעמוד משתומם מול הפלא הגדול הזה שעשה העם היהודי, שהפך מדבר לגן פורח", כך ניבא ראש הממשלה דוד בן־גוריון את חזונו להתיישבות בנגב. הדברים נאמרו מעומק הלב. זמן קצר לאחר מכן התיישב בן־גוריון בעצמו בשדה בוקר שבהר הנגב. בשנים שהחל בן־גוריון את דרכו בארץ־ישראל עדיין היה למילה "נגב" צליל של ארץ לא נודעת, ציה נטולת חיים, תוהו בלי דרך.
כבר אז היו שהטיפו להשקיע מאמצים לפיתוח הנגב, בהם מניה שוחט והאגרונום יצחק אלעזרי
וולקני, אך הם היו רק אחדים, והדברים לא הגיעו לכלל מימוש, ובסוף שנות השלושים של המאה הקודמת השתרעה ההתיישבות היהודית בדרום הארץ עד קו באר טוביה־גדרה. דרומה משם השתרע מדבר מנוכר ומאיים. פה ושם במרחבי הנגב היו בידי הקרן הקיימת לישראל קרקעות, אך בעת ההיא לא נעשה בהן דבר. למתכננים לא היה כל מידע ממשי על האזור הענקי הזה: סוגי קרקע, אקלים, מציאות חברתית, דרכי גישה – הכול היה בחזקת נעלם. ידועות היו שתי עובדות: יש שם מעט מדי מים ויותר מדי חום.11 יישובים ביממה
כרגיל, המציאות הפוליטית היא שהאיצה את התהליכים. בשנת 1937 פרסמה ועדת פיל את המלצתה לחלק את ארץ־ישראל, שנתיים אחריה הגביל השלטון הבריטי במסגרת הספר הלבן את אפשרויות ההתיישבות בארץ. אז כבר היה ברור: החול (או אולי הלס) בשעון החול אוזל; מה שלא יעובד — יאבד, ואדמה שלא תפרח – תפרח ברוח.
בשנת 1943 הוקמו בנגב ארבעת היישובים הראשונים: ניר עם, גברעם, יד מרדכי ובארות יצחק. היישוב רוחמה, שהוקם שנים קודם לכן – שוקם. ליישובי הקבע הללו הצטרפו שלוש תחנות מחקר חקלאיות — רביבים, גבולות ובית אשל. בתוך כך הוסיפה הקרן הקיימת לישראל להשקיע מאמצים עצומים באיתור מים. 12 קידוחים נקדחו באדמת הלס הצחיחה, עד עומק של 300 מטרים הגיעו, אך העלו רק אבק. לבסוף הוחלט לרכוש כברת אדמה בצפון הנגב ולקדוח בה קידוח אשר יספק מים, באמצעות קו צינורות, לנגב כולו.
ואכן, המים נמצאו בשפע בעומק שלושים מטרים בלבד, וזמן קצר אחר כך התגלה עוד מאגר מים גדול. עד מהרה הוקמה מערכת לשאיבת מים ולהולכתם. לראשונה זה דורות היו בנגב יישובים פורחים. יותר מאי פעם הומחש הפסוק "וַיָּששֶׁם מִדְבָּרָהּ כְּעֵדֶן" (ישעיהו נ"א, ג')
במציאת המים היה משום זרז רב עוצמה לרעיון ההתיישבות בנגב. במוצאי יום הכיפורים תש"ז הוקמו בתוך 24 שעות 11 נקודות יישוב נוספות. המאמצים נשאו גם פרי פוליטי. ועדת האו"ם שסיירה בארץ החליטה לכלול את הנגב בתחומי המדינה היהודית, חרף התנגדות מדינות ערב והממשלה הבריטית.
 |
| צילום רפרודוקציה של אחד ממוצגי מוזיאון המים ובטחון הנגב |
השממה והחידלון
אלא שהשמחה היתה מוקדמת מדי. מיד עם הכרזת המדינה פלש אליה הצבא המצרי ושעט בחילות רגלים, שריון, ארטילריה ואווירייה אל עבר יישובי הנגב, נחוש בדעתו להשיב למקום הזה את השממה והחידלון. גם הבריטים, שכבר לא שלטו בארץ, הוסיפו מטעמיהם שלהם לפעול מאחורי הקלעים למען הכללת הנגב במדינה הערבית.
כל יישובי הנגב נצרבו באש הקרבות והיו נתונים לאיום צבאי ופוליטי. קיבוץ ניר עם, ששכן במיקום מרכזי ונגיש, היה למוקד ההתגוננות כנגד הפולש המצרי. בקיבוץ, ששימש גם מרכז לשיירות המאובטחות לנגב, שכנה המפקדה הצבאית של "חטיבת הנגב", רוכזו בו אמצעי לחימה ופעלו בו שדה תעופה ובית חולים שדה. מניר עם סופקו ליישובי הנגב מים, החיוניים בנגב תמיד ועל אחת כמה וכמה היו חיוניים אז, בימות הקיץ הלוהט של שנת 1948.
המלחמה תמה. הצבא המצרי נבלם ונסוג, צה"ל הגיע עד אילת ובכך נחתמו קרבות מלחמת העצמאות. מהסכמי שביתת הנשק עלה כי על אף המאבקים הצבאיים והמדיניים נכללו יישובי הנגב בתחומי מדינת ישראל. בשנים שבאו לאחר מכן זכה הנגב, בעידודו הנמרץ של דוד בן־גוריון, בעשרות יישובים חלוציים נוספים, והם נימרו את שממות הנגב בעוד ועוד כתמי ירק משובבי לב.
מגדל מים מנוקב
ברחבי הנגב היו ערב הכרזת המדינה שלושה קיבוצים דתיים, והם הושתתו על עקרונות הדת היהודית, הציונות והסוציאליזם. במלחמת העצמאות ניצבו הקיבוצים הללו – סעד, בארות יצחק וכפר דרום – בקו החזית.
היישוב כפר דרום הוחרב כליל בידי המצרים, ופליטיו עברו למושב בני דרום, הסמוך לאשדוד. המקום נבנה מחדש בכוח החלטת הממשלה מיד לאחר מלחמת ששת הימים ועמד על תלו עד קיץ 2005. היישוב בארות יצחק, שמול עזה, עמד בגבורה במלחמת העצמאות גם לאחר שנכתשו כל בתיו ושדותיו. מגִני היישוב החזיקו מעמד במשך יותר מחודשיים מול כוחות עדיפים מהם פי עשרה והצליחו לבלום את התוקפים.
לאחר המלחמה הועבר בארות יצחק למיקום אחר. במקום שעמד בו עד פרוץ המלחמה, בלב שדה חרוש, ניצב דומם מגדל המים המנוקב, שעל קירותיו צילום של היישוב המשגשג שעמד כאן, ובסמוך לו – לוחות הנצחה ל־17 בני היישוב שנפלו בקרבות. לעת עתה טרם פותח המקום לכדי אתר ביקור מוסדר, ואל המגדל אפשר להגיע דרך השדות שמדרום לקיבוץ נחל עוז.
קיבוץ סעד, שעמד אז במקום שכיום נמצא בו קיבוץ כפר עזה, נהרס גם הוא והוקם בסמוך עם תום המלחמה. בלב מה שהיה הקיבוץ הישן עדיין ניצב בית הביטחון המכונה "מעוז מול עזה". בבית הוקם מוזיאון המספר על שלושת הקיבוצים הדתיים באזור. בקומת הקרקע מוצגים תצלומים ומסמכים מתקופת המלחמה הממחישים את מצוקת הלוחמים שחסרו נשק, מזון ומים ונאלצו לבלות יומם ולילה בחפירות. בקומה השנייה מוקרן חיזיון אור־קולי המתאר את האווירה בארץ בימי המלחמה ומתמקד ב־27 היישובים המבודדים בנגב, שמנו בסך הכל אלף איש. מומלץ לטפס אל הקומה העליונה ולצפות אל הנוף הנשקף כלפי מערב הנגב ורצועת עזה.
בסוף שנות השמונים של המאה הקודמת הקים ניסן צורי, חבר קיבוץ ניר עם, בסיוע המועצה לשימור אתרים, את מוזיאון המים וביטחון הנגב, המגולל את סיפור ההתיישבות באזור. המוזיאון שוכן בתוך ברֵכה לאגירת מים שהוכנסו אליה שני צינורות של המוביל הארצי. על קירות הברֵכה תלויים תצלומים מתקופת ראשית ההתיישבות בנגב, ורצפתה העשויה זכוכית מחפה על מזרקה מוארת. חיזיון אור־קולי מציג את נושא הביטחון בנגב, את בעיית המים ואת ההתיישבות בנגב בשנים שקדמו להקמת המדינה. סמוך למוזיאון מתפרש פארק גדול ובו שפע של פעילויות לכל המשפחה.
נראה כי חזונו של בן־גוריון בדבר ההתיישבות בנגב עדיין לא מומש במלואו. כאז גם היום, נדרשות כאן מנות גדושות של נחישות וסבלנות גם יחד. אך העצים הצומחים פה, על צמרותיהם וצִלם, והמים המשקים ברינה את הדשאים המוריקים – מעידים כי הגשמתו אפשרית.
